קטגוריות
הרהורים על אמנות שיחת היום

ליאונטינה ארדיטי 1929-2007

אתמול נפטרה דודתי האהובה והמיוחדת ליאונטינה. התמזל המזל והגורל גם יחד והייתי נוכחת ברגעיה האחרונים.

ליאונטינה הגיע לארץ לפני כחודשיים ובקשה להקבר ליד קבר אמי דבורה בערד.

קצרה היריעה בידי מלספר על חייה ומעשיה. אני מחזיקה בידי ספר ביוגרפיה שנכתב עליה בשנת 2002, הוא אחד מסדרת ספרי ביוגרפיה על האישים המשפיעים ביותר בבולגריה. היות והוא כתוב בבולגרית, לא יכולתי אלא לדפדף בספר, להסתכל בתמונות ולראות במספרים את פועלה בתיאטרון בבולגריה במשך למעלה מחמישים שנה; החל משנת 1951 כשחקנית, במאית, מנהלת התיאטרון הצבאי הלאומי הבולגרי במשך שלושה עשורים, מקימת תיאטראות חובבים, שיחקה וביימה הצגות תיאטרון מצ'כוב שאהבה ועד להופעות בסרטים, ביניהם סרטה האחרון ב- 2006 בו שחקה כבושק'ה, בסרט צרפתי שהופק בבולגריה. היא הייתה השחקנית הראשונה שהעזה והופיעה בהצגות יחיד! אחת מפעולותיה המוערכות ויוצאות הדופן – עבודתה בהתנדבות במשך 30 שנה – היא הקימה וניהלה תיאטרון חובבים בעיר שוליים 'לום' בגבול רומניה. התיאטרון זכה וזוכה כל השנים במקום הראשון בתחרויות תיאטרון חובבים קהילתי.

גם בשנים האחרונות לא הפסיקה לפעול, וכך הספיקה להציג מעבודות הקולאג' שייצרה בתערוכה בסופיה.

ספר שכתבה על חייה, חיי משפחתה והקהילה היהודית בבולגריה בתקופת הנאצים (1995), תורגם לגרמנית ויצא לאור בגרמניה (2002). באותה עת, הצטלבו דרכנו ושמחנו מאד לדעת ששתינו עוסקות בכתיבת ספר על ההיסטוריה המשפחתית. כל אחת כתבה את ספרה וסיפורה מזווית ראייה שונה; היא התמקדה בתקופה הנאצית ואני בתקופה שאחריה ועד העלייה לארץ האביב הקצר של גרטה גרבו, כך שבאופן מפתיע וללא תכנון מראש, אפשר לומר שכתבנו ברצף היסטורי.

הפגישה הראשונה שלי עם ליאונטינה הייתה לפני כ-20 שנה באחד מביקוריה בארץ, היא הגיעה כבמאית התיאטרון עם להקתה, למספר הופעות בארץ. פגשתי אישה מעניינת, עם חוש הומור, כריזמטית, שהביעה את אשר על לבה במלוא פה, אפשר להגיד – תפסה את החיים בשתי ידיה וחיבקה אותם.
זו הייתה פגישה מכוננת עבורי, עם ההיוודעות לענף במשפחה של אנשי תיאטרון, קולנוע וספרות שלא ידעתי שדמם זורם בעורקיי.

(רשימה ראשונה בסדרה…… סתם)

קטגוריות
שיחת היום

שנה חדשה, מותר ורצוי גם לצחוק!!

הפעם מספרת בדיחה על גברת אחת מלוס אנג'לס. 

אישה כבת 45 לקתה בהתקף לב ונשלחה באופן מיידי לבית חולים לניתוח. בהיותה בין החיים והמוות על שולחן הניתוחים, ראתה את אלוהים.
שאלה אותו: האם תם זמני?
אלוהים ענה לה: לא!! נותרו לך 43 שנים, 3 חודשים ו-8 ימים לחיות.

מיד לכשהחלימה, נשארה בבית חולים ועשתה ניתוח פלסטי בפנים, שאבה שומן בירכיה, עשתה השתלת חזה וניתוח לייזר לחיטוב הבטן. אח"כ שינתה את צבע שיערה, עשתה יישור שיניים והלבינה אותן – כל זאת במסגרת ההבטחה שיש לה זמן כה ארוך לחיות.
בתום הטיפול האחרון בבית חולים, יצאה לביתה, חצתה את הכביש ליד הבית ואמבולס דרס אותה והרגה.

כשהגיעה האישה לפני האלוהים, שאלה: חשבתי שאמרת שנותרו לי 43 שנים. למה לא הוצאת אותי מגלגלי האמבולנס?

השיב אלוהים: לא הכרתי אותך!!

קטגוריות
שיחת היום תל-אביב

לרוץ אחרי האוטובוס

קודם כל הברכות:
שנה טובה מאושרת ושמחה!

שנת שלום!

בריאות טובה ושכל החלומות יתגשמו!

