צבעים ותבלינים

בעוד חצי שעה אפגש עם רום מעלתו – הקָרְמָה-פָּה ה-17, היורש הרוחני העתידי של הדלאי לאמה.

מרגישה פרפרי שמחה בבטן. אחד הדברים הנהדרים שגיליתי בהודו, שאני לא לבד בעולם ומותר לי לשאול שאלות. אני יכולה לקבל הדרכה ותשובות והדבר לא יפחית מכבודי. 

נזיר בודהיסטי צעיר, אשר קובע את מועדי הפגישות עם הקָרְמָה-פָּה, ישב באשנב, תיחקר אותי לסיבת הפגישה ושאל על השאלות שברצוני לשאול את רום מעלתו. עמדתי נבוכה, באתי לא מוכנה והנזיר כמעט עבר לשרת את הבא בתור. עניתי לו ועיניו תרו את פניי, הביטו במילים היוצאות מפי והפגישה נקבעה. 

הבוקר נסעתי באוטובוס לפגישה במנזר גִיוֹטוֹ, בדרכים ירוקות ומפותלות. מָלמלה לבנה הבזיקה בפאתי השמים, כתפרחת; זו רקמת ההרים המושלגים הבוהקים. ובניגוד מוחלט, ילדים בגלימות אדומות התרוצצו בחצר המנזר וצחקו על רקע הדשא הירוק המנצנץ מטל. 

פעם בשבוע הקָרְמָה-פָּה מקבל מוזמנים. שני פקידים חמורי סבר שישבו במבואה קיבלו את פני הקרואים, ולצדם עמדו שוטרים הודים חמושים באקדחים וברובים.

לאחר בדיקה מדוקדקת בכליי, לקחו ממני את הדרכון, המצלמה והתיק. התחושה לא נוחה כשנלקחים החפצים האישיים, אך יחד עם זאת, אודה, יש בה תחושת חופש ושחרור.

חמשת המוזמנים למפגש עם הקָרְמָה-פָּה היו: שתי נשים יפניות, בחור סיני בן 23, שהגיע מסין, הלומד בודהיזם טיבטי, איש צעיר כסוף שיער ואנוכי. אישה חביבה הגישה תה. נזיר צעיר בחן אותנו בתשומת לב. "אל תשאלו את הקארמה-פה יותר מארבע שאלות," אמר בקול מצווה. הכול התנהל בדייקנות, בשקט ובסדר מופתי.

אנשים נוספים נכנסו לחדר הקבלה ועל-פי ניד ראשם התלווינו אליהם. הרגשתי שאני מוזמנת לפגישה החשובה בחיי. ירדנו במדרגות והלכנו לאורך מסדרון ארוך, אשר חצה את הבניין מתחת לפני הקרקע, ומשם עלינו במדרגות רחבות עד לקומה החמישית העליונה. כיסאות היו סדורים זה לצד זה לאורך הקיר והתבקשנו לשבת. פרט לחמשת המוזמנים ולשוטר הודי שהיה חמוש במגוון כלי נשק וחסם את המדרגות, עמדו עוד אנשים בלבוש מוקפד והביטו בנו.

כסוף השיער היה הראשון שהתבקש להיכנס אל הקָרְמָה-פָּה. הוא יצא כעבור זמן קצר ואחריו הוזמנתי אני.

אור חזק הציף חדר מפואר, חלונותיו היו גדולים. הובלתי למקום הישיבה. דמותו המרשימה של הקָרְמָה-פָּה מילאה את החדר. הוא ישב על כיסא מסוגנן. פניו יפים, מושלמים, בסימטריה מלאה כִּפְני בודהה. שפתיו משורטטות. הוא הקרין אנושיות ונינוחות. נוכחותו הרגיעה אותי. על כר לימינו ישב המתורגמן, שְׂערו המאפיר קשור על עורפו. הייתה הרגשת קסם במפגש, כמו חלום.

נשמתי עמוק. "על מה רצית לדבר איתי?" שאל ברוך.

הוא הקשיב לי בתשומת לב וראיתי שחש את כאבי. הבעת התמסרות הייתה בפניו. הקָרְמָה-פָּה ענה בטיבטית באריכות ולמרות השפה הזרה שדיבר, שמעתי בקולו עידוד ואמפתיה.

״בצעירותי אהבתי לצייר," סיפר. "למרות עיסוקיי הרבים, מצאתי זמן לכך. במהלך השנים, יועציי דחו את הציור ואמרו שאין זה עיסוק נאה לאדם במעמדי ויש רבים שיכולים לעשות זאת. וכך הנסיבות מנעו ממני לעסוק בתחום שאהבתי. ציור הוא צורת התבטאות יפה, טהורה.״ אמר בהדגשה.

