קטגוריות
איכות חיים צדק חברתי

המורדת: "אבל אף אחד לא שאל אותי!"

פרנקפורט, 8.10.2013

התקהלות רבת משתתפים משכה את לבי, האנשים הביטו בצוואר נטוי ומשוך כלפי מעלה אל ראשו של המגדל. זרקורים האירו מקרנות הרחוב אל עבר עמדת צריח שעמדה בראשו. המבטים התרכזו בבחורה שעמדה בעמדת הצריח, בחזה חשוף ושיער גולש. קונסטרוקציה גבוהה כוסתה בבדים ענקיים ועליהם צוירה תחנת רכבת, שנראתה כתפאורה ארעית בתיאטרון רחוב. הבחורה בצריח החלה להקריא טקסט בגרמנית בקול יציב קולח ואחיד. האמירות היו נגד אמריקניזציה, נגד השגרה, נגד קוקה קולה, נגד קפה, נגד הבורגנות הפסיבית, נגד ניצול החלשים, נגד ניצול נשים, ונגד כל המוסכמות המארגנות באופן כללי את חיינו. מאחוריה הבליחו שני נגנים חשופי חזה אף הם, הופיעו ונמוגו לצלילי גונג רועם. בהמשך האחד ניגן על סינסטייזר והשני על תופים, השמיעו סדרת צלילים שהתבלטו באי סדר. הצלילים לא היו מלודיים, אלא כפולסים קצביים לחיזוק ומתן קצב לדבריה, והד לרעיונות הרועמים של האישה. היא המשיכה להקיא את הטקסט בקול דרמטי ולעיתים עברה לאנגלית –

How much you can take?

How long you can take It? צעקה.

הצלילים הצורמים של הנגנים נשמעו אף הם כקולות רקע אנרכיסטיים, שחיזקו את קולה של המורדת. אט אט נטמעו הצלילים הצורמים ברעש המכוניות שנסעו סביב, אך אז כמו במטמורפוזה הפכו הצלילים לצלילי יצירות קלסיות והקולות לווקליים נעימים. זה חיזק את הרגשתי שהצלילים באים כדי לעורר את הקהל ולהשאירו קשוב. ואכן הקהל הביט ביתר עניין כלפי מעלה, ובצפייה למשהו שיקרה. תנועת אי שקט עברה מדי פעם בין האנשים, פה ושם נזרקה פחית בירה בקו שטוח המקביל לקרקע ובכעס מופגן, וכקול מזדהה עם דברי הנואמת. חבורת צעירים גדולה הצטרפה ודחפה קדימה. כמו מחכים היו למשהו חצוף, למשהו סוער שיקרה, ושהם יהיו שותפים וחלק ממנו. ריח בירה חריף תקף מכל עבר. הקהל הרים ראשו באחת עם שינוי המקצב שהפך לדומיננטי; כולם הביטו בתמונת המורדת חשופת החזה המוקרנת על הבד הענקי, מקשיבים לקולה המונוטוני. אין בין מילותיה הפסקות כמו השאיבה האינסופית של אוצרות הטבע, וכמו הניצול שאינו נגמר. היא ממשיכה להקיא את המילים – "מלחמה…", "חימוש…", "תקציבים אסטורונומיים לציוד מלחמה", "רכש אסטרטגי…", "אבל אף אחד לא שאל אותי!!!"היא צועקת. צעקתה "אף אחד לא שאל אותי," חוזרת ומתנגנת שוב כשורת פזמון חוזר בין דבריה, עד שהולכת ומתכהה. ההקראה, כהקאה וכהכאה על חטא ממשיכה ומתארכת בפירוט העוולות, ומסכמת – כאב אוניברסלי שלא ייגמר לעולם! ואז, בדיוק כשהקהל כבר כמעט מאבד את סבלנותו, היא מתחילה לשיר, שירה חדגוונית כמו להכאיב, וברקע נגינת אורגן כנסייתית, שמעלה רעיונות וזיכרונות. הצריח, סמל מבצרם של החזקים, נכבש לשעה קלה על-ידי המורדת חשופת החזה, הזועקת את עוולות העולם; כמדברת מגרוני, דברים שלא העזתי.

עירומה עמדה ודיברה, בקולה המונוטוני; גלויית לב. "הנה אני עומדת עירומה לפניכם, ומדברת!" כאילו אמרה. דמותה כעת מוקרנת בצבעי סגול-אדום וכתום שהופכים לפסטליים, וגופה העירום בוהק כפסל מתקופת הרנסנס. ובתוך כל זה, ומבלי משים, אני רואה מצלמה מרחפת באוויר, יורדת מתוך הליקופטר קל כצעצוע הנע באיטיות. האם זה האח הגדול שעוקב? האם זו המשטרה שמתעדת? האם השירה המונוטונית ודבריה של המהפכנית תסחוף קהל למשהו בלתי צפוי? ואולי זו מצלמת המורדת וחבריה? הזמרת עוברת משירה לגניחות. היא משמיעה גניחות אשר הולכות ומתעצמות. כעת הגניחות מחרישות אוזניים, ככאבו של העולם! נשימתה מתעצמת וגניחותיה האירוטיות, חיות בועטות ושורטות, ובאחת היא מפסיקה ונעלמת.

