הדרך שלי אל ה״קשת״ הפיזית, כיצירה, החלה בשנת 2014. לפני כן, הקשת היתה מופיעה אך ורק בשמים ולאחר הגשם. למראה הקשת תמיד התעוררו אצלי הרהורים על הייקום ועלינו האנושות, ועד כמה אנחנו – אחד.
קשת בלונדון, 20.10.2014 צילם: זוהר מנור-אבל
מאז ומתמיד הייתי מביטה ב-קשת בערגה, מתפעלת מיופיה ומקווה שתישאר מצוירת בשמים לכמה שיותר זמן. אך בתוך תוכי רציתי למצוא דרך לתפוס אותה, שלא תיעלם לי ושתישאר אתי לנצח.
באחד הימים מצאתי משטח עץ זרוק בצד הדרך שצד את עיני. אספתי אותו בשמחה כמו מצאתי ילד עזוב. המשטח היה שבור, חבול ומפורק ואי אפשר היה לראות בו יותר מאשר גרוטאה, אבל נהגתי בו כמגוננת וכמו מצאתי משהו יקר שחיפשתי הרבה זמן.
מהמבט הראשון ידעתי שהמשטח יהפוך לקשת. בהתלהבות נעורים פרקתי את המשטח, שפשפתי ומרקתי אותו במשך ימים אחדים עד שהמגע איתו הפך להיות נעים ולא מחוספס. בד בבד עבדתי על סקיצות כדי שהקשת שהיתה בראשי תתמזג לתמונה ברורה ותחבור אינטגרלית עם רצועות העץ, לקשת אחת.
היה ברור לי שרצועות ברזל וברגים, הם אלה שיחזיקו את הקשת יחד. והרי בילדותי תמיד רציתי לתפוס לעצמי קשת בענן לעוד קצת זמן. 😘
הבחירה של חיבור רצועות העץ בברזל נוצרה בהיותה מענה לרצוני המטפיזי להצמיד את הקשת אליי ושלא תיעלם! אך הפלא ופלא, נוצר עוד משהו, נוכחות הברזל לצד העץ היתה כקטליזטור באלכימיה, והעץ הפך כאילו רך יותר לצד הברזל.
קשת 1, ספט׳ 2013
המשכתי למרק את העץ. אופי כל משטח עץ הנחָה אותי בבחירת צבעי הקשת הספציפיים.
קשת 1 : צהוב, אדום, ירקרק, תורכיז, כחול בוהק, כסף. חומרים: עץ, רצועות מתכת, ברגים וצבעי שמן. צבע הכסף מסמל את השמים האין סופיים ואת האין סוף, שמתוכם הקשת מופיעה, בוקעת במלוא הדרה ואז נעלמת.
קשת 2, לוס אנג׳לס, ינואר 2014
קשת 2 : סגול, כחול, ירוק, צהוב, כתום, אדום וכסף. חומרים: עץ, רצועות מתכת, ברגים וצבעי שמן.
הקשת הינה רעיון אבסטרקטי וגם קונסטרוקטיבי. שילוב מטפיזי של הרוח, הרגש והחומר.
הצורך בנעילת מתכת ובברגים אף היא סימבולית – תזכורת לרצון ולצורך הבלתי ניתנים למימוש, לשמר את הקשת לעוד קצת זמן! הקשת הרי נעלמת כלא היתה תוך זמן קצר מהתגלותה, אך היא נשארת אצלינו בזיכרון, בתחושה וכרעיון לעוד הרבה זמן.
קשת 3. קרן אור, בסטודיו, ספט׳ 2014נורה בעבודה
הפעם הראשונה שהקשת מופיעה בספר בראשית, היא המשמעותית ביותר – אחרי המבול. הקשת הופכת לסמל מוחשי להבטחתו של אלוהים שמבול נוסף לא ירד על הארץ ולא יכלה את העולם, ולא את החי והצמחייה: ״והָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן… הָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.״
בתנ״ך ה-קשת מופיעה עוד עשרות פעמים ככלי קשת, ״לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת.״ וזה מעניין לכשעצמו.
