קטגוריות
איכות חיים הודו הרהורים מרקו פולו סיפורים

——- סאדהו* יפה התואר ——- סיפור קצר

  • סאדהו הוא מתרגל רוחני. אדם שמוותר על בית, משפחה, פרנסה, מעמד חברתי, דעות, אמונות ואפילו על שמו. הוא נע ונד הרחק מביתו ומזהותו הקודמת, מסתגף בבדידות, אוכל מה שעוברי אורח שמים בכלי האוכל שלו ומה שהוא מוצא בטבע ומתפרנס מנדבות. בחברה ההודית בחירת דרך כזו היא מקובלת ומוערכת ובעיני רבים ההולכים בה הם קדושים. 

ירדתי במדרגות התלולות ברישיקש, אל הגשר המרכזי בלקסמן ג׳ולה, וגיליתי אותו מולי. סאדהו שיושב על המדרכה בישיבת לוטוס, בדיוק מול יציאת המדרגות אל רחבת הגשר. היתה לו נוכחות מרשימה. מחלפות ראשו הארוכות, בגדיו הבוהקים ופניו היפים לכדו את תשומת לבי. עצרתי מולו והבטתי בו בהשתאות ומבטו הופנה היישר אלי. ניסיתי לצרוב בזיכרוני את הצלבת המבטים שבאותו הרגע הרגשתי שכמוה כהיכרות. לא בכל יום נתקלים באיש יפה תואר כזה, אסתטי ומרשים, שיושב עם דלי לצדו כדי לקבץ מזון וכסף. להמתין מבחירה, בסבלנות אין קץ, שאנשים יפתחו את לבם.

התכופפתי לעברו. "אני יכולה לצלם אותך?" 

"50 רופי," מלמל. 

תשובתו הזריזה הפתיעה אותי. הוא חזר על המילים בשקט, "50 רופי." 

המקום המה אדם. פרות, קופים ואופנועים התרוצצו בתזזית תוססת וצפופה והתנקזו אל גשר החבלים הצר. 

זה היה באיזור הומה אדם, כשפָּרות, קופים ואופנועים, נעו תוססים בצפיפות יחד ובקצב דומה; מתנקזים כולם לגשר חבלים צר.

מוג'י באבא (גורו ג'מאיקני) עם שורת מעריצים אחריו, על גשר החבלים ברישיקש, מרץ 2019

שלושה בחורים שנשענו על הקיר לידנו מצאו עניין במפגש שלי עם הסאדהו, קטעו שיחה סוערת. "50 רופי הוא אמר!" חזרו על דבריו בקול רם ובאנגלית וחיכו למהלך הבא. 

מצמצתי. לא הייתי בטוחה שאני רוצה לשלם את המחיר הגבוה. במסעותי בהודו השתדלתי להתייחס לכסף כמו הודית ולא בראש מערבי. התאכסנתי בגסטהאוזים עממיים, אכלתי בבתי אוכל של המקומיים וידעתי, שבחמישים רופי אפשר לקנות פירות וירקות לשבוע שלם. מצד שני הרגשתי שאני חייבת לצלם אותו. 

הנעתי את ראשי במחווה לא ברורה שבין כן ולא והסאדהו, שעקב אחרי כל תזוזה שלי חזר ואמר, הפעם בקול רם וצלול, "50 רופי." 

הוצאתי את הטלפון הנייד מהתיק והיה ברור, שבכך הסכמתי לתשלום. הסאדהו יפה התואר העביר מיד את ידו על מחלפות שיערו הארוכות והסבוכות ומשך אותן קדימה, על חזהו, כך שגלשו מתחת למותניו אבל לא נגעו ברצפה, כי הוא כיוון אותן בתשומת לב מוקפדת כך שישתלשלו לתוך כלי האוכל. קערה מנחושת מבריקה ובוהקת, שעמדה מולו על הרצפה. הוא יישר את כתפיו, הזדקף ונראה כבעל ניסיון בפוזות מול מצלמה.

