צבעים ותבלינים

אני בשערי הודו.
יושבת כעת במטוס ומרגישה את המדינה שאליה מתקרבים. המטוס מרופט ומוזנח והשירותים מלוכלכים. הדיילות ההודיות הנחמדות יושבות ומשוחחות על דא ועל הא, לא כל כך דואגות לנוסעים, אבל האמת היא – גם להן מגיע לשבת. הן שכחו לתת לנו הטפסים למילוי וכעת הנוסעים עומדים מול פקיד ההגירה ורושמים פרטים. הכל כנראה מסתדר מעצמו איך שהוא בהודו.
בשדה התעופה הקטן והפשוט של צ'אניי (מדרס) Chennai, יש את ה-DNA של המקום. השירותים הם שירותי כריעה, במצב של כמעט הזנחה. גברת בסארי מושיטה לי נייר טואלט, ועם צאתי מבית הכיסא (היכן הכיסא?), מחכה לי ביד מושטת לקבל תשר, על פניה חיוך נעים ותנועות גוף מתאימות.
שנים ארוכות אני שומעת מאנשים שהם נוסעים להודו. כשגרתי באנגליה, זו היתה אופנת ההיפים בשיאה – לנסוע להודו לקבל השראה וללמוד את/על החיים. הרגשתי שהייתי בהודו. לא פעם ולא פעמיים חלמתי שאני מסתובבת שם כמו בבית. בבקורי בניו זילנד, הודו הפכה להיות מוחשית וקרובה, אבל היו רגעי חרדה. הדבר דווקא התבטא בתחום החפצים, כלומר ה'בית': איך אוכל לארוז את כל חפציי בתיק אחד? מצד אחד, לקראת נסיעה להודו משילים הכל, ומצד שני, אני רגילה ל'כמה' מוצרי צריכה שאינני יכולה בלעדיהם.

נזכרת בהגיעי ליפן. השירותים בשדה התעופה היו כל כך נקיים, שזה היה מהמם. מאז עברו כ-12 שנה ועדיין הדבר נרשם אצלי בזיכרון כשיא – השירותים הציבוריים ביפן נקיים כמו בבית, וזה יכול להיות גם בתחנת הרכבת או במסעדות. היתה מסעדה יוקרתית אחת בה אכלתי, כשנכנסתי לשירותים – רמת ההיגיינה, הפאר, הצבעוניות והחדשנות היו ברמה יוצאת דופן, כבסרט עתידני. הכיסא היה מרופד ומחומם, בלחיצת כפתור התלבש עליו כיסוי פלסטיק חד פעמי. בעיניי רוחי אני שומעת שמתנגנת שם מוזיקה ויש סידור פרחים שמדיף ריח כבושם. (היה או לא היה?)

כעת אני בהודו ולא אפליג יותר בחלומות אל העבר, אהיה כאן ועכשיו!
הנסיעה למרכז העיר משדה התעופה הייתה רצופה בצפירות, התנועה זרמה למרות שכולם נדחפו והתעלמו מהרמזורים האדומים. למזלי, אני מתחילה את הביקור ב'נחיתה רכה' בגסט האוס יוקרתי, באזור וילות ירוק ובו עצי תמר רבים. בצ'אניי, נאמר לי, זה המקום היחיד בהודו שיש בו עצי תמר בשפע. כריזנטמות כתומות יושבות בכלי מים על השולחן, מקבלות את פניי כמחייכות.
הודו זה כאן! אני אומרת לעצמי ולא מאמינה.

לפני שנים אחדות, כשגעשו הרוחות באגף הימני מפינוי עתידי של ההתנחלויות ביהודה ושומרון (אין חדש תחת השמש….) הם שיווקו את רעיונותיהם בסטיקרים. אחד מהם אמר: יהודה ושומרון זה כאן! משפט חזק שאמר הכל. וכך, באותם ימים הפלגתי בחלומות שלי עם נסיעה להודו שלא יצאה אל הפועל, ומתוך החסך הזה, אמרתי לעצמי – הודו זה כאן.

