׳איב סאן לורן׳ סרט מרגש על מעצב האופנה, השראותיו, על בית האופנה הנודע ועל בן זוגו פייר ברג׳. בסרט עוברים על האירועים החשובים בחייו מהיותו בן 21, כשנקרא במפתיע לנהל את בית האופנה הידוע של כריסטיאןדיור, שנפטר.
איב סאן לורן, והשמלה שיצר בהשראת הצייר מונדריאן. שמלה שהעתיקו אותה יותר מכל שמלה אחרת בעולם.
בשנת 1960 איב נקרא לשרת בצבא אלגיריה, ארץ הולדתו, זאת לאחר הפקת קולקציות מרהיבות לבית האופנה דיור, שהסעירו את עולם אופנת העילית. מצבנו הנפשי לא איפשר לו לשרת בצבא ובעקבות כך הוא פוטר מדיור והקים את בית האופנה ׳איב סאן לורן׳. הסרט עוקב אחר הקולקציות המדהימות והמהפכניות שיצר והציג במרוצת השנים, שהיו למוצגים מוזיאוניים ולהשראה לאופנת פורט א-פורטה בעולם כולו, על חייו הסוערים, ועד למותו ב-2008.
ולא אוכל שלא לשבח את השחקנים המצויינים פייר ניני, שחקן הקומדי-פראנסז (Comédie-Française), המשחק בכישרון רב את איב סאן לורן, וגיום גאליין – את בן זוגו. הבמאי ז׳אליל לספרט, תעד באופן מרתק את תצוגות האופנה והאווירה המחשמלת בהן, והציג גם את חבריו של איב סאן לורן, למשל, האמן אנדי וורל והדוגמנית ג'רי הול, אשתו לשעבר של מיק ג׳אגר, שאותה הכיר באופן מקרי בפריז.
אי אפשר להישאר אדישים לסרט ״יפה לנצח״, של הבמאי האיטלקי – פאולו סורנטינו. שם הסרט לא מסגיר את העובדה שמדובר בעיר רומא– והיא היפה לנצח!זהו סרט שלוקח את הצופה לחיות ברומא במשך שעתיים מרתקות.
סרטים איטלקיים מצטיירים תמיד כתיאטרליים ודרמטיים, עוד מימי הסרטים האיטלקיים מלאי הפאטוס בשנות החמישים והשישים, וכמובן סרטיו של פליני, שהם סמל לאקצנטריות ולפרובוקטיביות. סילוונה מנגני, סופיה לורן, מרצלו מסטרויאני, אלה מקצת השחקנים האיטלקיים המעולים שאפילו העלאת שמם אומר קולנוע. גם השפה האיטלקית משחקת תפקיד בדרמה, היא עשירה בצלילים ענוגים ומצד שני יש בה נגינת פאטוס, מעצם טבעה של השפה, ואלה מוסיפים לפואטיקה. גם אורי קליין כתב על הסרט בהארץ: ״הנאה מעצם איטלקיותו״ – הגדרה נפלאה.
השחקן טוני סרווילו, מגלם עיתונאי בשם ג'פ גמבארדלה, שהגיע לרומא בצעירותו ונכבש על ידה. הסרט אמנותי, אסטטי ומרתק. אוצרות אמנות של הוותיקן ומסיבות פרועות וסוערות של החברה הגבוהה מתערבבים אלו באלה. הסיפור מדבר על געגוע, מסופר בו בגאווה רבה על העיר רומא כפי שהייתה בעבר.
אי אפשר לפסוח מלדבר על ״ארון הבגדים של הגבר האיטלקי״, ומהצורה הננשלנטית בה השחקן טוני סרווילו שנהנתי ממנו מאד, לבש את בגדיו המעוצבים והמשובחים. קו אסטטי מנימליסטי שלט בסרט. בדקדקנות נבררו השחקניות המעולות והכריזמטיות, כאספקלריה של דמויות החיות ברומא ובחייו של העיתונאי, ופניהן חזקות וייחודיות. גם בגדי הנשים עוצבו במודרניות, ביד איטלקית מיומנת, ובמיוחד הבגדים האקסטרווגנדיים. אך כאמור הצטיינו בגדי הגברים שהיו אלגנטיים, צבעוניים ומשובבי לב.