״מאז שהגעתי להודו, ובמיוחד לאחר שמלאו לי 21, כשאני אדון לעצמי, וניתן לי החופש לבחור את עיסוקיי, אני מקדיש יותר זמן לציור. אני מכיר מקרוב את התחושות שלך ומבין היטב על מה את מדברת.״ 

״כדי שלציור וליצירה תהיה משמעות ועוצמה אוניברסלית, מחשבה הקשורה לנתינה לכלל צריכה להיות חלק בלתי נפרד מההתבטאות הפרטית שלך. כך תהיה לעבודתך זכות קיום."

השיחה נמשכה באותה נימת נינוחות ופתיחות. בהתרוממות רוח דיברנו. 

״התארחתי עם ילדיי בעבר הרחוק ב'סָמִי לִין', באשרם הטיבטי בסקוטלנד," סיפרתי להוד מעלתו לקראת סוף השיחה, והוא הקשיב ברוב קשב. "התפריט היה נזירי מדי לטעמם של ילדיי הקטנים, וכך מצאתי את עצמי מבשלת מאכלים ביתיים בסירים ענקיים, לכל(!) השוהים באשרם." הקָרְמָה-פָּה צחק בהנאה במלוא פה.

״אני בטוח שתסירי את המחיצות החוסמות אותך ותצאי לדרך פתוחה ובהירה," אמר בסוף השיחה בפנים מאירים.

"התנאים ליצירה הם: מיקוד, ריכוז ובהירות.

"בררי מה המניע שלך ליצירה.

"מִצאי דרך לתרום לַכלל ביצירתך הפרטית."

יצאתי מהמפגש מאושרת ומלאת תקווה. ריחפתי ממש. 

הרגשתי שמחה והתרוממות רוח. תקווה.

מקלואוד גאנג', 22 אפריל 2008

לשהות במקלואוד גאנג', הכפר הטיבטי בדארמסאלה, מבלי להיוועץ ברופא אירוודי יהיה משום החמצה, לכל הדעות.

במשך שני עשורים ד"ר יוז׳י דוֹנדֶן היה רופאו הפרטי של הדלאי לאמה. הוא ברח יחד איתו מטיבט לדרהמסאלה שבהודו ב-1959. התמזל מזלי ופגשתי אותו. (Dr. Yeshi Dhonden)  

אני מתאכסנת בבית הארחה הבנוי על קצה הגיא. דרך צרה ומפותלת יוצאת מאחד הרחובות הראשיים ומגיעה עד אליו. יום יום ראיתי עשרות נזירים טיבטים לבושים בבגדיהם האדומים, עוברים בשביל הצר, נכנסים ויוצאים לגומחה חשוכה, כמו לקן דבורים. ממוקם שם מקדש עתיק והנזירים נוהרים אליו, חשבתי לתומי.

אישה ישראלית שפגשתי סיפרה כי סבלה זמן רב מכאבי בטן ומשלשולים בלתי מוסברים, נרפאה מיד לאחר שהגיעה לרופא הטיבטי בדארמסאלה.

״אמבות!" אמר לה מיד. בדיקות המעבדה אימתו את הדיאגנוזה.

הגעתי לרופא בשעה 07.00 בבוקר ב- 23 אפריל 2008 ומספרי בתור אליו היה 29! חדר ההמתנה הקטן היה מלא עד אפס מקום ואנשים הצטופפו גם בחוץ. הייתי הזרה היחידה. ״זה ׳קן הדבורים׳ שראיתי כל בוקר, שכולם נוהרים אליו,״ הרהרתי.

בדיקה ואבחנה של כל פציינט מקיפות שלושה שלבים: בדיקת השתן הראשון של הבוקר, הסתכלות מעמיקה בפניו של הפציינט ובדיקת הדופק. תחילה הרופא בוחן את השתן; צִבעו, סמיכותו, שופך את הנוזל מכלי לכלי, מערבב בכף עץ, וכמו מרחרח אותו. לאחר מכן, הרופא מביט בריכוז בפציינט — בפניו, בעיניו, בגופו ובוחן את שפת הגוף. ההסתכלות מכוונת, ממוקדת וממושכת. מרגישים שהוא רואה הכל. ואז הדופק נמדד בשורש כף היד, בשלושה מקומות. רק לבסוף הרופא שואל: "מה קרה? מה כואב? למה באת?״

כדי להספיק ולראות את כל המתדפקים על דלת המרפאה, הרופא מכניס לחדר פציינטים בשיטת הסרט הנע. בזמן שהאחד יושב, הבא אחריו כבר מוזמן ונכנס לחדר. כך מנוצל כל רגע ומבטל אפשרות לשיחה בטלה.

