מתערטלת… בכל כתבה בעיתון וברדיו, ואיך הפכתי מנורה לנורית

״בית הספר האנגלי״ ספרי השני, כבר עצמאי בשטח. 

הספר נולד ב-2013 לתוך משבר הספרים והסופרים, חנויות ספרים מקרטעות ומאבקים כוחניים בין שתי רשתות הספרים הגדולות בישראל. אך הצרה הגדולה ביותר הייתה כשרשת סטימצקי הורידה אלפי ספרים מהמדפים והחזירה למפיצים, בעקבות החובות שלה להוצאות הספרים ולמשווקים, וביניהם גם את ״בית הספר האנגלי״. ובנוסף לכל זה, הספר נולד בהוצאה קטנה ״אקליפטוס״. אך כל אלה לא מורידים ממני את הרצון לפתוח דלתות לספר שיפרוץ קדימה ושיגיע לעוד ועוד קוראים. הדבר לא פשוט בעולם של קרטלים סיפרותיים, ומדיה ועיתונות הסוגדת בעיקר לידועונים.

התמזל מזלי ו-ד״ר טל שחר ראיינה אותי למקומון ר"ג-גבעתיים-בקעת אונו-שהם – נט, ובזכות שאלותיה העדינות ומתיקותה, התעטלתי וסיפרתי לה על תקופה קצרה בחיי, שהייתה מאוד משמעותית ומעצבת, בגיל העשרה, עם המעבר מיפו לגבעתיים. נזכרתי בעובדה שבכיתה החדשה בגבעתיים, הילדים הצברים המחוספסים לגלגו על שמי ״נוֹרה״ ואמרו בזלזול: ״את נוראה!״, ״יה נוּרה!״ (מנורה, בערבית) ועוד. וכך הגעתי למסקנה שאין מנוס, אלא להחליף את שמי ל״נורית״ ולהתמזג, והפכתי ל׳נורית הקטנה׳, כי הייתה בכיתה ׳נורית הגדולה׳, והפכתי לאחת מהחברה׳.

לקניית הספר, באתר ״בית הספר האנגלי״.