יום הזיכרון לחללי צה״ל עבר לפני ימים אחדים ואחריו נושק ונושף בעורפו באופן מפתיע, שייך ולא שייך, יום העצמאות. ורק כשעוברים ימי ההמולה האלה אני יכולה לחשוב על מה שהיה ואיך עברה השנה ואיך עברו השנים.
דן מנור ז״ל, ראשון משמאל, וחברים בעת ששירתו בצוללת ״תנין״.
הצוללת נחה 3000 מטר מתחת לפני הים לא רחוק מכרתים, אך קרובה ללבי.
31 שנה לא ידענו היכן היא ומה עלה בגורלה. עם מציאתה בשנת 1999 רווח לכולנו ויכולנו להגיד – כעת חוזרים לחיים. 25 לינואר 1968 יום העלמות הצוללת דקר. אך גם ניסים ונפלאות קורים, ונכדי ים נולד בערב ה-24 בינואר, בהתאמה מדויקת לתאריך העברי של אובדן הצוללת דקר.
גשר הצוללת דקר, שנמשה מהים בפעולה מורכבת וחשובה, ממוקם בחצר מוזיאון חיל הים בחיפה. מראהו המרשים נראה גם מכביש חיפה. זכר הצוללת דקר נמצא איתנו יום ביומו.
בינואר השנה ספרנו 46 שנה להעלמות יקירנו. כל מה שנותר הם הזכרונות. אני אוזרת אומץ להסתכל ולהביט בתמונות, בסרטים ולחזור אחורה בזמן.
באופן מפתיע אנחנו רואים לרגע קט כל איש מאנשי הצוות, בסרט של טקס השקת הצוללת אח"י "דקר" בנמל פורטסמות באנגליה. זה הזיכרון המוחשי האחרון מיקירינו. הצוללת יוצאת בדרכה לישראל ב-9 בינואר 1968 אך לא מגיעה ליעדה.
דן מנור ז״ל,יקירנו, אבי ילדיי, צעיר לנצח, נראה נינוח, לבוש במיטב המחלצות שנתפרו באנגליה למידותיו,נראה בדקה 3:44 – 3:47. אלה דקות יחידות במינן שבו אנו רואים את דן יקירנו בתנועה, בסרט. זהו רגע קצר של געגוע שאין לו קץ.
הפוסט הזה נכתב בזכות נכדי סולי שעושה עבודת ״שורשים״ על המשפחה.
דן מנור ז״ל, ראשון משמאל, בהשקת הצוללת. נראה בדקה 3:44 – 3:47. 9 ינואר 1968
מצאתי משטח עץ. כמו תמיד זרוק היה ברחוב צדדי, באיזו פינה, עמד נשען על הקיר, בודד ומבויש.
״האם ייקחו אותי או שאלך לגריסה?״ שאל את עצמו.
איך שראיתי את משטח העץ הוא קרא לי. הייתי בנסיעה ולא יכולתי לעצור. כמעט תמיד במקרים כאלה, כשאיזה מראה קורא לי, אני משתדלת לא לעצור בפתאומיות, ואפילו מאותתת כיאות. משנמצא מקום לעצור את המכונית, ירדתי בחופזה להביט במציאה.
ניגשתי אליו. ראיתי משטח שעמד מבויש ליד הקיר, המשטח שקרא לי, וכעת נראה שמח לבואי.
"שקיעה בבהאמס ועץ עתיק". מרץ, 2014
כן, הוא היה פגום, שבור, שרוט, עברו עליו חיים לא קלים. הוא נזרק לרחוב חסר יכולת להתבלט לא ביופי ולא באיכות העץ. המשטח היה א-סימטרי וחבוט, אבל יופיו המכוער משך אותי. רצועת העץ האמצעית שלו הייתה קמורה וראיתי בה את קו הרקיע האופקי, קמור בדיוק במידה הנכונה, כאילו אני ציירתי את הקו הזה – במשיכת מכחול אחת מקצה השמים ועד קצהו, הכול בנשימה אחת.
הרמתי את המשטח והוא נצמד לרגלי כאילו ולא יכול להתנתק ממני יותר, כמו ילד שנעזב ורץ לכל מקום אחרי האישה שמצאה אותו ברחוב. הכנסתי אותו לאוטו מקביל למושב האחורי. זהו, כעת הוא שלי. המשטח נרגע, התנדנד קלות במהלך הנסיעה; נתן את עצמו.
לאחר שלושה ימים שבהם המשטח נסע במכוניתי לכל מקום וסגר כל אפשרות שמישהו ישב במושבים האחוריים, החלטתי לתת את הדעת מה יעלה בגורלו. לבסוף נמצאה פינה חשוכה בסטודיו ונגזר עליו להיזרק שוב בין מסגרות ובדים בתהליכי עבודה שונים, עד לבירור עתידו.
והנה המשטח קרא לי שוב. הוצאתי אותו מהאפלולית ושמתי אותו כמו כלה מיועדת במרכז הסטודיו. כמה ימים רק הבטתי בו. הוא יפה. הוא מכוער. הוא א-סימטרי. הוא שבור. העץ יבש מדי. כמו פה עם שיניים שבורות ועקומות עמד והביט בי בתקווה. גם אני הבטתי בו, שוב ושוב.
