קטגוריות
ללא קטגוריה

מונה מנכ"ל לארגון אלמנות צה"ל!!! מנכ"ל? אין פשוט מילים…….

שלום ידידי.
מדי פעם אני כותבת לכם על הנושאים הכי פחות פופולריים בעולם. אבל גם להם מגיע להתקיים.

מונה מנכ"ל לארגון אלמנות צה"ל! שמעתם? מנכ"ל!!

בארגון שמיועד לנשים, שהוא ארגון של נשים, ש99% מהחברות בו הן נשים – מונה מנכ"ל!

בעצם זה הנושא, זה העיקר וגם הסוף.

בכל אופן יש לי כמה שאלות לגב' נאוה שוהם היו"ר החדשה!
איך המנכ"ל נבחר? מי בחר בו? כמה מועמדים/ות עמדו על הפרק לתפקיד?

אם כבר מנכ"ל(??) לא חשבתם על מנכל"ית? לא מגיע לנו, לארגון אלמנות ויתומי צה"ל מנכל"ית?

אין לי דבר וחצי דבר נגד מר גיל סימנהויז, קצין קרבי במילואים וכו'.
אבל……
גב' נאוה שוהם היקרה, נלחמת להיבחר ולעמוד בראש העמותה, למה לא הודעת מראש שאת ממנה מנכ"ל?
אם אין בידיך את כושר הארגון, למה רצת לבחירות הללו? האם הצגת את התכנית המתממשת כעת?
לצערי, אני שוב רואה שימוש כוחני בעמותה!!! ללא הבאת הדברים בפני אלמנות צה"ל להצבעה!!!

אשמח אם תעבירו את המייל זה הלאה…… תודה.

קטגוריות
שיחת היום

הכנסת אישרה את חוק "האח הגדול" :-(

הכנסת אישרה היום את חוק "האח הגדול" בקריאה שנייה ושלישית וכולנו מחרישים!
הצעת החוק שתאפשר לרשויות האכיפה לעקוב אחר מקום הימצאנו של אדם, בכל רגע נתון פוגעת בזכותנו לפרטיות, ואינה עולה על הדעת במדינה חופשית דמוקרטית. נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, כינה את הזכות לפרטיות: "החשובה שבזכויות האדם". גם יו"ר הוועדה להגנת הפרטיות בלשכת עורכי הדין – עו"ד דן חי, יצא בקריאה נגד.
לאן הגענו?
כל עובד שכיר חמישי נמצא מתחת לקו העוני!
זה לא הבית שעליו חלמנו.
מה שמדאיג זו האפטיות…. חוסר המעש.
וכך ה'אח הגדול' ממשיך להתעצם, לרדות בנו.
אנחנו יצרנו אותו במו ידינו.
אותם אנחנו בחרנו.

פעם שררה כאן שיטת הקומבינה, כעת חזרנו לתקופת המדבר להקריב לעגל הזהב ועל כולנו שורה האפטיות והסגידה לעגל הזהב.
אין פלא שחינוך לא מעניין אותנו, או ההשכלה הגבוהה!
אין עבר, אין עתיד, רק בזהב עסקינן.

קטגוריות
שיחת היום תל-אביב

כאב בטן קולקטיבי

בזכות התחושה הפנימית של ידידתי בתיה, אני כותבת את הפוסט הזה.
קשה לי להגיד בפירוש – אבל אני מחפשת את האמת. זה נשמע גרנדיוזי מדי, אבל החיפוש אחר האמת הוא המעניין – הדרך!
ומה יהיה אם אמצע? מה אני אעשה אז?
האמת! 🙂

בבלוג שלי אני כותבת כשהדברים פורצים בכוח, על נושאים שונים שמציתים אותי. הבלוג צעיר, אבל אני שמחה שיש לי במה קטנה בה אני מדברת עם העולם – מספרת, מתארת חוויות ומוסיפה את צורת הראייה שלי. אני כותבת על נושאים שאני רואה אותם כחשובים, ומצפה שיהיה דיון עליהם, שיעוררו אחרים למחשבה. גם כשזה לא קורה בהיקף שהייתי רוצה, ויש לי רק קוראים בודדים, דיינו!

