מצאתי משטח עץ. כמו תמיד זרוק היה ברחוב צדדי, באיזו פינה, עמד נשען על הקיר, בודד ומבויש.
״האם ייקחו אותי או שאלך לגריסה?״ שאל את עצמו.
איך שראיתי את משטח העץ הוא קרא לי. הייתי בנסיעה ולא יכולתי לעצור. כמעט תמיד במקרים כאלה, כשאיזה מראה קורא לי, אני משתדלת לא לעצור בפתאומיות, ואפילו מאותתת כיאות. משנמצא מקום לעצור את המכונית, ירדתי בחופזה להביט במציאה.
ניגשתי אליו. ראיתי משטח שעמד מבויש ליד הקיר, המשטח שקרא לי, וכעת נראה שמח לבואי.
כן, הוא היה פגום, שבור, שרוט, עברו עליו חיים לא קלים. הוא נזרק לרחוב חסר יכולת להתבלט לא ביופי ולא באיכות העץ. המשטח היה א-סימטרי וחבוט, אבל יופיו המכוער משך אותי. רצועת העץ האמצעית שלו הייתה קמורה וראיתי בה את קו הרקיע האופקי, קמור בדיוק במידה הנכונה, כאילו אני ציירתי את הקו הזה – במשיכת מכחול אחת מקצה השמים ועד קצהו, הכול בנשימה אחת.
הרמתי את המשטח והוא נצמד לרגלי כאילו ולא יכול להתנתק ממני יותר, כמו ילד שנעזב ורץ לכל מקום אחרי האישה שמצאה אותו ברחוב. הכנסתי אותו לאוטו מקביל למושב האחורי. זהו, כעת הוא שלי. המשטח נרגע, התנדנד קלות במהלך הנסיעה; נתן את עצמו.
לאחר שלושה ימים שבהם המשטח נסע במכוניתי לכל מקום וסגר כל אפשרות שמישהו ישב במושבים האחוריים, החלטתי לתת את הדעת מה יעלה בגורלו. לבסוף נמצאה פינה חשוכה בסטודיו ונגזר עליו להיזרק שוב בין מסגרות ובדים בתהליכי עבודה שונים, עד לבירור עתידו.
והנה המשטח קרא לי שוב. הוצאתי אותו מהאפלולית ושמתי אותו כמו כלה מיועדת במרכז הסטודיו. כמה ימים רק הבטתי בו. הוא יפה. הוא מכוער. הוא א-סימטרי. הוא שבור. העץ יבש מדי. כמו פה עם שיניים שבורות ועקומות עמד והביט בי בתקווה. גם אני הבטתי בו, שוב ושוב.
ואז, כבהתקפת אמוק הוצאתי ממנו את המסמרים החלודים הבולטים בפלייר, ואת האחרים שהיו נטועים עמוק בעץ ורק ראשם בצבץ מעל פני השטח דפקתי בעוצמה בפטיש כבד. אחר כך שייפתי את המשטח במשייף חשמלי וכמו כלה המתכוננת לחתונתה, מירקתי את הזוויות ואת הזיזים הבולטים והחלקתי בנייר זכוכית עדין. עוד שפשוף ועוד ליטוף והכלה כמעט מוכנה ובדרכה למקווה; והמשטח נטבל בצבע יסוד סינטטי לעץ, אותו שתה בצמא.
כעת התמונה התחילה להתבהר ויופייה של הכלה הבקיע: ארבע רצועות העץ העליונות יהיו קווי הרקיע, וייצבעו בכחולים שונים. קו האופק המקומר, שזו הרצועה המרכזית, והיא זו שפיתתה אותי, יקבל את התפקיד המרכזי ביצירה הנרקמת – קו האופק, וייצבע בכחול קובלט. וארבע רצועות העץ התחתונות מקו האופק, יהיו רצועות הים ועד קו החוף. ברצועה התחתונה, לצד גלי החוף תהיה רצועת חוף זהובה דקה. המקום שנרקם בראשי הוא חוף הים בבהאמס. חופי הטורקיז הצלולים התאימו לרצועות המשטח המתהווה. ובצד שמאל של המשטח יתמקם עץ עתיק ובא בימים, בדיוק כמו שראיתי בחוף הים שם. וכמו בסיפורי האגדות, הגיעה לידי קליפת עץ יבשה, ופניה כפני זקן הדור פנים ובא בימים, שאיש לא רצה בה. היא תהייה לעץ העתיק, הבודד, שעל חוף הים בבהאמס.
עמד לו לו המשטח ששינה פניו והרהר, אמנם עברו עליו חיים קשים ובחייו הוא נשא רק משאות כבדים, אך הנה התמזל מזלו והוא משנה צורתו, מתעורר ומתחדש. קליפת גזע העץ הגולמית תשב בחפיפה אחת לצדו, שני סוגי עץ – גולמי ומנוסר, הצמודים זה לזה ויוצרים מתח כואב ומתוק. זו לו גם תזכורת לחייו הראשוניים, בהיותו עץ בטבע, טרם נוסר ונאסף בחיפזון ובא-סימטריה, להיות משטח.
והנה צבעי הכחול והתכלת נמרחים ומתלטפים על רצועותיו, והוא משנה פניו והופך להיות תווי שמים ורצועות ים וחוף. וקליפת העץ העתיק הניצב איתן על החוף, אינו מביא עוד את טעם המוות, אלא את טעם החיים, כי נצנצו מתוכו ענפים צעירים ועלים ירוקים רכים.
6 מרס 2014