קטגוריות
איכות חיים ארץ ישראל שיחת היום

מהליצ'י ועד הדובדבן

בארץ הפירות האקזוטיים ומסעדות הגורמה יש גם מעברי חצייה!

לאחרונה ראיתי שוב ושוב בדוכני הפירות את הליצ'י, הדובדבנים, השקדים והתאנים.

הליצ'י פרי מקסים וטעים, עם פריחה יפהפיה, שערגתי אליו מאז שאכלתי אותו לראשונה במסעדה סינית בלונדון בשנות ה-60.

כעת הליצ'י גדל בארץ, הוא נחלת הכלל ובמחיר סביר. בוודאי גם מיוצא בהצלחה לחו"ל.

ובאותה נשימה – כולנו נהנים ממגוון מסעדות הגורמה, היינות המשובחים שאנחנו שותים, בקיצור הפכנו להיות עניני טעם.

אבל בעניין אחד הלכנו אחורה – הרגלי הנהיגה וזהירות הנוהגים בכבישים.

כמעט מדי יום אנחנו שומעים על הרוגים במעברי החצייה.

איך ערך רב לענינות טעם כשההרגלים שלנו בכביש הם ברוטליים.

תנו זכות קדימה להולכי הרגל!

מה שוות מסעדות הגורמה והליצ'י העדין לחייך, כשאין כבוד לחיי אדם?

כשאין תשומת לב להולך הרגל שעובר כדת וכדין במעבר החצייה.

אני אישית משתדלת מאוד לעצור במעברי החצייה.

עוד דקה מזמני היקר….

אין כמו דוגמא אישית. ממליצה.

קטגוריות
בריאות ללא קטגוריה שיחת היום

התאים הסדוקים

מחלות דופקות לנו בדלת החיים השקטים,

באם איננו פותחים ועונים

הן מיד נדחפות מהחלונות והחרכים.

יש ימים ואנו נענים ופותחים

והחולי מתיישב בסלון ומסביר פנים

מתחזה לאומלל ואנו מרחמים.

 

אנו כואבים ודואבים

לא תמיד טורקים לו את הדלת מול הפנים

והמחלה כבעלת-בית מימים,

משתלטת על כל חלקה טובה והאזורים השכיחים.

 

כמו בכאלה המקרים ובחיים הרגילים,

צריך לעמוד בשער ולסלק את הנבלים

המשתלטים על 'שלנו' – גורסים ורומסים!

 

יש לצאת למלחמה עם ירקות, מילה טובה והתותחים – הוויטמינים,

המשימה אחת – להחזיר ולכבוש את 'השטחים הכבושים',

לא ניתן יד לחולי, לנגיפים ולתאים המתפצלים!

נעמוד בפרץ בכל התפרצות, נמגר האוייב מבפנים!

נבריא 'השטחים הכבושים'!

אחרי! אחרי התאים הסדוקים!