ואז, כבהתקפת אמוק הוצאתי ממנו את המסמרים החלודים הבולטים בפלייר, ואת האחרים שהיו נטועים עמוק בעץ ורק ראשם בצבץ מעל פני השטח דפקתי בעוצמה בפטיש כבד. אחר כך שייפתי את המשטח במשייף חשמלי וכמו כלה המתכוננת לחתונתה, מירקתי את הזוויות ואת הזיזים הבולטים והחלקתי בנייר זכוכית עדין. עוד שפשוף ועוד ליטוף והכלה כמעט מוכנה ובדרכה למקווה; והמשטח נטבל בצבע יסוד סינטטי לעץ, אותו שתה בצמא.
כעת התמונה התחילה להתבהר ויופייה של הכלה הבקיע: ארבע רצועות העץ העליונות יהיו קווי הרקיע, וייצבעו בכחולים שונים. קו האופק המקומר, שזו הרצועה המרכזית, והיא זו שפיתתה אותי, יקבל את התפקיד המרכזי ביצירה הנרקמת – קו האופק, וייצבע בכחול קובלט. וארבע רצועות העץ התחתונות מקו האופק, יהיו רצועות הים ועד קו החוף. ברצועה התחתונה, לצד גלי החוף תהיה רצועת חוף זהובה דקה. המקום שנרקם בראשי הוא חוף הים בבהאמס. חופי הטורקיז הצלולים התאימו לרצועות המשטח המתהווה. ובצד שמאל של המשטח יתמקם עץ עתיק ובא בימים, בדיוק כמו שראיתי בחוף הים שם. וכמו בסיפורי האגדות, הגיעה לידי קליפת עץ יבשה, ופניה כפני זקן הדור פנים ובא בימים, שאיש לא רצה בה. היא תהייה לעץ העתיק, הבודד, שעל חוף הים בבהאמס.
עמד לו לו המשטח ששינה פניו והרהר, אמנם עברו עליו חיים קשים ובחייו הוא נשא רק משאות כבדים, אך הנה התמזל מזלו והוא משנה צורתו, מתעורר ומתחדש. קליפת גזע העץ הגולמית תשב בחפיפה אחת לצדו, שני סוגי עץ – גולמי ומנוסר, הצמודים זה לזה ויוצרים מתח כואב ומתוק. זו לו גם תזכורת לחייו הראשוניים, בהיותו עץ בטבע, טרם נוסר ונאסף בחיפזון ובא-סימטריה, להיות משטח.
והנה צבעי הכחול והתכלת נמרחים ומתלטפים על רצועותיו, והוא משנה פניו והופך להיות תווי שמים ורצועות ים וחוף. וקליפת העץ העתיק הניצב איתן על החוף, אינו מביא עוד את טעם המוות, אלא את טעם החיים, כי נצנצו מתוכו ענפים צעירים ועלים ירוקים רכים.
ממשיכה לספר על מקצת ההרפתקאות בכתיבת הספר ״בית הספר האנגלי״. מאת: נורה לוי
אוקלנד, ניו זילנד
התכתבות המיילים בין שתי החברות הטובות – דפנה (הגיבורה) שנסעה לדרום אמריקה וחברתה ענבר, אשר בוחנת את מהלך חייה במסעה בהודו, נשזרת לאורך הספר, ומביאה אותי לחשוב על יום האישה, שחל בימים אלה. אפשר לאמר שיום האישה צריך לחול יומיום…
בספר ישנם רבדים גלויים וסמויים מן העין. ובין לבין שזורות מחשבות קטנות, כלומר מחשבות גדולות מאוד! כידוע, הדברים הקטנים שנקראים ״חסרי חשיבות״, הם החשובים באמת.
והנה הגיבורה המתה – ססיליה, מתעוררת לחיים לאטה דרך מחשבותיהם וסיפוריהם של האחרים. דפנה בהיצמדותה אליה ובחיפושים אחר האמת הקשורה למותה המסתורי, נחשפת ומתמסרת; מאלפונסו אני למדים על חייה האומללים של ססיליה עם בעלה, על עושרה שמאסה בו, על חיפושיה בנבכי תורת הנפש דרך הכישוף ועל געגועיו שלו עצמו אליה. מחואן למדנו על אהבתו אליה, על צניעותה ומסירותה לילדים, וכך הלאה גם מהאחרים. דמותה של ססיליה עולה מעלה, גדלה מתפתחת ומסקרנת. והנה המשטרה בסיום החקירות מסכמת את חייה התוססים והטרגיים, את אהבותיה וחלומותיה בשורה פורמלית אחת: ״החקירה בעניינה של גב' ססיליה פלומה פרננדז, האישה המתה שנמצאה בשטח בית הספר האנגלי, בשולי תעלת השפכים, נמשכה שישים ושמונה ימים.״ סיכום רשמי של הרשויות מציג לא אחת חיים שלמים כחפץ חסר ערך; וכך גם כאן, בחוסר רחמים ״בריכות החימצון״ רשומים בדו״ח המשטרה בזלזול ובהתנשאות כ״תעלת השפכים״.
ציפור שיר באי רנגיטוטו (שמורה), בניו זילנד
ואני חוזרת שוב לשבוע הראשון של הולדתו של הספר בניו זילנד. מרגע שהסיפור הגיע לתודעתי כמו נכרכתי סביבו והוא נכרך סביבי. למרות היופי עוצר הנשימה של חופי ניו זילנד יצאתי לכל מקום עם תרמיל ובו ׳המחברת׳ ובה רשמתי פתיתים מהרשמים שהתגלו לעיני רוחי, שלא היו קשורים לחוץ ולנוף, אלא כסיפור בתוך סיפור, באו ממקום אחר. בניו זילנד הייתי שרויה פיזית, ואהבתי להיות שם ונהנתי, אך ההכרה שלי הפליגה שוב ושוב למקום הנידח ההוא בפרו, ולדמויות המרתקות שהחלו מתגבשות בתודעתי. אט אט הן היו יותר ויותר ברורות וצלולות. זה דמה להליכה בתוך סבך, בו ככל שנכנסים יותר עמוק לעובי הסבך, הפרטים מתבארים והשביל שלא נראה קודם מסתמן ומתבהר.