עשיתי לפחות צעד קטן באותה עת, בנסיעות תכופות לכנרת – מקום ציורי, מרגיע ומדהים ביופיו.
אבל כמו שקורה בחיים, רעיונות הם במקום אחד והמציאות באחר, וכך מצאתי את עצמי רק עם סיסמה כתובה בטלפון הסלולרי שלי (רשומה עליו עד היום): כנרת זה כאן!

אני מביטה כעת מחלון החדר ורואה נוף יפה וירוק שמשקיף אליי –

הודו זה כאן!

הגעתי לבית חב"ד בבנקוק. אין ספק שעד שלא רואים את הפעולה המבורכת הזו, והרעיון הנפלא שהגה הרבי מלובביץ', לא כל כך מבינים מה זה אומר. מבחינתי, אין לי מקום אחר לאכול בבנקוק, חוץ מאשר אולי במלון הילטון או שרתון, אבל לשם לא הגעתי. זה לאו דווקא מבחינת הכשרות בדיוק, זו התפיסה של ההגיינה הבסיסית ואיך מזון מתקבל על פי התפיסה שלנו. אני רואה כאן ברחובות בשר טרי יושב שעות ארוכות בדוכנים, חלקן שעות חמות מאד, ללא קירור וללא כיסוי ומגן הולם לפחות. בנוסף, אני לא יכולה לשכוח את התמונה של 2 כלבים רדומים, בכלוב קטן באחת הסימטאות. לא יודעת למה הם היו בכלוב, אבל היות וזה היה בסביבה ההומה של הקוראסן, מרכז התיירות והמזון מהיר, אחת האפשרויות שאולי זה היה יעודם… לצערי, התמונה לא יוצאת לי מהראש. בקיצור, הלכתי לרב של בית חב"ד וברכתי אותו על עבודתם הברוכה!!
בית חב"ד זה גם מקום מפגש עם אנשים, ולי זה נתן אפשרות להחליף כמה מילים עם אנשים 'משלנו'.
המפליא, שהאיש המבוגר והסימפטי, הינו איש אקדמיה, ד"ר לכימיה בארץ, פרופסור בחו"ל (לא אוסיף פרטים נוספים…), איש חכם ללא ספק, ולא רואה אלא את הסיפור האמיתי שלו. הוא רואה רק את האהבה של הצעירות אליו. הוא בטוח שזו אהבת אמת. הן פשוט מתאהבות בו!!!
כמה יפה בסך הכל, הרי כולם נהנים.
מהסיבות המובנות הוא התיישב כאן בתאילנד. לא מוכן לעזוב את מכרה הזהב של נשים צעירות 'שאוהבות' אותו.
הרגשתי לידו כאדם מבוגר ובוגר מאד.
על פי שיטת הויאגרה, כנראה שהשמים הם גבול הדמיון. למדתי לדעת שההשפעה מגיעה כל כך גבוה.

יש בזה משהו ייחודי לטייל לבד. הכל נעשה בקצב הרצוי לך ואין לעשות את הממוצע: הוא רוצה לשחות והיא רוצה ללכת למוזיאון, לדוגמא. אבל לא הכל ורוד ושמים תכלת בלבד, כי יש רגעים של בדידות ואפילו הספקתי לשאול יותר מפעם את השאלה הפשוטה: מה את רוצה לעזאזאל? לאן את הולכת בדיוק? מי צריך את כל זה? עוזבת את הנוחיות שלך, הסדר וההרגלים ויוצאת להרפתקאות. אבל, כן, ההרפתקאות והנגיעה בבלתי נודע, הבלתי צפוי, יש בזה משהו חדש, מרטיט ואפילו משכר וממכר.