קטגוריות
ללא קטגוריה שיחת היום

המדינה שלי לא מכבדת את תושביה ואותי

המדינה שלי לא מכבדת את תושביה ואותי. משמגלים את האמת הזו, זה מאכזב, וההרגשה היא הרגשת בגידה.
הדברים לא קורים בבת אחת, אלא טיפין טיפין.
הנה, רואים את היחס לזקנים.
הנה רואים ושומעים על היחס לניצולי השואה!!! וזאת למרות שהשואה – היא בבת עיניינו, הנושא שעליו גדלנו. הנושא שנושא את 'הכאב והזיכרון הלאומי'.
שומעים על 1/2 מליון ילדים החיים מתחת לקו העוני, ילדינו שלנו, במדינה שלנו, והחיים מתגלגלים הלאה. כן, יש את ארגון 'לתת' ויש אגודת 'מזון לחיים', אגודה 'מטבח זול לנצרכים', אגודת 'יחד' ועוד. אבל בילדים לא מטפלים, המדינה לא נערכת לשנות את הסטטוס הכלכלי שלהם ושל משפחותיהם, ואנחנו מחכים בשקט ובחשש להכרזה הבאה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
הנה, המורים, כשלו להביא לעצמם את המעמד הכלכלי והכבוד הראויים להם. נעשה הסדר זמני-קבוע והשביתה והיאוש נשארו בפתח. צריך להזכיר למנהלי המדינה הזו, שהשכלת ילדינו יורדת ללא תקנה. ראו את המדינות הנאורות שחושבות על העתיד – אירלנד, שעשתה שינוי רדיקלי ויש תוצאות מצוינות, יפן, בה תמיד חינוך הילדים עומד מעל לכל, הארצות הסקנדינביות, שמזה שנים ארוכות אצלם מורה מקבל שכר גבוה במיוחד, כי מדברים בילדים, בעתיד העם.
והנה החינוך הגבוה – האם זה הגיוני שהוקם 'הפורום להגנת ההשכלה הציבורית' – שמורכב מאנשי סגל וסטודנטים, ששם לו למטרה 'להיאבק בהפרטת ההשכלה הציבורית בישראל'? למה הם צריכים להילחם במקום ללמוד וללמד? המדינה לא רואה או מתייחסת למאבק הזה!
(81 יום לשביתה. ואם השביתה תסתיים, האם יטפלו בבעיה היסודית של הצלת ההשכלה הציבורית?) איך יתכן שהנחיתו שנה בשנה את ההפחתה בתקציבים לאוניברסיטאות, ללא תכנון מראש לעתיד, כמו שמקובל בארצות הנאורות?! איננו נותנים את הדעת שאלו המוסדות שלנו – של תושבי מדינת ישראל, שלי ושלך, פעם היו גאוות העם.
הנכס העיקרי שלנו הוא האנשים, ומנהלי המדינה הנאורה שלנו בל ישכחו זאת. (כמה אנחנו אוהבים לקרוא לעצמנו נאורים ועם סגולה.)
השבוע דיברו על קצבאות הזקנה. שר האוצר העלה דרישה לשנות את תשלום הקצבה האחידה של קצבאות הזקנה ולשנותם עפ"י הרמה הכלכלית של כל פרט ופרט. למזלי הטוב, ולמזלה של כל אוכלוסיית המעמד הבינוני, הדבר לא קרה הפעם. אבל ברור, ששר האוצר מחכה לנו בפינה. באיזו זכות המדינה מתכננת לגעת בכספי קצבת הזקנה שלי? ישנו הסכם בלתי כתוב בינינו למדינה – משלמים מסים וביטוח לאומי במהלך שנות עבודתנו הפוריות, ובזקנתנו, נקבל קצבת זקנה. אני לדוגמה, שילמתי עשרות שנים מס הכנסה וביטוח לאומי כדת וכדין, כבעלת עסק עצמאי. והנה, לוטשים עיניים לקצבת הזקנה שלי ושל כל אחד מאתנו.
ואחרון חביב, Big brither is watching you. כל מי שחידש את רישיון הנהיגה שלו, הופתע לקבל הנחיה: "עליך להצטלם מחדש אף אם הצתלמת בעבר" – על פניו משפט פשוט, אבל האמת שעומדת מאחוריה היא, שהמאגר הגדול והעדכני ביותר במדינת ישראל על תושביה הוא – מאגר משרד הרישוי. המשטרה נעזרת באינפורמציה הקיימת והמתחדשת במאגר הזה ואי לכך נדרשת מאתנו כל מספר שנים 'תמונה עדכנית'. הדרישה באה כתמימה וצדקנית: עבור רישיון הנהיגה. מה חשיבות התמונה העדכנית ברישיון הנהיגה? אין לה חשיבות כלל, אלא למטרת העברת הנתונים והשימוש בהם למשטרה. תמונה עדכנית של כל אחד מאתנו, נאגרת למקרה הצורך.
לעניין זה המדינה דואגת ולא מוותרת.
….שנהיה רק בריאים.