מאז ומעולם הדברים שעניינו אותי היו קשורים לנחלת הכלל. גם בעבודה האמנותית שעשיתי התייחסתי לחוויות קולקטיביות ולא דווקא לכאב הפרטי. בדרך כלל מדברים על כאב, זה מעניין, אבל זה לא מספיק בשבילי, אני חושבת שהשילוב צריך להיות בין שניהם, החוויה הפרטית והחוויה הקולקטיבית, במילים אחרות – האוניברסליות.
גם בספר שכתבתי, לעניין הזה היה מקום חשוב בהחלטות שלי.

למשל, אין הפרדה בזבל שלנו בין עיתונים, בקבוקי זכוכית, בקבוקי פלסטיק, פחיות שתייה וכו… ואין מקום לאיסוף נוח לבטריות שמרעילות את האדמה היקרה שלנו. כמה אנחנו נלחמים עליה וכמה אנחנו מזלזלים בה, בצורה בוטה וקולקטיבית! גם אני כאזרחית, לא צועקת מספיק לשינוי. זה כאב הרבה יותר גדול ועמוק מהכאב הפרטי שלי.

נדבר רגע על הרשימה של אתמול, בכיכר רבין, שילבתי בה תיאור של האירוע והבאתי ממחשבותיי. לא התכוונתי להביא את קורא הבלוג למקום שלי, או לשכנע בצדקת דברי, אבל כן, הכוונה הייתה לספר מה ראיתי ולהוסיף את מבטי הספציפי. עובדה, היום נכתבו הרבה מאוד כתבות ופוסטים על העצרת של אתמול, וכל אחד דיבר בשפה שונה וכתב מזווית אחרת; מה ראה, מה שמע ומה הוא חש.

הדיאלוג הוא שמעניין, וזוהי הדרך לשינוי!

בלי לחלום על דימוקרטיה, בלי לדבר עליה, בלי להצביע ברגליים בכיכר, דבר לא יקרה!

התגובה שצמחה לפוסט שלם – זה תהליך הביטוי שהופך לחשיבה קולקטיבי, כפי שניתן לראות בפוסט "איך הפסקתי להאמין בדמוקרטיה", מאת זוהר מנור-אבל.

קטגוריות
שיחת היום תל-אביב

12 שנים עצובות לרצח רבין, בכיכר רבין (4.11.95 – 4.11.07)

שוב יידלקו האורות בעוצמה בכיכר לזיכרו של יצחק רבין. השנה הגיעו כ-150,00 איש, לעומת כ-100,000 איש בשנה שעברה. חששתי שהכיכר נכנסה לשגרה, ובאיה בימי הזיכרון של יצחק רבין ילכו ויפחתו.
אני זוכרת היטב את השנה שעברה, הרוב היו צעירים וצעירות מתנועות הנוער, נשאו באופטימיות שלטים כבדים ממשקלם. בכיתי למראה הצעירים הללו שצעקו "שלום עכשיו"!
הם הם אמרתי בלבי 'בשר התותחים' של המלחמה הבאה. ולצערי, אכן צדקתי.

נהג המונית שהביא אותי היום לכנס, אמר בידענות של נהג מונית: 'מי שקבע את תאריך ההתייחדות, קבע את תאריך הלידה! יחד עם הניתוח הקיסרי, שניתן לקבוע אותו על-פי רצון היולדת, הם יכלו לדייק, וכך הצליחו לשגע את כל המדינה! רק חבל שהשופט שכח אותנו האזרחים בסיפור הזה!' סיכם נהג המונית.

הכנס הערב החל בהשמעת קולו העמוק של יצחק רבין מכל קצוות הכיכר, מהמפגש הדרמטי ההוא ב-4.11.95, יחד עם קולות רוחשים של הקהל מאותם ימים.
שייקה לוי מהגששים, הקונצנזוס הלאומי, פתח ב"שיר הרעות".
את הטקס הנחה ברגש ארהל'ה ברנע שהדגיש כי יש להזכיר את הרצח ולא את הרוצח! 'לא נשכח ולא נסלח!' אמר בפאטוס.

