הדרך שלי אל ה״קשת״ הפיזית, כיצירה, החלה בשנת 2014. לפני כן, הקשת היתה מופיעה אך ורק בשמים ולאחר הגשם. למראה הקשת תמיד התעוררו אצלי הרהורים על הייקום ועלינו האנושות, ועד כמה אנחנו – אחד.
קשת בלונדון, 20.10.2014 צילם: זוהר מנור-אבל
מאז ומתמיד הייתי מביטה ב-קשת בערגה, מתפעלת מיופיה ומקווה שתישאר מצוירת בשמים לכמה שיותר זמן. אך בתוך תוכי רציתי למצוא דרך לתפוס אותה, שלא תיעלם לי ושתישאר אתי לנצח.
באחד הימים מצאתי משטח עץ זרוק בצד הדרך שצד את עיני. אספתי אותו בשמחה כמו מצאתי ילד עזוב. המשטח היה שבור, חבול ומפורק ואי אפשר היה לראות בו יותר מאשר גרוטאה, אבל נהגתי בו כמגוננת וכמו מצאתי משהו יקר שחיפשתי הרבה זמן.
מהמבט הראשון ידעתי שהמשטח יהפוך לקשת. בהתלהבות נעורים פרקתי את המשטח, שפשפתי ומרקתי אותו במשך ימים אחדים עד שהמגע איתו הפך להיות נעים ולא מחוספס. בד בבד עבדתי על סקיצות כדי שהקשת שהיתה בראשי תתמזג לתמונה ברורה ותחבור אינטגרלית עם רצועות העץ, לקשת אחת.
היה ברור לי שרצועות ברזל וברגים, הם אלה שיחזיקו את הקשת יחד. והרי בילדותי תמיד רציתי לתפוס לעצמי קשת בענן לעוד קצת זמן. 😘
הבחירה של חיבור רצועות העץ בברזל נוצרה בהיותה מענה לרצוני המטפיזי להצמיד את הקשת אליי ושלא תיעלם! אך הפלא ופלא, נוצר עוד משהו, נוכחות הברזל לצד העץ היתה כקטליזטור באלכימיה, והעץ הפך כאילו רך יותר לצד הברזל.
קשת 1, ספט׳ 2013
המשכתי למרק את העץ. אופי כל משטח עץ הנחָה אותי בבחירת צבעי הקשת הספציפיים.
קשת 1 : צהוב, אדום, ירקרק, תורכיז, כחול בוהק, כסף. חומרים: עץ, רצועות מתכת, ברגים וצבעי שמן. צבע הכסף מסמל את השמים האין סופיים ואת האין סוף, שמתוכם הקשת מופיעה, בוקעת במלוא הדרה ואז נעלמת.
קשת 2, לוס אנג׳לס, ינואר 2014
קשת 2 : סגול, כחול, ירוק, צהוב, כתום, אדום וכסף. חומרים: עץ, רצועות מתכת, ברגים וצבעי שמן.
הקשת הינה רעיון אבסטרקטי וגם קונסטרוקטיבי. שילוב מטפיזי של הרוח, הרגש והחומר.
הצורך בנעילת מתכת ובברגים אף היא סימבולית – תזכורת לרצון ולצורך הבלתי ניתנים למימוש, לשמר את הקשת לעוד קצת זמן! הקשת הרי נעלמת כלא היתה תוך זמן קצר מהתגלותה, אך היא נשארת אצלינו בזיכרון, בתחושה וכרעיון לעוד הרבה זמן.
קשת 3. קרן אור, בסטודיו, ספט׳ 2014נורה בעבודה
הפעם הראשונה שהקשת מופיעה בספר בראשית, היא המשמעותית ביותר – אחרי המבול. הקשת הופכת לסמל מוחשי להבטחתו של אלוהים שמבול נוסף לא ירד על הארץ ולא יכלה את העולם, ולא את החי והצמחייה: ״והָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן… הָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.״
בתנ״ך ה-קשת מופיעה עוד עשרות פעמים ככלי קשת, ״לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת.״ וזה מעניין לכשעצמו.
מראה הקשת מתעלה עוד יותר בספר מלכים, בו משתווה הקשת למראה דמות האלוהים; כלומר, סמל לפגישה מוחשית עם דמות האלוהים: ״כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם, כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב–הוּא, מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד-יְהוָה; וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי, וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר.״
קשת 3. הבזקי אורקשת 3. עץ, רצועות מתכת וברגיםקשת 3. בעבודהקשת 4. קרטון דחוס ומוטות הברגה. בשלבי עבודה
ההשוואה של הקשת למראה דמות האלוהים בא עם עצמת הצורה המושלמת של הקשת – חצי עיגול, חלק מעיגול, ואפילו קו; אלה בשילוב הצבעים המוקרנים בה, יכולים להביא אותנו עד לכדי התעלות הנפש! כל זה קורה בגלל הרכות שהקשת מקרינה ובגלל מראה היצירה הקוסמית המשתקפת ממנה.