שקט.

הקהל מוחא כפיים ושורק בהתרגשות, בשקיקה.

המורדת נגלית שוב בצריח וחוזרת כעת לדבר על האנשים, על האינטלקט האנושי האינדיבידואלי המבוזבז. קולה התרכך. האוזניים קשובות לה. היא נוגעת בכל אחד ואחת. כולם מוחאים כפיים ושורקים, רוצים עוד.

שקט.

רואים את המורדת היפה שוב מוארת על המסך, ובפעם הראשונה היא מחייכת לרגע.

היא קדה קידה ואומרת תודה, ושלושת האמנים מתקבצים יחד ומשתחווים; חשופי חזה מודים לקהל.

באחת המצלמות מפסיקות לצלם. חושך בצריח.

הקהל שורק!!! מחכה לעוד. איש לא מתפזר. שריקות. עוד!!

שקט.

 

עידכון הסיפור: 9.9.2014

קטגוריות
צרכנות שיחת היום תפריט היום

מנת השף (לטוס אל על)

ימי מבצע ״צוק איתן״ עשו גם אותי יותר פטריוטית, וכשהחלטתי לקנות כרטיס טיסה ללונדון, חשבתי שלא יהיה הוגן לטוס בריטיש בימים טרופים אלה, וגם לא עם החברה ההולנדית המפנקת KLM, וגם אם איוותר עם עוד כמה עשרות שקלים בכיסי, לא אטוס איזיג׳ט, שאִתָּם אני צריכה להביא סנדוויץ מהבית, אלא אטוס כחול לבן. הקְרָבָה! את מרכיב האוכלוסיה הטסה אל על אינני יכולה לשנות, אך הפעם משום מה צרמו לי יותר מתמיד קולותיהם הצורמים של כמה תינוקות בוכיים. חייבת לציין שצוות אל על השתדל מאוד, ובמיוחד שכישראלית אני יודעת עד כמה קשה לנו הישראלים לתת שירות, וכתמיד זה מרגיש לי מאולץ. IMG_2220 - Version 2IMG_2220 - Version 2

ואז הגיע האוכל. בחרתי מנת עוף עם כוסכוס. על המגש ישב בגאון הדפס נייר ובו בגרפיקה מכוונת בלטה חתימה – שף שגב משה. מתחת לשמו היו צילומים יפים של שיבולי חיטה, שיבולי שעורה, 2 ענבים, 2 תאנים, רימון, זית אחד ואשכול קטן של תמרים טריים כתומים ומזמינים.

מגש האוכל הכיל כמה גביעים קרים וקופסה אחת חמה. מעל הקופסאות הקרות הונחה פיתה קטנה וחמימה. זה היה המחווה הכי ״מעניין״ במגש. הגביע הראשון היה חומוס אבו גוש. טוב, חומוס היה מוצר אוריגינלי-אוריינטלי בטיסה בשנות התשעים, אבל עכשיו נראה לי משעמם וחסר יצירתיות או טעם. לא פתחתי. הגביע השני נראה מבחוץ שתכולתו צבעונית, כי המכסה היה חצי שקוף, וציפיתי לסלט ירקות טרי, אולי בתערובת פרי העונה, כמו שמגישים במנות ראשונות מהודרות במסעדות שפים, ואולי סלט וולדורף בזעיר אנפין. והנה אני פותחת את הגביע – הפתעה! כל הגביע מלא בחמוצים! כן, סלט חמוצים מורכב מ- כרוב חמוץ, כרובית חמוצה, מלפפון חמוץ ולאסטטיקה היו שתי חתיכות גזר חמוץ. קמצוץ גזר חמוץ בגודל של 1/8 הזית. פתחתי את הגביע, ראיתי וסגרתי. לא אכלתי.