מראה הקשת מתעלה עוד יותר בספר מלכים, בו משתווה הקשת למראה דמות האלוהים; כלומר, סמל לפגישה מוחשית עם דמות האלוהים: ״כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם, כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב–הוּא, מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד-יְהוָה; וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי, וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר.״
קשת 3. הבזקי אורקשת 3. עץ, רצועות מתכת וברגיםקשת 3. בעבודהקשת 4. קרטון דחוס ומוטות הברגה. בשלבי עבודה
ההשוואה של הקשת למראה דמות האלוהים בא עם עצמת הצורה המושלמת של הקשת – חצי עיגול, חלק מעיגול, ואפילו קו; אלה בשילוב הצבעים המוקרנים בה, יכולים להביא אותנו עד לכדי התעלות הנפש! כל זה קורה בגלל הרכות שהקשת מקרינה ובגלל מראה היצירה הקוסמית המשתקפת ממנה.
קשת שלימה בשמי לוס אנג׳לס. צלם: ארנון מנורRainbow near Mount Michener, Alberta. Photo: Kevin M Klerks
קשת מקרינה הרגשה רוחנית ופיסית גם יחד. כשמביטים בקשת חשים את הרגשת השלימות. חשים בהרגשת פיוס, אהבה והרמוניה, מרגישים רכות וחמלה על עצמנו ועל העולם, ותקווה; תחושות הנובעות מעצם נוכחותה של הקשת בשמים ומהתחושה שהיא משאירה אחריה. והכל מסתכרן לתחושת קרבה לייקום ולאלוהים גם יחד, זה שבחוץ וזה שבתוכינו.
רעיון הקשת נוצר ביום הולדתי ב-1.7.2013
הקשת, סמל לתקווה.
קשת של ״סוני״ Sony Pictures, LA. צלם: זוהר מנור-אבלקשת 1, עץ ומתכת. רגע של התרגשות כשהקונסטרוקציה לקשת מוכנה.קשת 1, בתהליך עבודהחדוות היצירה. נורה עם משטח עץ בעבודהRainbow 5 – וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹתRefraction and reflection in raindrop, producing a Rainbow. Created by: KES47
אני אלמנתו של איש הצוללת אח״י דקר.
נראה לי שרק בשנים האחרונות חיל הים התאושש מהמכה והאובדן של הדקר. הרי רק לפני 14 שנה הדקר נמצאה.
גם לטקס ההוא שלא קרה, הכינו במה וראש הממשלה דאז גולדה מאיר הייתה בין המוזמנים. המשפחות התכוננו לטקס. קיבלנו הזמנות… ל-יום שני, שעה 10:00, 29 לינואר 1968.
הזמנה לטקס הדקר ב-1968. הערה: ההזמנה הספציפית הזו אינה של בני משפחתי.
מפקד הצוללת רס״ן יעקב רענן, בקש רשות להגיע לארץ מוקדם יותר מהתאריך שנקבע, כי הצוללת התקדמה בקצב מהיר משתוכנן, אך המפקדה/ מפקד החייל, דחו את בקשת מפקד הצוללת. התוכנית הייתה שהצוללת תצלול במהלך כל הדרך מגיברלטר ותעלה סמוך לטקס, מול הבמה.
המפגן אתמול קרה 46 שנים לאחר המפגן ההוא, שתוכנן אך לא קרה.
תארו לכם איזה הכנות היו אז… הרימו במה, הזמינו אורחים, כלי שייט אחרים התכוננו למשט; אפשר לאמר שהכינו טקס בקנה מידה דומה למפגן היום, אך הצוללת נעלמה 5 ימים לפני הטקס; הזמינו את האורחים לטקס, עשו את כל ההכנות, והצוללת לא הגיעה.
צוללות חדשות זה חשוב. אני מודה, צוללות הן חלק מההיסטוריה המשפחתית שלנו. גאוות יחידה. והרי כלי המלחמה לא ייעלמו מהארץ הזאת, אז עדיף שיהיו לנו כלים חדישים ביותר! הגרמנים משלמים ברצון. ומבחינתנו, יש לעשות הכל כדי שלא יקרו כשלים עקב בלות הכלים, כפי שקרה בעבר, וכפי שראינו במבצע צוק איתן – כשל של נגמ"ש מיושן; בצער, בבושת פנים ובכאב גדול אבדו לנו בו ממיטב בנינו.
אלפי משתתפים בטקס? מוגזם ומיותר. גם לקראת הטקס ההוא ב-1968, חשבתי שההכנות גרנדיוזיות מדי. אמנם רבים רוצים להשתתף, אך הצניעות חשובה, כדרך ארץ! ואת הטקס עצמו ניתן היה לראות בכל כלי התקשורת. חיל הים מחבק תמיד את חייליו, אורחיו והמשפחות, אך טקס בסדר גודל כזה, זו החלטה פוליטית.
ראש הממשלה ביבי נתניהו התפאר ואמר – הצוללת היאכ"מתנת חג לעם ישראל". מבחינתי המילים הללו מיותרות.