קשת שלימה בשמי לוס אנג׳לס. צלם: ארנון מנורRainbow near Mount Michener, Alberta. Photo: Kevin M Klerks
קשת מקרינה הרגשה רוחנית ופיסית גם יחד. כשמביטים בקשת חשים את הרגשת השלימות. חשים בהרגשת פיוס, אהבה והרמוניה, מרגישים רכות וחמלה על עצמנו ועל העולם, ותקווה; תחושות הנובעות מעצם נוכחותה של הקשת בשמים ומהתחושה שהיא משאירה אחריה. והכל מסתכרן לתחושת קרבה לייקום ולאלוהים גם יחד, זה שבחוץ וזה שבתוכינו.
רעיון הקשת נוצר ביום הולדתי ב-1.7.2013
הקשת, סמל לתקווה.
קשת של ״סוני״ Sony Pictures, LA. צלם: זוהר מנור-אבלקשת 1, עץ ומתכת. רגע של התרגשות כשהקונסטרוקציה לקשת מוכנה.קשת 1, בתהליך עבודהחדוות היצירה. נורה עם משטח עץ בעבודהRainbow 5 – וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹתRefraction and reflection in raindrop, producing a Rainbow. Created by: KES47
׳איב סאן לורן׳ סרט מרגש על מעצב האופנה, השראותיו, על בית האופנה הנודע ועל בן זוגו פייר ברג׳. בסרט עוברים על האירועים החשובים בחייו מהיותו בן 21, כשנקרא במפתיע לנהל את בית האופנה הידוע של כריסטיאןדיור, שנפטר.
איב סאן לורן, והשמלה שיצר בהשראת הצייר מונדריאן. שמלה שהעתיקו אותה יותר מכל שמלה אחרת בעולם.
בשנת 1960 איב נקרא לשרת בצבא אלגיריה, ארץ הולדתו, זאת לאחר הפקת קולקציות מרהיבות לבית האופנה דיור, שהסעירו את עולם אופנת העילית. מצבנו הנפשי לא איפשר לו לשרת בצבא ובעקבות כך הוא פוטר מדיור והקים את בית האופנה ׳איב סאן לורן׳. הסרט עוקב אחר הקולקציות המדהימות והמהפכניות שיצר והציג במרוצת השנים, שהיו למוצגים מוזיאוניים ולהשראה לאופנת פורט א-פורטה בעולם כולו, על חייו הסוערים, ועד למותו ב-2008.
ולא אוכל שלא לשבח את השחקנים המצויינים פייר ניני, שחקן הקומדי-פראנסז (Comédie-Française), המשחק בכישרון רב את איב סאן לורן, וגיום גאליין – את בן זוגו. הבמאי ז׳אליל לספרט, תעד באופן מרתק את תצוגות האופנה והאווירה המחשמלת בהן, והציג גם את חבריו של איב סאן לורן, למשל, האמן אנדי וורל והדוגמנית ג'רי הול, אשתו לשעבר של מיק ג׳אגר, שאותה הכיר באופן מקרי בפריז.
מצאתי משטח עץ. כמו תמיד זרוק היה ברחוב צדדי, באיזו פינה, עמד נשען על הקיר, בודד ומבויש.
״האם ייקחו אותי או שאלך לגריסה?״ שאל את עצמו.
איך שראיתי את משטח העץ הוא קרא לי. הייתי בנסיעה ולא יכולתי לעצור. כמעט תמיד במקרים כאלה, כשאיזה מראה קורא לי, אני משתדלת לא לעצור בפתאומיות, ואפילו מאותתת כיאות. משנמצא מקום לעצור את המכונית, ירדתי בחופזה להביט במציאה.
ניגשתי אליו. ראיתי משטח שעמד מבויש ליד הקיר, המשטח שקרא לי, וכעת נראה שמח לבואי.
"שקיעה בבהאמס ועץ עתיק". מרץ, 2014
כן, הוא היה פגום, שבור, שרוט, עברו עליו חיים לא קלים. הוא נזרק לרחוב חסר יכולת להתבלט לא ביופי ולא באיכות העץ. המשטח היה א-סימטרי וחבוט, אבל יופיו המכוער משך אותי. רצועת העץ האמצעית שלו הייתה קמורה וראיתי בה את קו הרקיע האופקי, קמור בדיוק במידה הנכונה, כאילו אני ציירתי את הקו הזה – במשיכת מכחול אחת מקצה השמים ועד קצהו, הכול בנשימה אחת.
הרמתי את המשטח והוא נצמד לרגלי כאילו ולא יכול להתנתק ממני יותר, כמו ילד שנעזב ורץ לכל מקום אחרי האישה שמצאה אותו ברחוב. הכנסתי אותו לאוטו מקביל למושב האחורי. זהו, כעת הוא שלי. המשטח נרגע, התנדנד קלות במהלך הנסיעה; נתן את עצמו.