לאחרונה, אני מתמרנת ובוחרת בקפידה את כלי התחבורה הנוח עפ"י המטרה והזמן שבידי. פעם נוסעת ברכב הפרטי, פעם ברכבת, רוכבת על האופניים לסידורים בכל העיר ונהנית, נוסעת במיניבוסים של הקווים 4 ו-5, ולאחרונה גיליתי את האוטובוס. מצחיק אותי לשלם כפנסיונרית 2.60 = שני שקל וששים אגורות! עבור הנסיעה.
וכך נתקלתי מקרוב, במראה הידוע של אנשים שרצים אחרי האוטובוס. האוטובוסים שומרים הרבה יותר על 'הכללים' לעומת פעם, ולא עוצרים אלא בתחנות ואפילו לא לחברים. גם כשהאוטובוס נוסע, הוא נוסע! לא עוצר גם אם רצים אחריו, זאת, פרט אם רצה אחריו בחורה צעירה בחצאית ורצוי בעקבים. אז בדרך כלל, הנהג, רואה את המראה המשובב במראה, 'מתחשב' ועוצר גם באמצע הכביש.
וכך, במחשבה אופטימית זו, אני רואה את האוטובוס ומתחילה לרוץ אחריו… הנהג מסתכל במראה, רואה אישה מבוגרת בת 60+ רצה אחרי האוטובוס ונוסע, בלי להניד עף עף. לא בקשתי שיעצור באמצע הכביש, אלא שימתין עוד דקה אחת, כי אני ממש ליד דלתו!

אני מאמינה שתחושה זו של איפה ואיפה בין אנשים צעירים ומבוגרים, היא הסיבה הגורפת לנשים שעושות ניתוחים פלסטיים; הרצון להמשיך ולהראות צעירה, מבוקשת, מחוזרת ומכובדת בעקבות כך! כנראה שזה אפילו שווה את הכאבים, ואת הקושי להתרגל לפנים החדשות שמקבלים על הפנים.
צריכה לעשות החלטה: או שאפסיק לרוץ אחרי האוטובוס או שאחפש מנתח פלסטי…

קטגוריות
שיחת היום

בנק שהוא חבר … חה חה חה, הצחקתם אותי!

דודתי ליאונטינה, אשה כבת 77, עולה חדשה מבולגריה הגיעה לסניף בנק דיסקונט ביפו. הסניף ממוקם בשד' ירושלים והנו מהודר מרווח וחדש במתחם 'חצרות יפו'. היא הגיעה בלוית בתה, נכדתה וקרוב משפחה נוסף, במטרה לפתוח חשבון בנק חשבון ראשון בארץ. היא עלתה לארץ לפני כשבוע ימים. החשבון היה צריך להיות משותף ל-2 אנשים לה ולבתה. לא רק שלא הייתה התייחסות אדיבה ומסבירת פנים לעולה החדשה, ללקוחה חדשה, אלא שמנהל הבנק העיף בה מבט אחד ואמר שאינו רוצה לפתוח לה חשבון! לא הועילו ההסברים שהיא אינה דוברת עברית, אבל חוץ מבולגרית היא שולטת היטב ברוסית ברמת שפת אם. מנהל הבנק אמר שאין לו פקיד דובר רוסית ואינו רוצה לפתוח לה חשבון. לא הועילו הדברים שאת הניהול השוטף והקשר תעשה הבת.

האם זו הדרך שאנחנו נוהגים בעולים החדשים? באנשים מבוגרים? ברור שהעברית לא שגורה בפי עולה חדש/ה. האם יש רשות למנהל בנק לא לקבל לקוחה שהיא שוות זכויות כלכל אזרח אחר? הקרוב משפחה הנוסף שהגיע עמה, הוא עולה חדש מקנדה, שפתח חשבון ראשון לפני כחצי שנה באותו סניף. האם יש סיבה לעשות איפה ואיפה? בבושת פנים וכלימה עזבה הכבודה את הסניף והלכה כברת דרך לסניף בנק לאומי בשדרות ירושלים, ליד מתחם נוגה ופתחה שם את החשבון.

העולה החדשה הזו, בבולגריה הינה אישיות ידועה מוערכת ונערצת. מי שהסתובב אתה ברחובות סופיה, היה צריך לעצור כל כמה דקות לשמוע דברי תשבחות וההערצה אודותיה, וכן להמתין עד שתחתום על אוטוגרף למבקשים הרבים. ליאונטינה ארדיטי היא שחקנית ובמאית התיאטרון הלאומי בסופיה, יוצרת ידועת שם עם רקורד של חמישים שנה ויותר בתפקידים הראשיים מהצגות כמו המלט ועד לצ'כוב. כמו כן ביימה הצגות שונות. היא כתבה ספר אודות תקופת השואה ביהדות בולגריה, שתורגם ופורסם בגרמנית ולאחרונה תורגם גם לאנגלית. כמו כן נכתב עליה ספר אוטוביוגרפי כאחת מהדמויות המובילות בעשור האחרון בבולגריה.