פרחי הקנטוטה, סקיצה ראשונה
אך לפתע הראות מוגבלת, הכל מיטשטש ואני חוזרת למקומי העכשווי, לכאן ועכשיו, בהווה הפיזי, והתמונה הדמיונית של הסיפור נעלמת כליל; דבר שקרה לאורך כל כתיבת הספר.
כבר מהרגע הראשון ידעתי ש״בית הספר האנגלי״ יהיה שמו של הספר, אך עם חלוף החודשים והשנים ניסיתי גם שמות אחרים שלא התאימו, ולבסוף ההבזק הראשון ניצח. 🙂
עד כאן להיום, אמשיך לספר על נפלאות מסע הכתיבה בשבוע הבא.
אפשר לכתוב ספר נוסף על הרעיונות, על הדרך, על החיים שהספר עצמו עבר ב-5 השנים טרום-לידתו, ועל הלילות הארוכים בהן ניסיתי לפענח רעיון ולהעבירו למשפט ברור ופשוט.
"הכל החל במודעה שנתקלתי בה במדור 'דרושים' באתר אינטרנט כלשהו," מספרת דפנה גיבורת הספר.
——————————————————————
ציור העטיפה: נורה לוי, "פרחי קנטוטה", אקריליק על בד, 2013
דרושים
עובדי הוראה לבית ספר אנגלי, במקום ייחודי
בעלי משמעת עצמית גבוהה, מוסריים ואוהבי אדם
אנשי חינוך בתפיסתם הרעיונית
(לאו דווקא מוסמכים להוראה)
משך העבודה: 3 שנים מלאות
המתאימים מתבקשים לשלוח מייל לקבלת פרטים נוספים:
theenglishschool100@gmail.com
——————————————————————-
לא אכביר במילים, להלן פרק 2 מתוך הספר:
פרק 2
טקס האשכבה לססיליה נערך בגשם שוטף, שהגיע במדויק כדי להעכיר עוד יותר את האווירה. הבאים ראו היטב את חורבות מקדש אל השמש מבית הקברות, אלא שהפעם לא התנפצו עליו קרני השמש ולא הדגישו את הילת הקסם של בית האלים, כי מטר כבד ירד. הוא שאילץ את המלווים לעקוף את האתר ולהאריך בדרכם. הגשם השוטף הזכיר את ארעיות קיומם של האורחים ושל המנוחה, לעומת המקדש, שגם בחורבותיו היה מן הנשגב והנצחי.
טקס הקבורה היה קצר וכולם הזדרזו למצוא מחסה במבואת הבניין הראשי. האורחים הגיעו רטובים, טרם שהסתיימו ההכנות. קולות המקהלה נשמעו היטב מאולם החזרות בקומת הביניים. במה מדורגת חיכתה למקהלה באולם המרכזי. כיסאות עמדו סדורים שורות שורות. שטיח בורדו נפרש, נרות רבים דלקו. סידורי פרחים לבנים נהדרים, מורכני ראש גם הם. כעבור זמן קצר ירדו חברי המקהלה, תפסו מקומותיהם והטקס החל.
על הבמה ישבו מנהל בית הספר ד"ר סְטֶפֶן זלצבורג, שלושת ילדיה של ססיליה, הרופא ד"ר דויד שפלן, אלפונסו ומריאן. ססיליה הייתה אתאיסטית וביקשה להיקבר בטקס לא דתי ולא לקיימו בכנסייה. היא טרחה לכתוב במחברת את פרטי הלאווים הקשורים לאירועים אחרי מותה ובמיוחד הדגישה את בקשתה שבעלה לשעבר לא ישתתף בהלווייתה: "נא לא להזמין את פרנקו פרננדז להלוויה שלי ואין להזמינו לבית הספר האנגלי אחרי מותי! בית הספר היה ביתי לכל דבר ועניין, ואל לו לדרוך במקום הזה."
האם תִּכננה את מותה בצורה כה מדויקת? שאלו אחדים. גם לילדיה השאירה מכתבי פרידה, שנמצאו במעטפות נפרדות בשידה שליד מיטתה. במעטפה אחרת נמצאו כמה מאות דולרים, "להוצאות הקבורה ולמצבת אבן פשוטה," כתבה. הלשונות סיפרו, שססיליה הועידה מחצית מכספה בבנק לשיפוץ הבית, לארכיון ולמוזיאון, אך איש לא ידע את פרטי העיזבון.
אילו הביט מישהו עמוק לתוך עיניי, היה ודאי תוהה, איך זה השפיע עליי מות האישה הזו שלא הכרתי, השפעה כה עמוקה וטראומטית? היחידים שהקדישו לעניין מחשבה היו חואן, אלפונסו ואב הבית, שראו את עיניי האדומות ואת פניי החיוורים, אך ייחסו את הדבר לקשיי הקליטה שלי. אב הבית, סניור גוסטב, אמר לי שהוא מבין את הטראומה שלי, למשמע הידיעה המזעזעת שהאישה קפצה אל מותה מהצריח הקרוב ביותר לחדר האמנות המתוכנן.