הקהל היה מגוון, בשום אופן לא יכולים להגיד המקטרגים כי הגיעו רק המגוייסים מתנועות הנוער; הגיעו צעירים ומבוגרים, אנשים שרצו להיות שם, עמדו חמורי סבר ועצובים.

שוב בוקע מהרמקולים קולו העמוק של יצחק רבין – קול רגוע ומרגיע, אבל הוא נדם אז, ביום ההוא ונרצח. רואים במסכים הגדולים את פניו המחייכות של רבין, אין ספק, פנים טובות היו לו, מחייכות בביישנות הידועה. פניו ודמותו כמו סבא יקר לכולנו, שמחייך ומחבק בחיוכו את כולם. כעת מראים על המסכים את מאות ואלפי הצעירים והצעירות מאותם ימים בנובמבר 95, דור הנרות. הדור שדומם כעת ולא פועל. לא דופק ברגליו בכיכרות כמו באותם ימים, כשהיו צעירים וחולמים.<
שמעון פרס, נשיא המדינה אמר שיצחק רבין היה 'מדינאי ולא פוליטיקאי'.
אהוד ברק, שר הביטחון אמר: 'אנחנו מתגעגעים אל האומץ והיושרה של יצחק רבין. מתגעגעים אל האיש הביישן נטול הרהב והיומרה – תכונות שכה נדירות היום במחוזותינו.'
שמחתי לראות את ראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי שגם הוא בא לכיכר. 'רבין נרצח וכולנו נפצענו אנושות' אמר.
שרית חדד שרה את 'שמע ישראל' ורבים הצטרפו למילות השיר:…'הכאב גדול ואין לאן לברוח'.

יובל רבין, דיבר בכאב: 'אבי הגן על כולנו, אבל אף אחד לא הגן עליו!'

ואכן המחשבה הזו עברה בראשי הערב. ראיתי את הבדיקות המדוקדקות באזור הסטרילי, עם מצלמות ומכונות זיהוי החפצים והרנטגן; שוטרים צמודים וצפופים היו פזורים בכל האזור. איך לא הקפידו כך אז? היום בקול רם אומרים שהיו התראות ברורות על מתאבד ערבי, אבל היהודי הוא שהצליח.
יובל רבין, מדבר זו הפעם הראשונה ב-12 השנים מאז רצח אביו, מזכיר את קולות המסיתים היום שנשמעים ללא מענה: 'היום בדיוק כמו אז!' הוא מדבר על הרוצח שממשיך להתל בכולם, כולל היתר הנישואין ובית הכלא שהופך לאולם שמחות ופסיקתו של השופט צבי גורפינקל.(*) הוא מסיים בקריאה לחזק את הממשלה של אולמרט בדרכה לשלום! ומסיים בשיר ששר אביו בכיכר ב4.11.95-: '…ובכל הכיכרות הריעו רק שלום!'

כמו בכל שנה, אביב גפן מסיים את הערב, שר ברגש ומזכיר לנו שוב את היום העצוב ההוא.

(*) לאסיר בטחוני ערבי השייח ראאד סלאח מחגנה, בדיון משנת 2004, לא נתנה אפשרות להחזיק את בנו שנולד בזמן שהותו בכלא.

לא הבנתי מה ההבדל?
דווקא עם היהודי הרוצח – רוצח ראש הממשלה! אתו היינו צריכים להחמיר!!

עדכון אחרון: איתמר בן-גביר, פעיל ימין, הגיש תלונה הערב, נגד יובל רבין במשטרת חברון בגין דבריו של רבין נגד השופט צבי גורפינקל, שהייתה בהם עבירת זילות בית המשפט והעלבת עובד ציבור.

קטגוריות
בלוגים

בלוג לא רק למדונה ובריטני

אתמול השתתפתי בכנס הבלוגרים הראשון כנס וורדקאמפ של WordPress Israel 2007, היה מרתק ומחדש.