ביום השלישי שלי בניו זילנד, החלטתי ללכת למוזיאונים להכיר את התרבות שם, קודם כל. ביום הספציפי שאני מספרת עליו, הלכתי למוזיאון האמנות באוקלנד. התערוכות היו מעורבות, המענינות ביותר עבורי היו תמונות השמן של ציירים ניו-זילנדיים שציירו את האובריג'ים על כל תלבושותיהם, והקעקועים על פניהם. לחלק מהתערוכה הלכתי בצירוף מדריכה וזה היה יעיל מאד לשמוע פרטים נוספים שאין ביכולנו לדלות מסיור מהיר ועצמאי במוזיאון.
אני יוצאת לקפה שליד המוזיאון, הוא פונה לרחוב ציורי, ירוק ושקט למדי. אני שותה להנאתי קפה על חלב סויה כהגלי, והנה אני רואה אישה ממש ציורית יושבת במרפסת הקפה, חובשת כובע רחב שוליים ובגדיה בצבעים פסטליים. הסתכלתי עליה ארוכות, אהבתי שהיתה מאד עסוקה בעצמה והביטה כאילו פנימה לעצמה למרות שמבטה היה כלפי העולם והחוצה. אחרי הרהורים רבים, החלטתי שאצלם אותה, כי כזו תמונה בדיוק הייתי רוצה לצייר פעם, של האישה הזו. הוצאתי את המצלמה, הצלחתי ללחוץ פעמיים על הכפתור, והגברת קמה בפתאומית, לא הרגישה כלל בפלאש שפעל, הסתדרה ועזבה את הקפה. היה לי מספיק זמן לחשוב עוד קודם, שאלוא הייתי מבקשת את רשותה, הרי שתנועותיה היו הופכות להיות ב'פוזה' ולא טבעיות כפי שהיו. שמחתי שהצלחתי לפחות לצלם גם את אלו הבודדות.
סיימתי את הקפה ויצאתי לשירותים. והנה אני רואה שם את האישה.
היי, אני אומרת לה. למרות שלא שאלתי את רשותך, צלמתי שתי תמונות שלך, אז רציתי להצהיר את הדבר בפניך, כי יצאת בפתאומיות. וגם, רציתי לצלם עוד כמה תמונות ברשותך.
אותי? צלמת אותי? שאלה ופניה נעימים וגם קולה. מה מצאת בי? דווקא אותי? שאלה בתימהון.
כן, את נראית יפה. עניתי.
קיבלתי את הרשות וצלמתי עוד כמה תמונות. טוב, אני לא נראית משהו, עם הכובע רחב השוליים, כי יש לי מלנומה על האף. את יודעת בניו זילנד אנחנו חשופים כי אין אוזון, אמרה.
כן, המראה שלך עם הכובע, זה מה שמצא חן בעיני, עניתי. מופתעת מהישירות והפתיחות שלה. תוך שניות מכאן והלאה השיחה קלחה בינינו, על הילדים כמה מילים, עלינו, על העבר ועל העתיד.
החלטנו שאנחנו נמשיך לטייל יחד ולשוחח. לאחר כשעה מצאנו את עצמנו אוכלות יחד במסעדה צימחונית סינית מדהימה, טעימה וזולה להפליא. הזמן עבר בנעימים ובמהירות וליוויתי אותה עד לאונייה אותה לקחה בדרכה הביתה, לחצי האי דבונפורט – Devonport, שנמצא בדיוק מול אוקלנד, כ-13 דקות נסיעה בפרי. חזרתי 'הביתה' שמחה ומאושרת על שפגשתי אישה נעימה שיכולתי ליצור אתה קשר מיידי, וכבר ציפיתי לפגישה הבאה. הספקתי לבקר אותה בביתה, טיילנו בשכונה הציורית בה היא גרה ויצאנו לטיול טראק קצר ומפרך באחד מאיי הלבה הלא מיושבים – Rangitoto.

הבן הצעיר מבין שלושת בניה – ג'ונתן, בן ה-17 שאל אותה: זה לא מוזר להכיר מישהו בשירותים?
הבטחתי לשלוח תמונה שלי לברברה = Barbara.

נחתתי לפני כמה שעות בבנקוק. כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה זה היה שוק עצום בשבילי, קיבלתי מכה רצינית לראות את האנשים שאוכלים על הרצפה, מבשלים בחוץ וחיים ברחוב. יש אמנם את המקדשים עם האלים מזהב, אבל העוני כל כך בלט וצעק לי מול העיניים, שהוא דחק ממני להנות ולראות את שאר המראות.