 צילמתי אותו כמה פעמים וחבורת ההודים הצעירים, שגדלה בינתיים, התקהלה סביבנו. נראה שהופתעו לגלות שאישה מערבית מוכנה לשלם לקבצן 50 רופי על תמונה. כמה מהם חייכו אלי בביישנות אבל רובם חיכו בסקרנות רצינית למה שיקרה הלאה.

 הסאדהו הביט בי וטפח על הרצפה לידו, להזמין אותי לשבת. מחווה כלל אנושית שלא זקוקה למילים. אבל המבוכה השתלטה עלי והמשכתי לצלם. הרחקתי את עצמי מהרגש והתמקדתי בצד הטכני ובניסיון לתפוס את מבטו של הסאדהו. אפוף המסתורין.

הוא נראה שָׁלֵו ובטוח. כאילו התקיים מעבר לאירוע זה או אחר. כאילו הוא נצחי כמו הזמן. הוא לא זז ולא מצמץ. עיניו הכהות, הנסתרות כמעט בתוך שקעיהן העמוקים, הקרינו נוכחות וביטחון. הוא לא מיהר לשום מקום. מצחו היה צבוע לבן, כדרכם של הסאדהואים והפס הבהיר בלט על רקע הצבעים המגוונים והרועשים שסביבו כמצהיר: "אני סאדהו אנושי גאה!"  ידיו היפות נשמטו לצדיו ללא מתח. האצבעות הארוכות הביעו עידון וכוח. 

כיכר ברישיקש
״בניתי לי בית,״ אמר הבחור בגאווה. ״בואי תשתי איתי תה,״ הוסיף.

ידעתי שאוכל לתקשר איתו. אפילו לשוחח, אבל אם הייתי נענית להזמנתו ומתיישבת לידו לאן זה יכול היה להוביל? רציתי לכפר על הימנעותי ולקטוע את קשר העין בבת אחת. הוצאתי מהארנק 100 רופי נאים ומגוהצים ונתתי לו. הוא לא התרגש, גופו לא נע. הוא לא מצמץ. הודה לי בתזוזת פנים קלה וקיבל את הכסף בנונשלנטיות. לא נראו על פניו לא שמחה ולא תמיהה. אולי רק קמצוץ של שביעות רצון. גם אני הייתי שביעת רצון. צילמתי סאדהו ברשותו ובהתכוונותו המלאה. 

פניתי אל הגשר והסאדהו המשיך לשבת ללא תנועה ולהביט בעוברים ושבים. הפס הלבן הבהיק על מצחו ונדמה לי שזיהיתי רפרוף של חיוך.

חבורת הצעירים רצה אחרי כשניגשתי לעלות על הגשר. "צלמי אותי! אותי! אותי!" "מאה רופי על צילום!" "מאה, וואו!" "אני!", "אני!"

גשר החבלים בבוקר שקט
הכיכר המרכזית בלקסמן ג׳ולה (מעבר לגשר), רישיקש
נהר הגנגה, רישיקש

קטגוריות
הרהורים מרקו פולו ריגשי

להתחדשות פנים מגוונות, והיום אני מתחדשת באתר חדש. זה הבית הווירטואלי שלי.

בית בהמפי, ליד הנהר, הודו.   Temple by the river  Hampy, India
בית בהמפי, ליד הנהר, הודו, פורים 2008

אני יכולה להגיד בפרהסיה שאני גיק; עדיין לומדת לשחות בים החדש הזה של הטכנולוגיה והבלוגוספירה.
זה מקום בו אני משלבת כתיבה, רעיונות וקשרים חברתיים.

הכתיבה יכולה להיות על דה ועל הא, על עניני היום, על הספר שכתבתי, הרהורים על הספר שאני שוקדת בכתיבתו וכו. השאלה מה זה 'בית' תמיד מענינת.

ההתקשרויות החברתיות הן בטוויטר, בפייסבוק ובפליקר בינתיים…
ישנה גישה ישירה לאתר חידוש רהיטים – Renova*, העסק החדש שלי. כלומר, זה בית לכל הנושאים החשובים שאני מתעסקת בהם.

אני מגלה עולמות חדשים בעולם הווירטואלי ובעצם גילויים הם הופכים להיות חלק מהעולם האמיתי.

ברוכים הבאים.