לאחר שלושה ימים שבהם המשטח נסע במכוניתי לכל מקום וסגר כל אפשרות שמישהו ישב במושבים האחוריים, החלטתי לתת את הדעת מה יעלה בגורלו. לבסוף נמצאה פינה חשוכה בסטודיו ונגזר עליו להיזרק שוב בין מסגרות ובדים בתהליכי עבודה שונים, עד לבירור עתידו.
והנה המשטח קרא לי שוב. הוצאתי אותו מהאפלולית ושמתי אותו כמו כלה מיועדת במרכז הסטודיו. כמה ימים רק הבטתי בו. הוא יפה. הוא מכוער. הוא א-סימטרי. הוא שבור. העץ יבש מדי. כמו פה עם שיניים שבורות ועקומות עמד והביט בי בתקווה. גם אני הבטתי בו, שוב ושוב.
ואז, כבהתקפת אמוק הוצאתי ממנו את המסמרים החלודים הבולטים בפלייר, ואת האחרים שהיו נטועים עמוק בעץ ורק ראשם בצבץ מעל פני השטח דפקתי בעוצמה בפטיש כבד. אחר כך שייפתי את המשטח במשייף חשמלי וכמו כלה המתכוננת לחתונתה, מירקתי את הזוויות ואת הזיזים הבולטים והחלקתי בנייר זכוכית עדין. עוד שפשוף ועוד ליטוף והכלה כמעט מוכנה ובדרכה למקווה; והמשטח נטבל בצבע יסוד סינטטי לעץ, אותו שתה בצמא.
כעת התמונה התחילה להתבהר ויופייה של הכלה הבקיע: ארבע רצועות העץ העליונות יהיו קווי הרקיע, וייצבעו בכחולים שונים. קו האופק המקומר, שזו הרצועה המרכזית, והיא זו שפיתתה אותי, יקבל את התפקיד המרכזי ביצירה הנרקמת – קו האופק, וייצבע בכחול קובלט. וארבע רצועות העץ התחתונות מקו האופק, יהיו רצועות הים ועד קו החוף. ברצועה התחתונה, לצד גלי החוף תהיה רצועת חוף זהובה דקה. המקום שנרקם בראשי הוא חוף הים בבהאמס. חופי הטורקיז הצלולים התאימו לרצועות המשטח המתהווה. ובצד שמאל של המשטח יתמקם עץ עתיק ובא בימים, בדיוק כמו שראיתי בחוף הים שם. וכמו בסיפורי האגדות, הגיעה לידי קליפת עץ יבשה, ופניה כפני זקן הדור פנים ובא בימים, שאיש לא רצה בה. היא תהייה לעץ העתיק, הבודד, שעל חוף הים בבהאמס.
עמד לו לו המשטח ששינה פניו והרהר, אמנם עברו עליו חיים קשים ובחייו הוא נשא רק משאות כבדים, אך הנה התמזל מזלו והוא משנה צורתו, מתעורר ומתחדש. קליפת גזע העץ הגולמית תשב בחפיפה אחת לצדו, שני סוגי עץ – גולמי ומנוסר, הצמודים זה לזה ויוצרים מתח כואב ומתוק. זו לו גם תזכורת לחייו הראשוניים, בהיותו עץ בטבע, טרם נוסר ונאסף בחיפזון ובא-סימטריה, להיות משטח.
והנה צבעי הכחול והתכלת נמרחים ומתלטפים על רצועותיו, והוא משנה פניו והופך להיות תווי שמים ורצועות ים וחוף. וקליפת העץ העתיק הניצב איתן על החוף, אינו מביא עוד את טעם המוות, אלא את טעם החיים, כי נצנצו מתוכו ענפים צעירים ועלים ירוקים רכים.
עם כל הכבוד לעובדה אם אני שמחה או כואבת, מה שחשוב ויש לו ערך, הוא עבודה אמנותית שיש לה משמעות חברתית פוליטית.
למעלה: הכירו את הילדה היפהפיה הזו. מקבצת נדבות, שמשפחתה מכרה אותה. עבדות מילדות. לא הולכת לבית-ספר ואין לזה זכויות. המקום: רישיקש, הודו. צריך להביט מסביב, ישנם מקרים קרובים אלינו של אי צדק.
למטה: אישה עם כובע, ירושלים. שמן על פח, 1981. הבחירה לצייר על פח ישן שמצאתי, היתה מכוונת, התאימה לדמות.
אנחנו עושים הכל בשביל כסף ופרסום. מתערטלים, מתבזים, מוכרים את הלב והנשמה בשביל ממון; בעבור הרגע האחד הזה, שאולי יקרה. אנו מסתכלים בראי, רואים את האמת וממשיכים הלאה. "זה רק עסקים," אנחנו אומרים. כרטיס הביקור, הוא השתקפות 'האני', שברצוני לייצג. התדמית. האם אני אובססיבי? צריך להביט מפעם לפעם 'בראי' ולראות מי אנחנו. מי אני. אנא אני הולך? ישנם ימים שהים מראהו כמראָה, אך מערבולות וזרמים סוחפים אותנו חסרי ישע. מַעֲמַקי הים, הם ההשתקפות למַעמַקי הנפש.
״מעומק הנפש, ממעמקי הים,״ 