אין רומא בלי קרדינלים. וכך אנחנו רואים בכמה סצנות את הקרדינל, המתארח בסעודות מפוארות ורוקד במסיבות סוערות של החברה הגבוהה, נוסע ברולס רויס וסוגר בשאט נפש את חלון מכוניתו המבריקה, כשנשאל שאלה מעמיקה.
אחת הדמויות שתכנס לקלסיקה, היא מזריק הבוטוקס האקסנטרי, דמות חשובה ועכשווית ברומא, המפגישה אותנו עם כל המי ומי ברומא, המגיעים אליו ל״טיפול״, כולל נזירה צעירה הלבושה בבגדי נזירות. השעון מתקתק את מספר התור של הלקוח 2#… 8#…. 14#, ומיד מתוקתק התשלום בשיטת הסרט הנע, ועל-פי רצונו הקפריזי של המזריק: 700 יורו, 800 יורו, 1200 יורו, וכו. זה קטע מבריק, המתאים לכל ההרגשה הדקדנטית של הסרט והתקופה.
מראה מהאי רנג׳יטוטו (שמורה), לעבר אוקלנד, ניו זילנד, View from Rangitoto Island, NZ
התמלאתי אומץ כדי להיחשף ולכתוב על מקצת ההרפתקאות שעברתי בכתיבת הספר ״בית הספר האנגלי״.
פרח הקנטוטה, הפרח הלאומי של פרו
בעצם, הייתי עסוקה אז בכתיבת ספר אחר, (שעדיין יושב במגירה), אלא שלילה אחד חזיתי את סיפורה של אישה שנוסעת לדרום אמריקה בעקבות מודעה אקראית שמצאה באינטרנט, והחיזיון כבש אותי והובלתי הלאה על-ידי גיבורי הסיפור. וכך במשך כשש שנים, הגיבורה שחייתי לצדה חיים כפולים, את חיי שלי ואת שלה, שלטה שלטון מוחלט על ימיי ועל לילותיי. שמה של הגיבורה שלי היה נעמי בהתחלה, אך באופן אכזרי ובלתי צפוי, הייתי צריכה להיפרד משמה ולמצוא לה שם חדש, כי זמן מה לפני סגירת הספר שלי והבאתו לדפוס, קראתי ש״נעמי״ היא גיבורת ספרו הטרי של שי שריד ב״גן נעמי״. בעצבות גדולה הייתי צריכה להיפרד מ״נעמי״ שלי, ולמזלי מצאתי את – דפנה! ״דפנה״ היא גיבורת הספר שלי, שנכתב ונרשם בה שמה כדת וכדין. 🙂
הספר נכתב כמו ישבה עליי רוח ואילצה אותי לכתוב. מקריות וקראמה מעורבים בעשייתו ויצירתו של הספר, כמו בסיפור עצמו. ופרט חשוב נוסף, הספר נולד בארץ רחוקה, בניו זילנד.
מעניין לכשעצמו, שלכל ספר יש ״חיים״ והיסטוריה עצמאיים לחלוטין, בלי קשר לסיפור או לסופר/ת, ובמקרה הזה, יש אפילו ארץ לידה ותאריך לידה. ״בית הספר האנגלי״ נולד באוקלנד, ניו זילנד, ב-8 בפברואר 2008.
הגעתי לביקור בניו זילנד כשבני ארנון עבד על הסרט״דרכו של לוחם״ (The Warrior’s Way). בביתו היו לי תנאים אידיאליים לכתיבה, חדר מואר בדירה מפוארת, כשחלונותיה פונים לעגן סירות בנמל העיר אוקלנד. השקיעות בניו זילנד, היו מהיפות שראיתי בחיי.