יומיים תמימים נשארו ילדיה של ססיליה בבית. איש איש בתורו סיפרו עליה בחדר האוכל ובאולם הרווחה – המנהל, אנשי הצוות וילדיה. ביומיים הללו שמעתי ולמדתי על האישה הטובה הזו שחייה לא היטיבו עמה. התברר שימים אחדים לפני ש"נפלה אל מותה" – זה מטבע הלשון שנקטו הכול – קיבלה ססיליה מבעלה את מסמכי הגירושין, שייחלה להם שנים ארוכות; שנים שבהן הקפיד האיש לבקרה בתדירות גבוהה. בעבר הרחוק סבלה סבל רב בעטיו. "שליטה" הייתה המילה שמיצתה את חייהם המשותפים. האם ביקוריו שימחו אותה או היו למורת רוחה? איש לא ידע. ברור היה שקיים קשר ישיר בין מסמכי הגירושין ובין ה"נפילה". היו מי שאמרו שהתרופות החדשות שנטלה הפיחו בה אומץ לעשות את ההחלטה שהתלבטה בה זמן רב.
הסיפורים הללו על האישה המתה, והאישה המתה שלי, החזירו אותי אל עצמי. נזכרתי ביום שהבנתי בו שחיינו המשותפים, של מיכאל ושלי, מפורקים. לפתע ראיתי הכול בבהירות: הבדידות שחייתי בה, אף-על-פי שנקראה "חיים משותפים", תוקפה פג. לא יכולתי לשאת את היחד המאוס. לבשתי בגדים נוחים, נעלתי נעלי התעמלות ויצאתי את הבית. רחובות תל אביב המו אדם. זה היה ביום שבת, במועד העצרת לזכר רצח רבין. אנשים נהרו לכיכר; נערים, משפחות, קבוצות, זוגות, יחידים, כולם נעו לעבר הכיכר שרבין נרצח בה וכעת נקראה על שמו. זוהי כיכר מלכי ישראל של ילדותנו, שרקדנו בה עד שיכרון חושים בימי העצמאות ובעצרות.
מוזיקה ישראלית נשמעה מרמקולים מרוחקים והתעצמה ככל שהתקרבתי לכיכר. בפינת יהושע בן-נון ושדרות בן-גוריון נחסמה התנועה ועשרות שוטרים ניצבו זה לצד זה בשורות. האווירה הייתה מתוחה. מחבלים מתאבדים היו כמעט שגרה באותם ימים, ומקום הומה אדם היה עשוי להיות מטרה קלה. אף-על-פי-כן, זרם אדיר של אנשים התקדם לכיוון הכיכר. המתנו בשורות לבדיקה הביטחונית הדקדקנית, נשים לחוד וגברים לחוד, חשפנו עצמנו לבדיקת גוף חיצונית ולחיטוט בתיקים שנשאנו. יותר מכול היא הזכירה לנו את חולשותינו, את "הבטן הרכה", אך הרגשנו גם כוח ותחושת יחד. צעירים נושאי שלטים גדולים פילסו דרכם קדימה. אנשים דחפו מאחור. ככל שהתמלאה הכיכר הרגשתי יותר את הבדידות.
בתוך הצפיפות והדוחק היה לי רגע אחד שדיברתי בו עם האלוהים.
"איזו מציאות חיים את רוצה ליצור לעצמך? לחיות את החיים או לעבור לידם?" שאל אותי האלוהים בלב הכיכר, בתוך הקהל ההומה.
"לחיות את החיים!" עניתי ותשובתי החזירה אותי למציאות.
ברוח שקטה, בהבנה, חזרה רוחי לכיכר. חזרתי וראיתי את האנשים סביבי.
בכיתי בכיכר באותו יום. בכי תמרורים. ראיתי את הצעירים בכיכר והדמעות זלגו מעיניי ללא מעצור. ראיתי נערים יפי מראה, בחולצות כחולות, נושאים גבוה בשקיקה שלטי "השלום ינצח!" תער עוד לא עלה על לחייהם. ולא הרפתה ממני המחשבה שהם הם יהיו בשר התותחים בשנה הבאה.
בקִרבם, בקרב ההמון בכיכר, החלטתי והשבתי לעצמי: לחיות את החיים!
"לחיות את החיים!" קראתי בקול כשהצעירים שרו בלהט ובתקווה את "התקווה".
בישיבת הצוות השבועית הוחלט לדחות את שיקום אולם האמנות בחודש ימים, מפאת האבל. עוד הוחלט, עם זאת, כי במהלך השנה, עם קבלת כספי הירושה של ססיליה המנוחה לבית הספר האנגלי, ובמידת הצורך עוד קודם לכן, יינתן תקציב מיוחד לשיקום חדרי האמנות ויירכש תנור קרמיקה איכותי לחדר הקדרות. התנור יוצב באחד החדרים הקטנים שלצד האולם. לפני החלת העבודה יעברו האולם והחדרים הסמוכים לו טיהור טקסי – מחולי, מחומרים מטפיזיים ומטביעות האצבעות של הלטאות השחורות.
הסיבות שהביעו אנשי הצוות לגבי הצורך בטיהור האגף נשמעו מופשטות, אבל הטיהור עצמו התאים לי מבחינות אחרות. הרגשתי שרק עבודה יצירתית-מעשית באולם תביא מזור להזיות שלי. עבודה אתגרית פעילה עם הילדים, תערוכות מתחלפות והחייאת תחום הקדרות שהעליתי לסדר היום – נושא שפעל בבית במסורת הקדומה, בתקופת הכוהנים, ונשתכח – כל אלה יהיו ההוכחה עבורי, שהאישה המתה מחלומי והסיוטים בכלל נדחקו והתרחקו מחיי.
