פרנקפורט, 8.10.2013
התקהלות רבת משתתפים משכה את לבי, האנשים הביטו בצוואר נטוי ומשוך כלפי מעלה אל ראשו של המגדל. זרקורים האירו מקרנות הרחוב אל עבר עמדת צריח שעמדה בראשו. המבטים התרכזו בבחורה שעמדה בעמדת הצריח, בחזה חשוף ושיער גולש. קונסטרוקציה גבוהה כוסתה בבדים ענקיים ועליהם צוירה תחנת רכבת, שנראתה כתפאורה ארעית בתיאטרון רחוב. הבחורה בצריח החלה להקריא טקסט בגרמנית בקול יציב קולח ואחיד. האמירות היו נגד אמריקניזציה, נגד השגרה, נגד קוקה קולה, נגד קפה, נגד הבורגנות הפסיבית, נגד ניצול החלשים, נגד ניצול נשים, ונגד כל המוסכמות המארגנות באופן כללי את חיינו. מאחוריה הבליחו שני נגנים חשופי חזה אף הם, הופיעו ונמוגו לצלילי גונג רועם. בהמשך האחד ניגן על סינסטייזר והשני על תופים, השמיעו סדרת צלילים שהתבלטו באי סדר. הצלילים לא היו מלודיים, אלא כפולסים קצביים לחיזוק ומתן קצב לדבריה, והד לרעיונות הרועמים של האישה. היא המשיכה להקיא את הטקסט בקול דרמטי ולעיתים עברה לאנגלית –
How much you can take?
How long you can take It? צעקה.
הצלילים הצורמים של הנגנים נשמעו אף הם כקולות רקע אנרכיסטיים, שחיזקו את קולה של המורדת. אט אט נטמעו הצלילים הצורמים ברעש המכוניות שנסעו סביב, אך אז כמו במטמורפוזה הפכו הצלילים לצלילי יצירות קלסיות והקולות לווקליים נעימים. זה חיזק את הרגשתי שהצלילים באים כדי לעורר את הקהל ולהשאירו קשוב. ואכן הקהל הביט ביתר עניין כלפי מעלה, ובצפייה למשהו שיקרה. תנועת אי שקט עברה מדי פעם בין האנשים, פה ושם נזרקה פחית בירה בקו שטוח המקביל לקרקע ובכעס מופגן, וכקול מזדהה עם דברי הנואמת. חבורת צעירים גדולה הצטרפה ודחפה קדימה. כמו מחכים היו למשהו חצוף, למשהו סוער שיקרה, ושהם יהיו שותפים וחלק ממנו. ריח בירה חריף תקף מכל עבר. הקהל הרים ראשו באחת עם שינוי המקצב שהפך לדומיננטי; כולם הביטו בתמונת המורדת חשופת החזה המוקרנת על הבד הענקי, מקשיבים לקולה המונוטוני. אין בין מילותיה הפסקות כמו השאיבה האינסופית של אוצרות הטבע, וכמו הניצול שאינו נגמר. היא ממשיכה להקיא את המילים – "מלחמה…", "חימוש…", "תקציבים אסטורונומיים לציוד מלחמה", "רכש אסטרטגי…", "אבל אף אחד לא שאל אותי!!!"היא צועקת. צעקתה "אף אחד לא שאל אותי," חוזרת ומתנגנת שוב כשורת פזמון חוזר בין דבריה, עד שהולכת ומתכהה. ההקראה, כהקאה וכהכאה על חטא ממשיכה ומתארכת בפירוט העוולות, ומסכמת – כאב אוניברסלי שלא ייגמר לעולם! ואז, בדיוק כשהקהל כבר כמעט מאבד את סבלנותו, היא מתחילה לשיר, שירה חדגוונית כמו להכאיב, וברקע נגינת אורגן כנסייתית, שמעלה רעיונות וזיכרונות. הצריח, סמל מבצרם של החזקים, נכבש לשעה קלה על-ידי המורדת חשופת החזה, הזועקת את עוולות העולם; כמדברת מגרוני, דברים שלא העזתי.
עירומה עמדה ודיברה, בקולה המונוטוני; גלויית לב. "הנה אני עומדת עירומה לפניכם, ומדברת!" כאילו אמרה. דמותה כעת מוקרנת בצבעי סגול-אדום וכתום שהופכים לפסטליים, וגופה העירום בוהק כפסל מתקופת הרנסנס. ובתוך כל זה, ומבלי משים, אני רואה מצלמה מרחפת באוויר, יורדת מתוך הליקופטר קל כצעצוע הנע באיטיות. האם זה האח הגדול שעוקב? האם זו המשטרה שמתעדת? האם השירה המונוטונית ודבריה של המהפכנית תסחוף קהל למשהו בלתי צפוי? ואולי זו מצלמת המורדת וחבריה? הזמרת עוברת משירה לגניחות. היא משמיעה גניחות אשר הולכות ומתעצמות. כעת הגניחות מחרישות אוזניים, ככאבו של העולם! נשימתה מתעצמת וגניחותיה האירוטיות, חיות בועטות ושורטות, ובאחת היא מפסיקה ונעלמת.
שקט.
הקהל מוחא כפיים ושורק בהתרגשות, בשקיקה.
המורדת נגלית שוב בצריח וחוזרת כעת לדבר על האנשים, על האינטלקט האנושי האינדיבידואלי המבוזבז. קולה התרכך. האוזניים קשובות לה. היא נוגעת בכל אחד ואחת. כולם מוחאים כפיים ושורקים, רוצים עוד.
שקט.
רואים את המורדת היפה שוב מוארת על המסך, ובפעם הראשונה היא מחייכת לרגע.
היא קדה קידה ואומרת תודה, ושלושת האמנים מתקבצים יחד ומשתחווים; חשופי חזה מודים לקהל.
באחת המצלמות מפסיקות לצלם. חושך בצריח.
הקהל שורק!!! מחכה לעוד. איש לא מתפזר. שריקות. עוד!!
שקט.
עידכון הסיפור: 9.9.2014