במילים אחרות, אני יכולה לאמר שנפלתי למשכב מהמראות הללו והקאתי את נשמתי ועוד. זו לא הפעם הראשונה בחיי שקושי מחשבתי עשה לי להקיא פיזית. פעם אחרת שזכורה לי באופן ברור מאוד, הייתה כשהוזמנתי למפגש פנויים פנויות. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי במפגש כזה (לפני שנים רבות) וכשראיתי את 'שוק בשר' (זו כותרת מילולית המביאה את הדברים כפי שהיו) ואת ההתנהלות הדוחה בין המינים, ללא כבוד הדדי, חזרתי לביתי ו'הקאתי את נשמתי', כמו שאומרים. זה לא היה קילקול קיבה, אלא, סטייה והחלטה גופנית שהתקבלה בצורה בלתי רצונית, שעשתה לי ניקיון בגוף וכנראה בנפש. תודה שיש לנו את המנגנונים הללו. נכון, פעולה זו היתה פתרון פרטי שלי, כי לצערי, לא תמיד אפשר וניתן לצאת ולהציל את העולם כולו.
כשאנחנו באים למקום חדש, לארץ חדשה, אלפי דברים חדשים מתגלים לנו, משדרים לנו איפורמציות ברמות שונות. בתאילנד, התחושה המיידית שלי הייתה – כמה האנשים כאן קטנים, חסרי ערך וחשיבות. זה העציב אותי מאד, במיוחד שאי אפשר לשכוח שזו ארץ תיירותית מאד, אבל חלק חשוב מתעשיית התיירות מבוסס על תיירות מין, קטינים, קטינות וכו.

הגעתי היום מניו זילנד. זו ארץ באמת רחוקה ומבודדת, אי שיושב לו במפה בקצה הדרומי, דרום מזרחית לאוסטרליה, כמעט נופל מחוץ לכדור הארץ. אבל, הדבר הראשון שהרגשתי שם – כמה האנשים חשובים!!!

קשה לי להסביר איך יורדים מהמטוס וכבר מרגישים תחושות ברורות כל כך. אבל, הרי אומרים, כששני בני אדם נפגשים – תוך שניות בודדות, בפגישה קצרה אחת, 'המחשב' האנושי עושה סקר מערכות כולל וכבר יודע להוציא פלט: האישה שעומדת מולי מתאימה לי…. היא מתאימה להיות אם ילדי… הוא מתאים להיות הממשיך של הדור שלי… הוא יוכל לפרנס אותי ואת ילדי בעתיד וכו.
למשל, התרשמתי מאוד ממעברי החצייה באוקלנד. נושא קטן ובלתי חשוב, אבל הוא כתמצית נתונים: DNA של אישיות המדינה. (על הנופים עוד לא התחלתי לדבר, אבל הם מעשה האל, לא מעשה ידי אדם.) בכל מעבר חצייה, ניתן ללחוץ על כפתור ואחרי שניות מספר, התנועה מפסיקה והולכי הרגל עוברים במעבר החצייה!!! איזה תענוג! זו התייחסות לאזרח. כאן האיש הקטן חשוב.

כל החופים בניו זילנד שייכים לכולם! חופי רחצה עם חול לבן, חופים עם סלעים, חופים עם אבני חצף, חופים עם חול שחור!! אין חוף פרטי, אין חוף סגור, אין חופים שקונים ובונים עליהם בתי דירות, וילות או כל בנייה בקו הראשון! החלטה כזו היא שמלמדת על האנשים שדוגלים בשוויון ועל חברה שרוצה ושומרת על השוויון.
לכן, לא התפלאתי כשלמדתי שנשות ניו זילנד היו הראשונות בעולם שקבלו זכות הצבעה. יותר נכון, הן היו הראשונות שנלחמו לקבל, וקבלו זכות הצבעה.
כל זה החזיר אותי לחשוב על האזרח הקטן בארץ, בארץ הקטנה שלנו.
ה-DNA שלנו שונה, אצלנו חושבים אחרת.