האם עשייה אמנותית תהיה עבורי כמו שתיית גלולת סם השִכחה?
—–
דפנה יקירה,
את כותבת ברמזים, כמו בקוד חשאי בהתכתבות בין פוליטיקאים, ועליי להבין מבין השורות. פתחי את לבך.
בשעה זו אני שומעת רפרוף כנפיים של שני פרפרים צבעוניים שדולקים זה אחר זה בחצר. כה שקט כאן. הרעש היחיד שנשמע הוא זמזום מנוע המקרר. זו שעת בין הערביים, הציפורים מתחילות להיאסף כל אחת לקִנהּ. הן מצייצות ציוצים עדינים ועפות בזריזות כדי להגיע לקן לפני החשיכה. מול חלוני משתרעת גינה פראית וקקטוסים מסוגים שונים גדלים בה באי-סדר. קוצים מבריקים פורצים מעורם בשמחה. פרח היביסקוס אדום מביט בי כמדבר אליי, כשפתיה של אישה בשלה ומיוחמת. עצי פפיה זקופים וגבוהים מביטים מעל כולם, ענפיהם כותרים ירוקים רחבים, המגינים על סביבתם כאמא אוהבת, ופירותיהם כדדיים כבדים.
למרות שהגעתי להודו לבד, ה"לבד" מקבל פרופורציות אחרות בשכנות לאנשים. הצחוק והשיחות שאני שומעת מעבר לקיר מעוררים את הרגשת הבדידות. איני נכנסת למסלולם של אחרים. במשימותיי אני מוותרת על בדיקה מדוקדקת עד לפרטי הפרטים הקטנים, כדי לשמור על זרימה וספונטניות.
אני נהנית מהדברים הפשוטים – זריחת השמש ושקיעתה, טעמו של אננס בשל ופרח בר שנקרה בדרכי. כל הדברים העליונים (מבחינה רוחנית) לא קיימים, אלא בזכות מה שנמצא מתחתם – הדברים הגשמיים. כולנו פרחים בפריחה. שמרי על העלים הצעירים כשהם מלבלבים, כי הם הרעיונות.
שלך, ענבר
Auroville, India
נ"ב היביסקוס הוא הפרח המסמל את אורוביל. מגדלים כאן 60 זנים בצבעים מרהיבים!
*
גם אני יכולתי להיות חופשייה, אך אינני. חוט מטפיזי קושר אותי לאישה המתה.
ימים אחדים אחרי ההלוויה המשכנו, חואן ואני, לקרוא ולעלעל בספריו עבי הכרס. עצבות גדולה שררה בחדרו. את יגונו על מות ססיליה, שהוקיר ואהב, השקיע בסיפור תולדות בית הספר. זה היה המפלט שלו. ההיצמדות לקריאה הייתה כמעט פנאטית. ההתכנסות האינטימית והשקטה שלנו יצרה קשר בינינו, גשר מחבר. עבורי חואן היה העוגן היחיד. גם אם היה, או לא היה לו סיפור עם מריאן, מבחינתי העניין נקבר עם ססיליה.
"השיחות איתך משכיחות ממני את מותה העצוב של ססיליה. אהבתי אותה," אמר חואן.
ערב ערב הוא בנה מהכריות ומסיפוריו רוגע מסוים לעצמו ומשען לגופי ולנפשי. הוא סיפר ואני הקשבתי. אישרתי את דבריו במצמוץ עיניים ובהנהון, וקברתי את הסיוטים והתהיות עמוק מתחת לסיפוריו ההיסטוריים והרחק ממני, הלאה באינסוף. טוב היה לי איתו, היינו ארוגים כמקלעת אחת.
"בעבר, המורשת עברה מפה לאוזן באמצעות 'שומרי הזיכרונות'. תפקידם היה לשמר את הזיכרון הקולקטיבי ולהעבירו הלאה. ההמשכיות חשובה! הבנת היסודות ההרוסים היא החוסן המחבר אותנו לעָבר ומחזק את השורשים לעתיד. אני מרגיש שאני שומר הזיכרונות המודרני!" חואן דיבר מעומק לבו, כמגלה סוד השמור רק לו עצמו. "הראשונים שהעלו על הכתב את תולדות האינקה היו היסטוריונים ספרדים, שהיו רחוקים מאובייקטיביות ולא רחשו חיבה לתרבות האינקה, בלשון המעטה. והמצער ביותר – הם לא הבינו את הרעיונות הדתיים והחברתיים ואת הארכיטקטורה, שעמדו במרכזה של התרבות. למרבה האירוניה, דווקא הם הנציחו את ההוליסטיות והנצחיות של תרבות האינקה."
פני האישה המתה צצו בראשי ונעלמו כפאטה מורגנה. עליתי בריצה במדרגות התלולות לחדרי. התיישבתי על המיטה ובהיתי בחלון החוצה. השמים היו מעוננים. סגרתי את הווילון. נרדמתי בבגדיי. עם שחר, ציוץ הציפורים היה חד כתער ואחריו דממה דקה. תמונות מחלום-הסיוט הבזיקו שוב. השידה מחליקה במהירות… יריעת הפלסטיק השחורה נעה… הירח מביט בי…
האישה מושכת אותי מטה, למצולות. הילדים הם התרופה שלי. הם משככי הכאבים. אשתה כדורים והרבה מים, לפורר ולהשתיק את הזיכרון. הילדים הם התרופה שלי. הם משככי המחשבות.