מודה הייתי מאוד רעבה, עברו כמה שעות מאז שיצאתי את הבית. בתקווה גדולה פתחתי את המנה העיקרית וראיתי את הקוסקוס עם כדורי העוף ברסק עגבניות, ותרמילים בודדים של שעועית ירוקה. המנה הייתה הדבר הכי פחות מזמין שראיתי לאחרונה. אם אל על היו ממלאים את הפיתה הקטנה בכמה כדורי פלאפל וסלט ירקות טרי מהפלאפל השכונתי בשדרות נורדאו בתל אביב, התוצאה הייתה הרבה יותר טעימה וסקסית. ושוב אני מסתכלת בחתימת ידו הבטוחה של שף שגב משה ולא מאמינה, האם זה האוכל שהוא בישל וגם חתם בחתימת ידו בגאווה? כרוב חמוץ וכוסכוס משעמם בצד קציצות עוף מכובסות מושרות בבועות רסק עגבניות. טעמתי והנחתי. ואז אמרתי לעצמי, מעדן מוס השוקולד יכפר על הכל. אך אוי, איזו פשלה זו הייתה. בתוכנית הטלוויזיה מאסטר שף, מוס כזה היה מקבל קיטונות של השפלות, ו״לא עובר!״. מעל המוס היו פרורים של משהו לא ברור, אולי פרורי שאריות עוגה, שלא התאימו לטקסטורה העדינה של מוס השוקולד. אפשר היה בהחלט להשאירו נקי. גם בסופר ניתן לקנות מוס באיכות טובה. התמרים, התאנים, הענבים והרימון הופיעו לצערי רק בציור.

הצטערתי שלא נסעתי KLM, או בריטיש, כי הרגשתי עלבון עם קבלת ארוחה ברמה כזו באל על. הייתי אפילו מעדיפה לטוס איזיג׳ט ולאכול סנדויץ טעים מהבית, ולא להישאר עם טעם חסר טעם ורעבה.

גיליתי שלא אני גיליתי את אמריקה בעניין הארוחות באל על ועל מטעמיו של שף החברה שגב משהכבר בפבר׳ 2013 כתב על כך שגיא כהן, אך בינתיים דבר לא זז. מה חבל! חוזרת הביתה בקרוב בטיסת אל על.

קטגוריות
הרהורים על כתיבה שיחת היום

לראות בפרספקטיבה של זמן ומקום. אתנחתא.

הפוסט נכתב באתנחתא קצרה בעת סוערת, במבצע ״צוק איתן״.

בחיי היומיום איננו רואים את חיינו בפרספקטיבה.

טאג׳ מהאל - שלימות ואלמוות.
טאג׳ מהאל – שלימות ואלמוות.

אנחנו עסוקים, רצים, מחפשים חידושים וגירויים, והופ עברנו יום, עבר שבוע, עברו חודש ושנה. והנה אנחנו יוצאים מהקן, מהבית, נוסעים להיכן שהוא, לשבוע למשל, ומביטים ורואים את עצמנו כמו במראה. התמונה מתחדדת ומתבהרת עוד יותר אם נוסעים ליבשת אחרת, שהיא כמו נסיעה לזמן אחר. תחושה זו יכולה לקרות בקריאת ספר, בסרט, בתיאטרון; בחוויה שבה לזמן קצר אנחנו עפים למקומות רחוקים וחווים חיים של אחרים.

על הכריכה: פרחי הקנטוטה של פרו
על הכריכה: פרחי הקנטוטה של פרו
הר השלג הנצחי במקלואוד גאנג׳
הר השלג הנצחי במקלואוד גאנג׳

חוויתי את חיי מזווית חדשה בעת כתיבת הספר ״בית הספר האנגלי״. נסעתי עד לפרו הרחוקה שבדרום אמריקה! הרחקתי לכת עד לשם, כדי לראות את עצמי בפרספקטיבה כדפנה הגיבורה. תהיות ורגשי אשם התעוררו לאחר שבאחד הלילות דפנה חולמת ורואה מות אישה שמעולם לא פגשה, שנמצאה מתה באופן מסתורי, לאחר מכן.

ואילו ענבר (שזו אני השנייה), חברתה הטובה של דפנה, הרחיקה עד להודו כדי לראות ולהבין את חייה שלה ואת קורותיה.

הטיול שלי בניו זילנד ובהודו עם תרמיל על הגב במשך 4 חודשים, היה התמצית שהנביט ניצנים ורעיונות לספרי ״בית הספר האנגלי״. יש אומרים שזה סיפור מסע, אך בפרו מעולם לא הייתי.

הסברים לתמונות: 

הטאג׳ מהאל, סמל השלימות והאלמוות.

הר השלג הנצחי, שכמו נכנס לתוך חלוני במקלואוד גאנג׳, בדראמסאלה, הביט בי וחייך.

הילדה מקבצת הנדבות, שנולדה עם חן וכריזמה ונתנה לי השראה לכתוב עליה במתיקות ואהבה. שתי הבחורות שפשפשו בארנקיהן, הן ישראליות שנסעו בקרון באקראי באותו יום ולילה יחד אתי.

המשפחה שאכלה ארוחת בוקר בנחת, על רציף תחנת הרכבת בפודוצ׳רי.

גשר החבלים ברישיקש, בו מגיעים עולי הרגל למקדשים בלקסמן ג׳ולה.

מצחצח הנעליים, שנגלה לעיניי וראיתי בעיניו כל יום תקווה חדשה.