כשהגיע תורי הסברתי את ענייניי לרופא ועוד לפני שתמו דבריי ותורגמו, הבנתי שהרופא הבין אותי יותר ממה שידעתי ואמרתי.

מדהים היה לראות את ההבנה המיידית שלו.

רוקח ישב בחדרון סמוך, הכין את התרופות — גלולות חומות קטנות, בגוונים שונים, במרקם מחוספס כמו חול ובטעם עפר. צנצנות מלאות בתרופות חומות עיטרו את חדרו של הרוקח עד לתקרה. 

בסוף הטיפול, המקומיים משלמים ברופי והזרים בדולרים.

״משלמים על-פי מידת הצדק האוניברסלי!״ אמר וחייך חיוך קטן.

ב-26 מאי 2015 היה לי תור לראות את הרופא האירוודי. יום קודם לכן עמדתי בתור בשעה 5 בבוקר, כדי לקבל מספר ליום שלאחריו. אלא שבנסיבות המקרה לא יכולתי לצערי להגיע.

ד"ר יוז׳י דוֹנדֶן נפטר ב-26 נובמבר 2019

Dr. Yeshi Dhonden, 15 May 1927 – 26 November 2019

A year ago, on the 3rd of March 2020 my work attended a group exhibition in Tel Aviv, Israel.

As we had 3 elections in 2 years time, I thought that a topic for our impossible political situation will be most appropriate for the exhibition titled: "That makes me lough".

The idea to create a "window" in which to present current issues, started in 2013. I built a real metal window and wooden shutters with the possibility of placing different pictures that can go in & out and be exchanged.

The window was first shown in my solo exhibition on 2014 at Bet Panorama, Tel Aviv. The look of the real window that can change pictures lit a surprised-smile on many faces.

The window can be closed when needed, such as the sacred icon boxes in Europe and personal religious cabinets in the Far East.

In 2019-2020 with 3 elections in a row, as we were breathing politics & news from heads to toes, I felt it was necessary to present it visually – by creating one work – Moods in The Living Room – with the main characters in our lives – Genesis, Nudity, King Bibi.

Genesis, Nudity, King Bibi – These are the three main issues we are concerned with

Now we are facing the 4th election on 23.3.2021. And so again the three main issues that we are concerned with are – Genesis, Nudity, King Bibi.

At this time, at list we the artists are required to bring a smile and humor to art.

I hope that soon we'll be able change the images where beauty, peace and love will unite us, and they will be the main issues in our lives.

ראשוני – חיי הפרט הם החשובים ביותר

משבר הקורונה בישראל ובמדינות המערב התאפיין בעיקר כמשבר בריאותי, עם היבטים מדעיים והשלכות כלכליות.

תחת משבר הבריאות שעברו הדמוקרטיות המערביות, נחשף גם משבר ציבורי-פוליטי.

למשבר הציבורי-הפוליטי שנוצר, תחת המשבר הבריאותי והכלכלי – השלכות חמורות לא פחות חשובות מההשלכות של הקורונה עצמן.

סמכויות יוצאות דופן שהציבור מעניק לממשלותיו, חייבות לשרת רק את המטרה שלשמה הוענקו לה: דיכוי המחלה בקורונה ואיזון בין הפרות זכויות הפרט שנוצרו כתוצאה מכך

אך משבר הקורונה יצר במדינות מסוימות נסיבות "חוקיות" לחוקי חירום "זמניים" המגבילים את זכויות האזרח בתואנה של "טובת הציבור".

התירוץ להפצת הנגיף מונע מהאזרח הפרטי את זכויות האזרח שלו, ומאפשר לממשלה ולמדינה לאכוף חוקים אזרחיים המגבילים את זכויותיו, בעוד שהאזרחים עצמם נמצאים במצב של חולשה נפשית ופיזית

זכויות הפרט צריכות להישמר בכל עת ובכל מצב, וגם בעת מגפת הקורונה

תומר גנון מעיתון כלכליסט: 23.3.2020

זכויות הפרט לא שורדות את מגפת הקורונה

שמירה על זכויות הפרט אינה פריוילגיה במצב חירום. להפך, היא בגדר חובה. אסור להסיר את רסן . יש לשים פיקוח על המידע שנאסף עלינו, האזרחים ועל השימוש בו. 

אסור לוותר על האיזון בין שמירה על הציבור לשמירה על זכותו לפרטיות. ויתור כאן הוא מסוכן ומועד לפורענות. הוא מעניק שיקול דעת רחב לגורמים שונים – השב״כ, המשטרה, משרד הבריאות – שעלולים לנצל לרעה את כוחם בשם ההגנה על הציבור. 

העבודה בהשראת: גרניקה מאת פיקאסו ו-1984 נובלה של ג׳ורג׳ אורוול.