החלום! החלום שלי. מקור החלום הוא אני, החלק הנסתר שבי. החלום הוא המראָָה של חיי.
עוד לילה ועוד יום עברו.
ערבי הימים הגדושים שלאחר ההלוויה של ססיליה התרחקו; חואן ואני הסתגרנו בחדרו. הוא חלט תה קקטוס צהוב, מזג לכוסות החרס הכבדות ומיד נשפך בעצמו לתוך סיפורי ההיסטוריה. ואני הקשבתי.
"מלך אינקה גדול וחשוב, פַָּאצָ'אקוּטִי ('מרעיד האדמה'), הקיסר התשיעי בשושלת, ייסד מערכת חוקים. שלושה כללים עמדו בראשה: האיסור לשקר, האיסור לגנוב והאיסור להתעצל. החוקים הללו עומדים בקריטריונים של האמת אצל כל שוחר צדק, גם כיום." חואן דיבר בהתרוממות רוח. הייתי מוקסמת, כמהופנטת, מיופיו ומקולו הצלול. אך הפעם ביקש שאביט לתוך עיניו.
איך אביט בעיניו ואני שומרת סוד?
מהי המציאות ומהו הסיוט? לא ברור. אבל זו ההזדמנות שלי. לא אעזוב את הקרקע הבטוחה הזו. אני רואה עבר והווה יחד. חואן עכשיו שלי. אני צריכה אותו והוא זקוק לי. הוא עמוד התווך שלי, אחד העצים החושבים שלי.
—–
ענבר,
נסקתי, התרוממתי מעלה, נגעתי בגלגלי הרקיע
ברגע של אושר קצר,
כעת אני יורדת בצלילה מהירה לתהומות.
סלחי לי, אינני צריכה לכתוב לך מילים כאלה,
אך את אשת סודי היחידה.
מתברר לי כעת, שגם בתהום אפשר להעמיק עוד,
למדרגה נמוכה יותר.
שלך, דפנה
*
"כצורך הישרדותי בתקופת משבר, בתקופה שהרס הממלכה החל," המשיך חואן להקריא מספרו, "ובמטרה לשמר את רזי הטקסים, המנהגים ואת תולדות האלים והקיסרים, הכוהנים הקצינו ותיעדו הכול לפרטי פרטים. הכול נכתב בכתב קיפו הסודי. גם בתקופת שיאה של הממלכה, כתב הסתרים היה אמצעי רב-ערך לניהול תקין של מערכת המדינה הגדולה; נדרשה צורת אחסון נתונים שיטתית, מתמטית, שכללה את מערכות המיסים, כלי הנשק, החיילים, הבהמות, מאגרי המזון וכו'. לשם כך השתמשו בכתב החבלים. אך במהלך הזמן התמעטו הכוהנים שידעו לקרוא את רזי הכתב הנדיר והוא נשתכח והלך."
חואן מזג תה והוציא מקופסת העץ מעוטרת הפרחים את המילים מחבל שיצרנו. צחקנו והתחבקנו כבימים עברו. והוא חזר להקריא מספרו: "הכוהנים ודיירי הבית מעולם לא היו מנותקים מסביבתם. הם נהגו להשתתף בפסטיבלים כפריים עונתיים; מכרו תרופות שרקחו, סלסילות שקלעו, פסלים ואיקונות שגילפו באבן. מומחיותם יוצאת הדופן הייתה בשני תחומים: קַדרות ושזירת חבלים. מן החבלים שיצרו הותקנו גשרים ענקיים מעל גיאיות ונהרות! היו חבלים שהגיעו עד לאורך של 15 קילומטר!" הדגיש חואן בגאווה והזדקף. "והאַמְפוֹרוֹת שיצרו בחרס, לבישול ולאגירה, היו יפות ומבוקשות. מדי פעם חזרו הכוהנים מהפסטיבלים עם ילד עזוב שמצאו. שנה בשנה נוספו ילדים והבית התבסס כבית ספר ליתומים."
בקושי רב התנתקתי מאהובי. לחדר המחשב הגעתי כמעט בזחילה, לפני הנעילה.
—–
דפנה יקרה,
בכל מדרגה שאת יורדת מטה, את יכולה לשוב ולעלות מעלה וגבוה יותר. אין פלא שבני האדם בנו תמיד מדרגות במקומות קדושים, כי אפשר לעלות ולרדת בהן שוב ושוב, גם מטפורית.
אני מספרת לך חלום פרטי. בדרך פלא השתתפת בו. למרות היותנו כל אחת בצִדו האחר של כדור הארץ, המרחק בינינו הוא עניין טכני בלבד. יכולנו להיות קרובות, אפילו מרחק בתים אחדים זו מזו, אך מה שקובע הוא הקִרבה הנפשית.