קשתות הארמונות של מבצר הכוח בניו דלהי, שהם סמל לעולם בתוך עולם בתוך עולם; הרוחי, הגשמי והשמיימי. והאחרון להיום,

הפגישה שלי עם יוגי , איש צעיר עם השראה, שהיה מנהל חדרים בהאשרם על גדות הגנגס, בלקסמן ג׳ולה שברישיקש, ונהגנו לשבת לתוך הלילה ולשוחח.

כל קורות הדברים הללו שזורים ב״בית הספר האנגלי״, שיוביל אתכם למסע, ואל עצמכם ולאי-שם.

מקבצת הנדבות הכריזמטית ברכבת
מקבצת הנדבות הכריזמטית ברכבת במלוא זוהרה.
משפחה אוכלת ארוחה על רציף תחנת הרכבת
משפחה אוכלת ארוחה על רציף תחנת הרכבת

 

מצחצח הנעלים, בלקסמן ג׳ולה, רישיקש
מצחצח הנעלים, בלקסמן ג׳ולה, רישיקש

 

גשר החבלים בלקסמן ג׳ולה, רישיקש
גשר החבלים בלקסמן ג׳ולה, רישיקש

 

עולם בתוך עולם, בארמונות מבצר הכוח בניו דלהי.
עולם בתוך עולם, בארמונות מבצר הכוח בניו דלהי.

 

יוגי ואני, בהשרם על גדות הגאנגס, לקסמן ג׳ולה, רישיקש
יוגי ואני, בהשרם על גדות הגאנגס, לקסמן ג׳ולה, רישיקש

 

 

קטגוריות
הרהורים על כתיבה ללא קטגוריה שיחת היום

ספרי ״האביב הקצר של גרטה גרבו״ נצפה לאחרונה בדרמסאלה

לספרים יש חיים משלהם. IMG_1751 לפרסם

״האביב הקצר של גרטה גרבו״ נצפה לאחרונה בספרייה בדרמסאלה.

אני פה! אך הספר נמצא השבוע בדרמסאלה. מישהי ראתה אותו שם. על הספר ההקדשה למירי, אותה פגשתי במרץ 2008 בדרמסאלה, אך את הספר היא קיבלה עם שובה לארץ בחיפה.
בדרכו המסתורית הספר הגיע עד לשם… מקום בו מירי ואני נפגשנו לראשונה.

?

נחכה ונראה לאן תפיץ הרוח את ספרי החדש ״בית הספר האנגלי״.

 

האביב הקצר של גרטה גרבו

קטגוריות
ללא קטגוריה

מתערטלת… בכל כתבה בעיתון וברדיו, ואיך הפכתי מנורה לנורית

״בית הספר האנגלי״ ספרי השני, כבר עצמאי בשטח. 

ציור העטיפה: נורה לוי, "פרחי קנטוטה", אקריליק על בד, 2013

הספר נולד ב-2013 לתוך משבר הספרים והסופרים, חנויות ספרים מקרטעות ומאבקים כוחניים בין שתי רשתות הספרים הגדולות בישראל. אך הצרה הגדולה ביותר הייתה כשרשת סטימצקי הורידה אלפי ספרים מהמדפים והחזירה למפיצים, בעקבות החובות שלה להוצאות הספרים ולמשווקים, וביניהם גם את ״בית הספר האנגלי״. ובנוסף לכל זה, הספר נולד בהוצאה קטנה ״אקליפטוס״. אך כל אלה לא מורידים ממני את הרצון לפתוח דלתות לספר שיפרוץ קדימה ושיגיע לעוד ועוד קוראים. הדבר לא פשוט בעולם של קרטלים סיפרותיים, ומדיה ועיתונות הסוגדת בעיקר לידועונים.

התמזל מזלי ו-ד״ר טל שחר ראיינה אותי למקומון ר"ג-גבעתיים-בקעת אונו-שהם – נט, ובזכות שאלותיה העדינות ומתיקותה, התעטלתי וסיפרתי לה על תקופה קצרה בחיי, שהייתה מאוד משמעותית ומעצבת, בגיל העשרה, עם המעבר מיפו לגבעתיים. נזכרתי בעובדה שבכיתה החדשה בגבעתיים, הילדים הצברים המחוספסים לגלגו על שמי ״נוֹרה״ ואמרו בזלזול: ״את נוראה!״, ״יה נוּרה!״ (מנורה, בערבית) ועוד. וכך הגעתי למסקנה שאין מנוס, אלא להחליף את שמי ל״נורית״ ולהתמזג, והפכתי ל׳נורית הקטנה׳, כי הייתה בכיתה ׳נורית הגדולה׳, והפכתי לאחת מהחברה׳.

לקניית הספר, באתר ״בית הספר האנגלי״.

שער גליון יולי

כתבת נורית מנור