קטגוריות
בריאות מנה צמחונית מרקו פולו תפריט היום

Ginger Lemon Honey Tea

אצלנו בני האדם – הזיכרונות קשורים לריחות וטעמים.
היום חזרתי לבית שיבננדה בתל אביב אחרי שנים של העדרות. יוגיסטים נראים בעיניי תמיד נינוחים ומסבירי פנים.
וכך נזכרתי בתה הנפלא ששתיתי ממנו כל יום במהלך הטיול שלי במזרח בשנה שעברה.

חומרים:
ג'ינג'ר, 1/2 לימון, דבש

אופן ההכנה: (לכוס אחת)
חותכים 'אצבע' קטנה של ג'נג'ר לקוביות.
מרתיחים כוס מים עם הג'ינג'ר במשך כ-5 דקות.
סוחטים 1/3 – 1/2 לימון ושופכים לתוך הכוס עם הגינג'ר המורתח.
מוסיפים שתי כפות/כפיות דבש.

(*) טיפ חשוב! את הלימון והדבש יש להוסיף לתה רק כשהוא מתקרר (לא כשהתה רותח), כדי להנות מהוויטמינים במלואם.

פשוט נפלא! בריא וטעים. הודו זה כאן.

קטגוריות
מרקו פולו

Marco Pola goes to India

אני בשערי הודו.
יושבת כעת במטוס ומרגישה את המדינה שאליה מתקרבים. המטוס מרופט ומוזנח והשירותים מלוכלכים. הדיילות ההודיות הנחמדות יושבות ומשוחחות על דא ועל הא, לא כל כך דואגות לנוסעים, אבל האמת היא – גם להן מגיע לשבת. הן שכחו לתת לנו הטפסים למילוי וכעת הנוסעים עומדים מול פקיד ההגירה ורושמים פרטים. הכל כנראה מסתדר מעצמו איך שהוא בהודו.
בשדה התעופה הקטן והפשוט של צ'אניי (מדרס) Chennai, יש את ה-DNA של המקום. השירותים הם שירותי כריעה, במצב של כמעט הזנחה. גברת בסארי מושיטה לי נייר טואלט, ועם צאתי מבית הכיסא (היכן הכיסא?), מחכה לי ביד מושטת לקבל תשר, על פניה חיוך נעים ותנועות גוף מתאימות.
שנים ארוכות אני שומעת מאנשים שהם נוסעים להודו. כשגרתי באנגליה, זו היתה אופנת ההיפים בשיאה – לנסוע להודו לקבל השראה וללמוד את/על החיים. הרגשתי שהייתי בהודו. לא פעם ולא פעמיים חלמתי שאני מסתובבת שם כמו בבית. בבקורי בניו זילנד, הודו הפכה להיות מוחשית וקרובה, אבל היו רגעי חרדה. הדבר דווקא התבטא בתחום החפצים, כלומר ה'בית': איך אוכל לארוז את כל חפציי בתיק אחד? מצד אחד, לקראת נסיעה להודו משילים הכל, ומצד שני, אני רגילה ל'כמה' מוצרי צריכה שאינני יכולה בלעדיהם.

נזכרת בהגיעי ליפן. השירותים בשדה התעופה היו כל כך נקיים, שזה היה מהמם. מאז עברו כ-12 שנה ועדיין הדבר נרשם אצלי בזיכרון כשיא – השירותים הציבוריים ביפן נקיים כמו בבית, וזה יכול להיות גם בתחנת הרכבת או במסעדות. היתה מסעדה יוקרתית אחת בה אכלתי, כשנכנסתי לשירותים – רמת ההיגיינה, הפאר, הצבעוניות והחדשנות היו ברמה יוצאת דופן, כבסרט עתידני. הכיסא היה מרופד ומחומם, בלחיצת כפתור התלבש עליו כיסוי פלסטיק חד פעמי. בעיניי רוחי אני שומעת שמתנגנת שם מוזיקה ויש סידור פרחים שמדיף ריח כבושם. (היה או לא היה?)