גשר אוקלנד בשקיעה, ניו זילנד Auckland Bay Bridge at sunset, NZ
כאמור, באותה עת עבדתי על ספר אחר, שכתיבתו החלה חודשים אחדים קודם לכן. לילה אחד מצאתי את עצמי כמו חולמת; בתחושה פיזית של מציאות וחלום גם יחד. והנה אני מגיעה לבית ספר מבודד בפרו, שבדרום אמריקה. נכרכתי אחר קורותיה של אישה שעזבה הכל בארץ, מאוכזבת ומיואשת מחייה שלה לאחר שבעלה עזב אותה לטובת אישה צעירה, ויצאתי אתה לדרך בלתי נודעת. הובלתי אחריה, כמו ישבה עליי רוח והכתיבה לי. חייבת הייתי להזיז הכל הצידה ולכתוב את קורותיה של האישה הזו! בית הספר האנגלי עצמו, למרות ששכן באזור נידח בפרו, התנהל בתפישת עולם אוניברסלית אנתרופוסופית,שפיתח רודולף שטיינר.התנהלות בית הספר נגלתה לי לאטה ולמדתי אודותיה ועל עקורותיה, והיא שהייתה לי כמשואה, שהובילה אותי קדימה בחשכה. וכך הספר שכתבתי באותה עת נגנז במגירה, נדחף הצידה בדחיפה פראית על-ידי הגיבורה החדשה שלי דפנה, ואני מלאת סקרנות, פעילה ומופעלת גם יחד, התמסרתי אליה.
ההענות הפסיבית וההתמסרות לכתיבה הפכה לאובססיה, שכבשה אותי כולי. למחרת כל יום, כשהייתי קוראת את העמודים שכתבתי יום קודם, בקושי הייתי מכילה את הסיפור שהלך והתפתח, אך במיוחד הייתי נפעמת מגילויי ונפלאות השפה שנרקמה. כותבת ומתקנת; כותבת, מוחקת ומתקנת וכותבת. וכך בין ההתפתלויות של הסיפור לבין השמירה על צלילי המוזיקה שבתוכו והקצב, צמחה השפה ויפתה, התפתלה, הסתלסלה והשתבחה. (Hard work too)
בענווה ובצניעות אומר מול גדולתו של האיש, אך הזדהיתי בלבי בשמחתו של ש”י עגנון, שאמר שהוא שמח על כל עמוד שהוא כותב בשפת הקודש והוסיף “והייתי מוסר את נפשי לזה”, ונצמדתי גם אני לרעיון הזה.
עד כאן להיום. אמשיך לספר על נפלאות מסע הכתיבה שלי, בפעם אחרת.
שמורת אי רנגיטוטו, ניו זילנד; Rangitoto Island, NZ Photo: 8 Feb. 2008
הגשם החל לרדת באופן פתאומי. תחילה נשמע כעדת ילדים צוהלים. אך החלונות האפירו בבת אחת ומטר כבד וכועס ניתך. מים ירדו מהשמים ללא רחמים. התכווצתי. איש איש התכנס בתוך עצמו. כמו ניתן האות וכולנו נמצאנו בהמתנה בתיבת נוח, מחכים בתקווה, אולי יתרצה הגורל. הגשם המשיך לרדת, זועף ושוצף, ללא הפסקה. אבנים ונתיבי נחל הוסטו ממקומם. הרטיבות הכבידה, לחצה על הלב, אך המטר התעצם משעה לשעה. לפתע נראה העולם רושף ורוחש ורעם אדיר התגלגל ארצה ובבת אחת השתררה אפלה. קול הגשם האדיר כבש את הכול! סוף העולם הגיע.
המים ישטפו את הכול ולא ייוותר זכר ליפי הארץ וליושביה.
עם כל הכבוד לעובדה אם אני שמחה או כואבת, מה שחשוב ויש לו ערך, הוא עבודה אמנותית שיש לה משמעות חברתית פוליטית.
למעלה: הכירו את הילדה היפהפיה הזו. מקבצת נדבות, שמשפחתה מכרה אותה. עבדות מילדות. לא הולכת לבית-ספר ואין לזה זכויות. המקום: רישיקש, הודו. צריך להביט מסביב, ישנם מקרים קרובים אלינו של אי צדק.
למטה: אישה עם כובע, ירושלים. שמן על פח, 1981. הבחירה לצייר על פח ישן שמצאתי, היתה מכוונת, התאימה לדמות.