הכתבה במקומה. גם לביקורת יש מקום. אך הכותרת: תכלה שנה וצוללותיה, כואבת.
ימי מבצע ״צוק איתן״ עשו גם אותי יותר פטריוטית, וכשהחלטתי לקנות כרטיס טיסה ללונדון, חשבתי שלא יהיה הוגן לטוס בריטיש בימים טרופים אלה, וגם לא עם החברה ההולנדית המפנקת KLM, וגם אם איוותר עם עוד כמה עשרות שקלים בכיסי, לא אטוס איזיג׳ט, שאִתָּם אני צריכה להביא סנדוויץ מהבית, אלא אטוס כחול לבן. הקְרָבָה! את מרכיב האוכלוסיה הטסה אל על אינני יכולה לשנות, אך הפעם משום מה צרמו לי יותר מתמיד קולותיהם הצורמים של כמה תינוקות בוכיים. חייבת לציין שצוות אל על השתדל מאוד, ובמיוחד שכישראלית אני יודעת עד כמה קשה לנו הישראלים לתת שירות, וכתמיד זה מרגיש לי מאולץ.
ואז הגיע האוכל. בחרתי מנת עוף עם כוסכוס. על המגש ישב בגאון הדפס נייר ובו בגרפיקה מכוונת בלטה חתימה – שף שגב משה. מתחת לשמו היו צילומים יפים של שיבולי חיטה, שיבולי שעורה, 2 ענבים, 2 תאנים, רימון, זית אחד ואשכול קטן של תמרים טריים כתומים ומזמינים.
מגש האוכל הכיל כמה גביעים קרים וקופסה אחת חמה. מעל הקופסאות הקרות הונחה פיתה קטנה וחמימה. זה היה המחווה הכי ״מעניין״ במגש. הגביע הראשון היה חומוס אבו גוש. טוב, חומוס היה מוצר אוריגינלי-אוריינטלי בטיסה בשנות התשעים, אבל עכשיו נראה לי משעמם וחסר יצירתיות או טעם. לא פתחתי. הגביע השני נראה מבחוץ שתכולתו צבעונית, כי המכסה היה חצי שקוף, וציפיתי לסלט ירקות טרי, אולי בתערובת פרי העונה, כמו שמגישים במנות ראשונות מהודרות במסעדות שפים, ואולי סלט וולדורף בזעיר אנפין. והנה אני פותחת את הגביע – הפתעה! כל הגביע מלא בחמוצים! כן, סלט חמוצים מורכב מ- כרוב חמוץ, כרובית חמוצה, מלפפון חמוץ ולאסטטיקה היו שתי חתיכות גזר חמוץ. קמצוץ גזר חמוץ בגודל של 1/8 הזית. פתחתי את הגביע, ראיתי וסגרתי. לא אכלתי.
מודה הייתי מאוד רעבה, עברו כמה שעות מאז שיצאתי את הבית. בתקווה גדולה פתחתי את המנה העיקרית וראיתי את הקוסקוס עם כדורי העוף ברסק עגבניות, ותרמילים בודדים של שעועית ירוקה. המנה הייתה הדבר הכי פחות מזמין שראיתי לאחרונה. אם אל על היו ממלאים את הפיתה הקטנה בכמה כדורי פלאפל וסלט ירקות טרי מהפלאפל השכונתי בשדרות נורדאו בתל אביב, התוצאה הייתה הרבה יותר טעימה וסקסית. ושוב אני מסתכלת בחתימת ידו הבטוחה של שף שגב משה ולא מאמינה, האם זה האוכל שהוא בישל וגם חתם בחתימת ידו בגאווה? כרוב חמוץ וכוסכוס משעמם בצד קציצות עוף מכובסות מושרות בבועות רסק עגבניות. טעמתי והנחתי. ואז אמרתי לעצמי, מעדן מוס השוקולד יכפר על הכל. אך אוי, איזו פשלה זו הייתה. בתוכנית הטלוויזיה מאסטר שף, מוס כזה היה מקבל קיטונות של השפלות, ו״לא עובר!״. מעל המוס היו פרורים של משהו לא ברור, אולי פרורי שאריות עוגה, שלא התאימו לטקסטורה העדינה של מוס השוקולד. אפשר היה בהחלט להשאירו נקי. גם בסופר ניתן לקנות מוס באיכות טובה. התמרים, התאנים, הענבים והרימון הופיעו לצערי רק בציור.