כעת אני בהודו ולא אפליג יותר בחלומות אל העבר, אהיה כאן ועכשיו!
הנסיעה למרכז העיר משדה התעופה הייתה רצופה בצפירות, התנועה זרמה למרות שכולם נדחפו והתעלמו מהרמזורים האדומים. למזלי, אני מתחילה את הביקור ב'נחיתה רכה' בגסט האוס יוקרתי, באזור וילות ירוק ובו עצי תמר רבים. בצ'אניי, נאמר לי, זה המקום היחיד בהודו שיש בו עצי תמר בשפע. כריזנטמות כתומות יושבות בכלי מים על השולחן, מקבלות את פניי כמחייכות.
הודו זה כאן! אני אומרת לעצמי ולא מאמינה.

לפני שנים אחדות, כשגעשו הרוחות באגף הימני מפינוי עתידי של ההתנחלויות ביהודה ושומרון (אין חדש תחת השמש….) הם שיווקו את רעיונותיהם בסטיקרים. אחד מהם אמר: יהודה ושומרון זה כאן! משפט חזק שאמר הכל. וכך, באותם ימים הפלגתי בחלומות שלי עם נסיעה להודו שלא יצאה אל הפועל, ומתוך החסך הזה, אמרתי לעצמי – הודו זה כאן.

עשיתי לפחות צעד קטן באותה עת, בנסיעות תכופות לכנרת – מקום ציורי, מרגיע ומדהים ביופיו.
אבל כמו שקורה בחיים, רעיונות הם במקום אחד והמציאות באחר, וכך מצאתי את עצמי רק עם סיסמה כתובה בטלפון הסלולרי שלי (רשומה עליו עד היום): כנרת זה כאן!

אני מביטה כעת מחלון החדר ורואה נוף יפה וירוק שמשקיף אליי –

הודו זה כאן!

קטגוריות
מרקו פולו

Marco Pola meet's an old man

הגעתי לבית חב"ד בבנקוק. אין ספק שעד שלא רואים את הפעולה המבורכת הזו, והרעיון הנפלא שהגה הרבי מלובביץ', לא כל כך מבינים מה זה אומר. מבחינתי, אין לי מקום אחר לאכול בבנקוק, חוץ מאשר אולי במלון הילטון או שרתון, אבל לשם לא הגעתי. זה לאו דווקא מבחינת הכשרות בדיוק, זו התפיסה של ההגיינה הבסיסית ואיך מזון מתקבל על פי התפיסה שלנו. אני רואה כאן ברחובות בשר טרי יושב שעות ארוכות בדוכנים, חלקן שעות חמות מאד, ללא קירור וללא כיסוי ומגן הולם לפחות. בנוסף, אני לא יכולה לשכוח את התמונה של 2 כלבים רדומים, בכלוב קטן באחת הסימטאות. לא יודעת למה הם היו בכלוב, אבל היות וזה היה בסביבה ההומה של הקוראסן, מרכז התיירות והמזון מהיר, אחת האפשרויות שאולי זה היה יעודם… לצערי, התמונה לא יוצאת לי מהראש. בקיצור, הלכתי לרב של בית חב"ד וברכתי אותו על עבודתם הברוכה!!
בית חב"ד זה גם מקום מפגש עם אנשים, ולי זה נתן אפשרות להחליף כמה מילים עם אנשים 'משלנו'.
המפליא, שהאיש המבוגר והסימפטי, הינו איש אקדמיה, ד"ר לכימיה בארץ, פרופסור בחו"ל (לא אוסיף פרטים נוספים…), איש חכם ללא ספק, ולא רואה אלא את הסיפור האמיתי שלו. הוא רואה רק את האהבה של הצעירות אליו. הוא בטוח שזו אהבת אמת. הן פשוט מתאהבות בו!!!
כמה יפה בסך הכל, הרי כולם נהנים.
מהסיבות המובנות הוא התיישב כאן בתאילנד. לא מוכן לעזוב את מכרה הזהב של נשים צעירות 'שאוהבות' אותו.
הרגשתי לידו כאדם מבוגר ובוגר מאד.
על פי שיטת הויאגרה, כנראה שהשמים הם גבול הדמיון. למדתי לדעת שההשפעה מגיעה כל כך גבוה.