אוהבת,
ענבר
אורוביל, הודו
מצורף קובץ: מפגש תלת-ממדי
חלמתי שיואב בתרדמת. שנים רבות הוא בקוֹמָה, קומה חלקית. הוא נושם עצמאית אך אינו מכיר את האנשים סביבו ופניו מופנים קדימה. ערב אחד, אני ליד מיטתו ואני מרגישה שהוא ערני הרבה יותר מאשר בדרך כלל, אף-על-פי שעיניו עצומות. אני מנשקת אותו על פיו והוא מגיב לנשיקה; מגיב כלאחר יד, כמו מתוך הרגל, בתנועה אוטומטית. אני ממשיכה לנשק אותו, פעם הוא מגיב ופעם לא. מגיב קצת יותר וקצת פחות, ועיניו עצומות. אני ממשיכה לנשק אותו כל הערב. פעם הוא מנשק בפה סגור ופעם הוא פותח מעט את שפתיו, אבל תנועותיו אוטומטיות, כמו מתוך הקומה; כפעולה לא רצונית, מתוך הרגל רחוק.
למחרת אני באה שוב לבית החולים והוא שוכב כרגיל במיטה ועיניו עצומות. אני מגיעה איתך, דפנה, ועם אחותי ואתן מתיישבות משני צדי המיטה. אני מסדרת את הכרית מתחת לראשו ואת השמיכה. הוא כנראה חש שמישהו נמצא קרוב, פוקח עיניו ומביט בי. אני רואה שעיניו מזהות אותי. הוא מחייך, נראה מהורהר ושוב עוצם אותן. אני מנשקת אותו על פיו, מנשקת שוב ושוב ולפתע הוא מגיב. אני ממשיכה לנשק אותו והנשיקות שלו שוב ריקות, אנונימיות. פיו נסגר והפנים חסרי הבעה, רק השפתיים נעות למגע, כאילו שב ושקע בקומה. אני ממשיכה לנשק אותו והנה שפתיו פשוקות. אני מנשקת ומנשקת כי אני קולטת שהוא חש משהו. פתאום אני מרגישה שהנשיקות שלו הן לא תנועת שפתיים בלתי רצוניות, כמתוך הרגל או זיכרון אוטומטי, אלא הוא מנשק ומרגיש. התחושה שונה, אף-על-פי שעיניו עצומות. אני ממשיכה לנשק אותו ואני מרגישה שהנשיקות שלו נעשות מלאות חיות ושפתיו נעות ברגש. אני ממשיכה לנשק אותו והוא מגיב והנשיקות אמיתיות ומלאות חיים. אני מסתכלת בפניו ורואה פנים שמחים, פנים עם הבעה, ועיניו עצומות.
והוא פותח את עיניו, מביט בי בסקרנות ושואל: "היית פה אתמול?" כעת אני מבינה שגם ערב קודם הוא הרגיש את נשיקותיי, הגם שלא הגיב. ופניו נראו מהורהרים כמנסה להיזכר במשהו רחוק. ואנחנו ממשיכים להתנשק בלהט ועיניו פקוחות ושמחות. ואז הוא מחזיק אותי בכתפיי, קרוב אליו, פניו בדיוק מול פניי והוא שואל: "תגידי לי, בת כמה את היום? כמה זמן עבר? האם את כבר בת שלושים ומשהו?" ואני רק צוחקת מלוא פה על הנס הגדול שקרה, על שזיהה אותי ונישק מתוך רצונו. עיניי מתמלאות דמעות ומהתרגשות אינני מסוגלת לענות. "עשר שנים עברו? משהו כזה?" הוא שואל שוב. ואני מביטה באחותי ובך והמבט שלנו אומר הכול… איך אגיד לו שעברו שלושים שנה והוא הפסיד את כל חייו בתרדמת?!
ואז הוא אומר: "אדבר עם אבא שלי, הוא יגיד לי את האמת, יגיד לי כמה שנים עברו." אני מתקרבת אליו מחייכת מרוגשת, מתנשקת איתו ואומרת לו בלחש: "עשרים שנה עברו." והוא מחייך מרוצה ועוצם את עיניו.
נשארתי עצומת עיניים עוד שעה ארוכה, רציתי לצרור את תחושת המפגש ואת טעם נשיקותיו.
*
"הרבה זמן לא נפגשנו," אמר לי חואן בעיניים עצובות. "מתגעגע לנוח לצדך על הכריות, לשתות תה קקטוס ולשכוח מהעולם. אני רוצה להמשיך ולספר לך את תולדות בית הספר."
"כל שעה פנויה אני באולם האמנות. מרווין עובד כל שעות היממה וגם אני מסיימת מאוחר," אמרתי וחייכתי.
"לו הדבר היה תלוי בו, מרווין היה ממשיך את השיפוץ לנצח, רק להיות במחיצתך."
בילינו את סוף השבוע יחד. וחואן המשיך לספר את תולדות הבית. הוא נהנה לספר את סיפוריו ואותי זה כישף.
"עבר זמן רב מאוד ולבית הגיעו מגלי ארצות מאנגליה," סיפר.
"מגלי ארצות?" שאלתי.
"באותם ימים, רבים נקראו מגלי ארצות והיו בעצם הרפתקנים. באו לחפש זהב ואוצרות בהריסות המקדשים. פסלי האלות היו יצוקים זהב טהור! דיירי הבית הקפידו לנעול את ארבע כניסות הבית על מנעול ובריח. זו הייתה שבועתם הסודית. אבל מכניסי אורחים היו וכך קיבלו בסבר פנים יפות את האנגלים המזדמנים, שהגיעו לכאורה לימים אחדים, שנמשכו שבועות, שהתמשכו לחודשים ארוכים. 'האנגלים החוקרים', כפי שכינו את עצמם, העבירו את חודשי החורף הקרים בבית, כדי לאגור כוח וצידה לקראת המשך חיפושי הזהב והאוצרות. היו בהם שהחליטו להישאר ולעזור בשיקום הבית ובהרחבתו, להחזיר טובה על קבלת האורחים הנדיבה שקיבלו, אף-על-פי שמטמוני זהב לא מצאו. כשביקשה המשלחת להמשיך בדרכה, התברר שדיירי הבית והילדים הספיקו ללמוד לדבר אנגלית, לקרוא ולכתוב. ובמרוצת הזמן נקרא הבית בפי כול 'בית הספר האנגלי'."