אפשר לכתוב ולדבר על הכנס ברמות שונות: קודם כל כחוויה לראות אולם (ועולם) מלא של אנשים צעירים שבאים לחלוק ולהתחלק בנושא הבלוגים שמרתק אותם ואת העולם. שנית, פגשתי אנשים מקבוצה פיונירית שמקדישה זמן יקר מזמנם הפרטי, לטובת הכלל. הייתה גם החוויה האישית שלי, בשיתוף הפעולה והתמיכה המלאה שקיבלתי מבני זהר שרואה ומאמין בבלוג כמקום להתבטאות אישית, מקום ליצירת רשת חברתית ומקום לשיתוף הידע האנושי; מהיחיד לקולקטיב, דוגמאת האתר שהקים: מקבלוג למשתמשי קהילת המק בישראל.

גם את לבי כבש הבלוג כמקום להתבטאות אישית. בינתיים הנושאים הבוערים הם הוצאת ’קיטור’ בנושאים אקולוגיים וחברתיים.

אין ספק, הבלוג תפס את מקומם של הרבה מאוד מקומות: זוהי ככר העיר המודרנית (דוגמאת: הייד פארק בלונדון) בה יכולים אנשים להתבטא בכל נושא, זוהי גם המגירה הפרטית של רבים והבלוג משמש במה נסיונית לפריקת ההשראה והחזיונות מרשות הפרט לרשות הכלל.
הבלוג תפס תאוצה גם בתחום העסקי, ישנן דיעות לכאן ולכאן בעניין, אבל העובדה היא שזה מקום קיים המשמש את הקהילה העסקית כשופר לתכנים שיווקיים, כבמה עסקית, ככלי לשינוי תדמית ועוד.
הבלוג הוא הבסיס לרשת חברתית חדשה ברמות שונות, כשהתא המשפחתי מצטמצם והולך ושעות העבודה הולכות ומתארכות; העבודה כאילו והשתלטה על חיינו, למרות שהמהפכה התעשייתית שנים מאחורינו. כך הבלוג משאיר אותנו מצד אחד ‘תקועים’ במקומות שבחרנו, ומצד שני נפתח חלון וירטואלי המחבר אותנו להרבה מאד אנשים; כלומר, הרשת החברתית התרחבה עבורנו, בעקבות הכתיבה העמיקה ונותנת לנו אין סוף אפשרויות ליצירת מעגלים חברתיים המתחילים כווירטואליים אך מתקדמים ומתקיימים גם כריאליים אם בוחרים בזאת.

המיוחד בבחירת WordPress כפלטפורמה למיקום הבלוג שלי, היא בהיותה עצמאית, ולא יושבת על פלטפורמה שיתופית. כמו כן, הבחירה מצוינת בסביבת הקהילה הנפלאה והתומכת, אותה פגשתי בכנס אתמול.

בעקבות ההכרות עם WordPress הגעתי לבלוג ששמו סקרן אותי במיוחד – אח”י דקר
וכך אתמול הייתה לי ההזדמנות לפגוש את חנית אישית. פגשתי בכנס את שרית עמר שנתנה לי תשומת לב מיוחדת בהרצאתה כבלוגרית מתחילה! בהגדמה עם שרון גפן – איך להתקין וורדפרס ב-5 דקות. הכרתי את טל גלילי שרואים שהנושא בוער בעצמותיו. הרצאתו של זיו קיטרו הסבירה אחת ולתמיד מה זה פודקאסטים וטעימה ממופע השוליים שלו; שמחתי שהוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לחריגים בחברה. למי שנשאר כמעט עד הסוף, היתה הזדמנות להכיר את עו"ד יהונתן קלינגר שענה על שאלות בנושאי זכויות יוצרים בסביבה וירטואלית.

דברי הפתיחה והנעילה של לורל ואנפוסן, היו מעניינים ומאלפים, אישה מלאת אנרגיה וידע שהגיעה לכנס מארה”ב, העשירה אותנו בטיפים והדגישה את התמצית שאותה כדאי לזכור בכתיבה בבלוג – האוטנטיות!!!