רציתי להביא לתשומת לבכם את הבושה והכלימה שהאנשים היקרים הללו חוו.
קשה לי לראות את מצגות השווא של בנק דיסקונט בערוצים השונים.
תמונה זו היא חלק משרשרת מבישה של ההתנהלות שלנו עם הזקנים בחברה שלנו.

המשך ישיר לטיפול המביש ביוצאי השואה. סתימת פיות עם התשלום רק ל 8500- איש. צדק מאד ח"כ פינס שאמר אם אנה פרנק היתה מגיעה לארץ, לא היה מגיע לה כלום. לאן הגענו?

קטגוריות
שיחת היום

על צניעות ועל 'חוף מציצים' מלוכלך ומזוהם

הקיץ בעיצומו ורבים באים להתקרר ולבלות בחוף הים. גם אני גיליתי השנה את הים, למרות שהוא ממוקם במרחק מטרים ספורים מביתי, גיליתי אותו שוב כשהרופא הציע שהמים יהיו תרופה למכאוביי. (תרופת וודו)

חוף מציצים נמצא סמוך לחוף הדתיים (היפה בחופי תל-אביב, לדעתי). ביום רביעי היה יום גברים בלבד וכך כנראה הגיעה לחוף מציצים אישה דתייה וכמה זאטוטים בעקבותיה. היא נכנסה למים בשמלתה, כנהוג וכמקובל אצל הדתיים. עם הכנסה למים, השמלה נרטבה ונדבקה לגופה. זה היה מראה מרהיב ומביך גם יחד. האישה בסוף שנות העשרים לחייה; נאה, גבוה ומחוטבת עמדה מולי וכל חמוקי גופה הנהדרים היו נגלים ובולטים יותר מכל ביקיני נועז אם הייתה לובשת. במים שהו ושחו ילדים, נשים וגברים, מיד ראשם של כל הגברים הוסבו אליה ולא נטשו. אכן, גם אני הרשיתי לעצמי להסתכל בגופה שהיה כל כך נשי ומושלם. כשהסתובבה לאחור, המראה היה מפתיע, ממש חגיגה לעיניים: ישבן יפה ומחוטב נגלה לעינינו על כל פרטיו וקווי המתאר שלו. האישה הצנועה לא לבשה חזייה מתחת לשמלתה, וכך חזה היה כמצויר ממש או יותר נכון כתבליט שלם של האלה אפרודיטה.

גבירותיי הנשים הדתיות והחסודות, אם אתן רוצות לרחוץ בים בחוף מעורב, הרבה יותר צנוע ונחבא אל הכלים יהיה ללבוש בגד-ים שלם! (יש גם בגדי-ים צנועים, אם מחפשים), בגד-ים עדיף וצנוע!!! מאשר ללבוש את השמלות והחולצות שנדבקות לגוף ומראות במדויק את הגוף, על כל פרטיו נקביו ובליטותיו.

למרות שלא יכולתי להסיר את עיניי מאפרודיטה, נכנסתי לים לשחות. הפגישה עם המים הייתה דוחה ביותר. המים היו עכורים, מלאים בלכלוך וחלקיקי פסולת שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהמים עצמם. בנוסף, טינופת מסוגים שונים כמו שקיות, וזבל אחר צפו על פני המים. כל רגע 'דבר' בלתי מזוהה אחר נדבק לגופי. החוויה הייתה קשה ומגעילה, אין לי מילים יותר רכות או עדינות לתאר זאת. היות והגעתי לים גם מהבחינה הבריאותית, אילצתי את עצמי להמשיך לשחות ולעשות את תרגילי ההתעמלות במים, כל זאת בחריקת שיניים. רגע השבירה היה כשדג מת נדבק לי לכתף… מהיכן בא? למה מת? האם מישהו בדק את רמת הזיהום בחוף מציצים באותו יום? מובנת לכול המשמעות של דג מת צף בים…

מדי יום ביומו אנחנו שומעים על חוף אחר שנסגר מסיבת הזרמת שפכים לים!!!!!!
לאחרונה דובר רבות בעיתונות ובכלי התקשורת על 'ארץ ירוקה'. היכן היא?
בינתיים, הכל לשפה ולחוץ. הרשויות מרשות לעצמן לשפוך את הצרכים שלנו לים ואין מושיע ואין גואל! הגועל נפש חוגג בחוף הים.
עשרות פרסומות חסרות תועלת שוטפות לנו את המוח בטלוויזיה מדי יום, מדוע לא מעלים את הנושא איכות הסביבה לסדר יום קבוע?
ניתן לנקות את הזבל בחופי הים היפים שלנו ע"י תלמידים, קרי עבודה מעשית באיכות הסביבה. גם מתנדבים רבים ירתמו לפרוייקט כזה.
ומה עם הדבר הפשוט לזרוק את האשפה במקומות המיועדים לכך?
אבל לצערי הדג מסריח מהראש.