אתמול נפטרה דודתי האהובה והמיוחדת ליאונטינה. התמזל המזל והגורל גם יחד והייתי נוכחת ברגעיה האחרונים.
ליאונטינה הגיע לארץ לפני כחודשיים ובקשה להקבר ליד קבר אמי דבורה בערד.
קצרה היריעה בידי מלספר על חייה ומעשיה. אני מחזיקה בידי ספר ביוגרפיה שנכתב עליה בשנת 2002, הוא אחד מסדרת ספרי ביוגרפיה על האישים המשפיעים ביותר בבולגריה. היות והוא כתוב בבולגרית, לא יכולתי אלא לדפדף בספר, להסתכל בתמונות ולראות במספרים את פועלה בתיאטרון בבולגריה במשך למעלה מחמישים שנה; החל משנת 1951 כשחקנית, במאית, מנהלת התיאטרון הצבאי הלאומי הבולגרי במשך שלושה עשורים, מקימת תיאטראות חובבים, שיחקה וביימה הצגות תיאטרון מצ'כוב שאהבה ועד להופעות בסרטים, ביניהם סרטה האחרון ב- 2006 בו שחקה כבושק'ה, בסרט צרפתי שהופק בבולגריה. היא הייתה השחקנית הראשונה שהעזה והופיעה בהצגות יחיד! אחת מפעולותיה המוערכות ויוצאות הדופן – עבודתה בהתנדבות במשך 30 שנה – היא הקימה וניהלה תיאטרון חובבים בעיר שוליים 'לום' בגבול רומניה. התיאטרון זכה וזוכה כל השנים במקום הראשון בתחרויות תיאטרון חובבים קהילתי.
גם בשנים האחרונות לא הפסיקה לפעול, וכך הספיקה להציג מעבודות הקולאג' שייצרה בתערוכה בסופיה.
ספר שכתבה על חייה, חיי משפחתה והקהילה היהודית בבולגריה בתקופת הנאצים (1995), תורגם לגרמנית ויצא לאור בגרמניה (2002). באותה עת, הצטלבו דרכנו ושמחנו מאד לדעת ששתינו עוסקות בכתיבת ספר על ההיסטוריה המשפחתית. כל אחת כתבה את ספרה וסיפורה מזווית ראייה שונה; היא התמקדה בתקופה הנאצית ואני בתקופה שאחריה ועד העלייה לארץ “האביב הקצר של גרטה גרבו“, כך שבאופן מפתיע וללא תכנון מראש, אפשר לומר שכתבנו ברצף היסטורי.
הפגישה הראשונה שלי עם ליאונטינה הייתה לפני כ-20 שנה באחד מביקוריה בארץ, היא הגיעה כבמאית התיאטרון עם להקתה, למספר הופעות בארץ. פגשתי אישה מעניינת, עם חוש הומור, כריזמטית, שהביעה את אשר על לבה במלוא פה, אפשר להגיד – תפסה את החיים בשתי ידיה וחיבקה אותם.
זו הייתה פגישה מכוננת עבורי, עם ההיוודעות לענף במשפחה של אנשי תיאטרון, קולנוע וספרות שלא ידעתי שדמם זורם בעורקיי.
(רשימה ראשונה בסדרה…… סתם)