חואן שלף את אחד הספרים העתיקים, פתח בעמוד ובו תחריט מרשים של ההיכל והמשטחים המדורגים, והחל מספר: "הגענו לעת האחרונה, לפני 250 שנה. קרה שכפריים הביאו לבית את ילדיהם, כדי שילמדו קרוא וכתוב. הניחו אותם ליד השער וברחו. אך הצוות היה נחוש בדעתו וקיבל רק יתומים. באותה עת התגבשו נוהלי עבודה ונקבעה התחייבות ארוכה, כדי שאנשי הצוות לא יעזבו את הילדים אחרי שהות קצרה בבית. מספרים ששלושה ילדים התאבדו משברון לב וממפח נפש בעקבות עזיבת אנשי צוות. הם קפצו אל מותם מהצריח המזרחי. אם כי יש שסברו שהילדים נפלו אל מותם בעקבות תאונה, עם הגבהת המבנה."
"…משך העבודה: 3 שנים מלאות. אחרי החתימה – אין להתלבט ואין להתחרט!" צפו ועלו בזיכרוני מילותיו של ההסכם. בהתלהבות ילדותית קיבלתי את התנאים, בהירואיות מטופשת.
"בשבוע הבא מגיעים כוהני הדת לטהר את האולם לפני פתיחתו. ובסוף השנה יגיע חורחה הקדוש, הוא הגדול מכולם! זו תהיה הילולה אמיתית," עיניו של חואן נצצו. מילותיו הטובות וחום גופו נעמו לי וחזרתי להתכרבל בין זרועותיו. "הסכם לשלוש שנים הכרחי," אמר, כמו שמע את קולי הנסתר. "הילדים והצוות מרגישים יציבים, אין פרידות לעיתים קרובות. רבים עשו את המקום לביתם – המנהל, אלפונסו, גורמל הסקוטית, אב הבית, ססיליה… נוחה עדן, ואני עצמי," חואן התנער.
רציתי רק לשכוח אותה.
"להיום סיימתי, יקירתי. כדאי לך לראות את יומן אב הבית שנכתב לפני 228 שנה. הוא נמצא בארכיון וכתוב באנגלית עתיקה ומצחיקה. מתברר שמנהגי המקום נשארו קבועים. 'אין לשנות סדרים, אלא לשומרם!' קבע חבר המנהלים. הקרן המגייסת כספים פעולותיה מעטות, לכן מוסיפים פריטים מודרניים הכרחיים בלבד. מכל הסיבות האלה, אני כה גאה ושמח במיזם האמנות והקדרות שלקחת על עצמך. את מחזירה עטרה ליושנה!"
—–
דפנה יקירה,
כל מערכות השמש, הימים, המזלות והכוכבים, ובל אשכח את זרמי האוויר (שתועדו בדו"חות חיל האוויר), פעלו בהרמוניה מושלמת באותו יום, כדי שאקבל את החופש שנבחרתי לתוכו. במסגרת האירועים לציון חצי היובל להיעלמות בעלי, התרתי את רסן השגרה ויצאתי לטייל בהודו. אני מרגישה שידיי פרושות לעולם, אני נוגעת ולא פוחדת.
החלום עם יואב היה מתנה מספירות עליונות שתומכות בי ושומרות עליי. התעוררתי בבוקר וחייכתי, פגשתי את יואב! במציאות הוא נעלם ואני נותרתי תלויה בביקוריו המזדמנים. הביקור שלו הפעם היה לי כמורה דרך, להזכיר לי את תעלולי הזמן, את המרחבים בין המציאות לדמיון ואת הקרבה ביניהם. ברובד אחר ובמילים פשוטות – נתתי דרור למחשבותיי וזכיתי! המפגש בינינו היה שמח ואופטימי. אני חווה חלומות כחוויה מציאותית. החלומות הם הרחבת המציאות.
לעת ערב עליתי לאוטובוס. הודים קשי יום הביטו בי בעיניהם הסקרניות הנוצצות, ואני חייכתי כמותם. קיבלתי את הרגע היפה הזה ואת החיים שלי במתנה.
שלך ואיתך,
ענבר
אורוביל, הודו
—–
ענבר יקירתי,
קראתי על מפגש החלום שלך עם יואב והתרגשתי. חלום אינו בהכרח משהו אופטימי. אצלי החלומות הם סיוטים. דמות אישה באה אליי בחלום. מאז היא רודפת אחריי. בכל אשר אפנה אני שומעת עליה. באופן מפליא היא המנחה אותי לחפור ולגלות את הנוסחאות של ייצור כלי החרס, שייצרו כאן בעבר. החומר המשובח נמצא בהישג יד, צריך רק להוציאו מהקרקע.
"בכל קדרה נמצא השילוב הנצחי של אדמה ורוח," כתבו הכוהנים בכתבי היד העתיקים.
קרן האור בחיי והערסל שנשמתי נחה בו הם ידידות נפלאה שנִרקמת ביני לחואן. הוא מחכה לי כעת.
© 2013 כל הזכויות שמורות לנורה לוי-מנור ולהוצאת אקליפטוס