קטגוריות
שיחת היום

הכנסת אישרה את חוק "האח הגדול" :-(

הכנסת אישרה היום את חוק "האח הגדול" בקריאה שנייה ושלישית וכולנו מחרישים!
הצעת החוק שתאפשר לרשויות האכיפה לעקוב אחר מקום הימצאנו של אדם, בכל רגע נתון פוגעת בזכותנו לפרטיות, ואינה עולה על הדעת במדינה חופשית דמוקרטית. נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, כינה את הזכות לפרטיות: "החשובה שבזכויות האדם". גם יו"ר הוועדה להגנת הפרטיות בלשכת עורכי הדין – עו"ד דן חי, יצא בקריאה נגד.
לאן הגענו?
כל עובד שכיר חמישי נמצא מתחת לקו העוני!
זה לא הבית שעליו חלמנו.
מה שמדאיג זו האפטיות…. חוסר המעש.
וכך ה'אח הגדול' ממשיך להתעצם, לרדות בנו.
אנחנו יצרנו אותו במו ידינו.
אותם אנחנו בחרנו.

פעם שררה כאן שיטת הקומבינה, כעת חזרנו לתקופת המדבר להקריב לעגל הזהב ועל כולנו שורה האפטיות והסגידה לעגל הזהב.
אין פלא שחינוך לא מעניין אותנו, או ההשכלה הגבוהה!
אין עבר, אין עתיד, רק בזהב עסקינן.

קטגוריות
שיחת היום תל-אביב

כאב בטן קולקטיבי

בזכות התחושה הפנימית של ידידתי בתיה, אני כותבת את הפוסט הזה.
קשה לי להגיד בפירוש – אבל אני מחפשת את האמת. זה נשמע גרנדיוזי מדי, אבל החיפוש אחר האמת הוא המעניין – הדרך!
ומה יהיה אם אמצע? מה אני אעשה אז?
האמת! 🙂

בבלוג שלי אני כותבת כשהדברים פורצים בכוח, על נושאים שונים שמציתים אותי. הבלוג צעיר, אבל אני שמחה שיש לי במה קטנה בה אני מדברת עם העולם – מספרת, מתארת חוויות ומוסיפה את צורת הראייה שלי. אני כותבת על נושאים שאני רואה אותם כחשובים, ומצפה שיהיה דיון עליהם, שיעוררו אחרים למחשבה. גם כשזה לא קורה בהיקף שהייתי רוצה, ויש לי רק קוראים בודדים, דיינו!

מאז ומעולם הדברים שעניינו אותי היו קשורים לנחלת הכלל. גם בעבודה האמנותית שעשיתי התייחסתי לחוויות קולקטיביות ולא דווקא לכאב הפרטי. בדרך כלל מדברים על כאב, זה מעניין, אבל זה לא מספיק בשבילי, אני חושבת שהשילוב צריך להיות בין שניהם, החוויה הפרטית והחוויה הקולקטיבית, במילים אחרות – האוניברסליות.
גם בספר שכתבתי, לעניין הזה היה מקום חשוב בהחלטות שלי.

למשל, אין הפרדה בזבל שלנו בין עיתונים, בקבוקי זכוכית, בקבוקי פלסטיק, פחיות שתייה וכו… ואין מקום לאיסוף נוח לבטריות שמרעילות את האדמה היקרה שלנו. כמה אנחנו נלחמים עליה וכמה אנחנו מזלזלים בה, בצורה בוטה וקולקטיבית! גם אני כאזרחית, לא צועקת מספיק לשינוי. זה כאב הרבה יותר גדול ועמוק מהכאב הפרטי שלי.

נדבר רגע על הרשימה של אתמול, בכיכר רבין, שילבתי בה תיאור של האירוע והבאתי ממחשבותיי. לא התכוונתי להביא את קורא הבלוג למקום שלי, או לשכנע בצדקת דברי, אבל כן, הכוונה הייתה לספר מה ראיתי ולהוסיף את מבטי הספציפי. עובדה, היום נכתבו הרבה מאוד כתבות ופוסטים על העצרת של אתמול, וכל אחד דיבר בשפה שונה וכתב מזווית אחרת; מה ראה, מה שמע ומה הוא חש.

הדיאלוג הוא שמעניין, וזוהי הדרך לשינוי!

בלי לחלום על דימוקרטיה, בלי לדבר עליה, בלי להצביע ברגליים בכיכר, דבר לא יקרה!

התגובה שצמחה לפוסט שלם – זה תהליך הביטוי שהופך לחשיבה קולקטיבי, כפי שניתן לראות בפוסט "איך הפסקתי להאמין בדמוקרטיה", מאת זוהר מנור-אבל.