הצטערתי שלא נסעתי KLM, או בריטיש, כי הרגשתי עלבון עם קבלת ארוחה ברמה כזו באל על. הייתי אפילו מעדיפה לטוס איזיג׳ט ולאכול סנדויץ טעים מהבית, ולא להישאר עם טעם חסר טעם ורעבה.
גיליתי שלא אני גיליתי את אמריקה בעניין הארוחות באל על ועל מטעמיו של שף החברה שגב משה. כבר בפבר׳ 2013 כתב על כך שגיא כהן, אך בינתיים דבר לא זז. מה חבל! חוזרת הביתה בקרוב בטיסת אל על.
הפוסט נכתב באתנחתא קצרה בעת סוערת, במבצע ״צוק איתן״.
בחיי היומיום איננו רואים את חיינו בפרספקטיבה.
טאג׳ מהאל – שלימות ואלמוות.
אנחנו עסוקים, רצים, מחפשים חידושים וגירויים, והופ עברנו יום, עבר שבוע, עברו חודש ושנה. והנה אנחנו יוצאים מהקן, מהבית, נוסעים להיכן שהוא, לשבוע למשל, ומביטים ורואים את עצמנו כמו במראה. התמונה מתחדדת ומתבהרת עוד יותר אם נוסעים ליבשת אחרת, שהיא כמו נסיעה לזמן אחר. תחושה זו יכולה לקרות בקריאת ספר, בסרט, בתיאטרון; בחוויה שבה לזמן קצר אנחנו עפים למקומות רחוקים וחווים חיים של אחרים.
על הכריכה: פרחי הקנטוטה של פרוהר השלג הנצחי במקלואוד גאנג׳
חוויתי את חיי מזווית חדשה בעת כתיבת הספר ״בית הספר האנגלי״. נסעתי עד לפרו הרחוקה שבדרום אמריקה! הרחקתי לכת עד לשם, כדי לראות את עצמי בפרספקטיבה כדפנה הגיבורה. תהיות ורגשי אשם התעוררו לאחר שבאחד הלילות דפנה חולמת ורואה מות אישה שמעולם לא פגשה, שנמצאה מתה באופן מסתורי, לאחר מכן.
ואילו ענבר (שזו אני השנייה), חברתה הטובה של דפנה, הרחיקה עד להודו כדי לראות ולהבין את חייה שלה ואת קורותיה.
הטיול שלי בניו זילנד ובהודו עם תרמיל על הגב במשך 4 חודשים, היה התמצית שהנביט ניצנים ורעיונות לספרי ״בית הספר האנגלי״. יש אומרים שזה סיפור מסע, אך בפרו מעולם לא הייתי.
הסברים לתמונות:
הטאג׳ מהאל, סמל השלימות והאלמוות.
הר השלג הנצחי, שכמו נכנס לתוך חלוני במקלואוד גאנג׳, בדראמסאלה, הביט בי וחייך.
הילדה מקבצת הנדבות, שנולדה עם חן וכריזמה ונתנה לי השראה לכתוב עליה במתיקות ואהבה. שתי הבחורות שפשפשו בארנקיהן, הן ישראליות שנסעו בקרון באקראי באותו יום ולילה יחד אתי.
המשפחה שאכלה ארוחת בוקר בנחת, על רציף תחנת הרכבת בפודוצ׳רי.
גשר החבלים ברישיקש, בו מגיעים עולי הרגל למקדשים בלקסמן ג׳ולה.
מצחצח הנעליים, שנגלה לעיניי וראיתי בעיניו כל יום תקווה חדשה.
קשתות הארמונות של מבצר הכוח בניו דלהי, שהם סמל לעולם בתוך עולם בתוך עולם; הרוחי, הגשמי והשמיימי. והאחרון להיום,
הפגישה שלי עם יוגי , איש צעיר עם השראה, שהיה מנהל חדרים בהאשרם על גדות הגנגס, בלקסמן ג׳ולה שברישיקש, ונהגנו לשבת לתוך הלילה ולשוחח.
כל קורות הדברים הללו שזורים ב״בית הספר האנגלי״, שיוביל אתכם למסע, ואל עצמכם ולאי-שם.
מקבצת הנדבות הכריזמטית ברכבת במלוא זוהרה.משפחה אוכלת ארוחה על רציף תחנת הרכבת
מצחצח הנעלים, בלקסמן ג׳ולה, רישיקש
גשר החבלים בלקסמן ג׳ולה, רישיקש
עולם בתוך עולם, בארמונות מבצר הכוח בניו דלהי.
יוגי ואני, בהשרם על גדות הגאנגס, לקסמן ג׳ולה, רישיקש
