׳איב סאן לורן׳ סרט מרגש על מעצב האופנה, השראותיו, על בית האופנה הנודע ועל בן זוגו פייר ברג׳. בסרט עוברים על האירועים החשובים בחייו מהיותו בן 21, כשנקרא במפתיע לנהל את בית האופנה הידוע של כריסטיאןדיור, שנפטר.
איב סאן לורן, והשמלה שיצר בהשראת הצייר מונדריאן. שמלה שהעתיקו אותה יותר מכל שמלה אחרת בעולם.
בשנת 1960 איב נקרא לשרת בצבא אלגיריה, ארץ הולדתו, זאת לאחר הפקת קולקציות מרהיבות לבית האופנה דיור, שהסעירו את עולם אופנת העילית. מצבנו הנפשי לא איפשר לו לשרת בצבא ובעקבות כך הוא פוטר מדיור והקים את בית האופנה ׳איב סאן לורן׳. הסרט עוקב אחר הקולקציות המדהימות והמהפכניות שיצר והציג במרוצת השנים, שהיו למוצגים מוזיאוניים ולהשראה לאופנת פורט א-פורטה בעולם כולו, על חייו הסוערים, ועד למותו ב-2008.
ולא אוכל שלא לשבח את השחקנים המצויינים פייר ניני, שחקן הקומדי-פראנסז (Comédie-Française), המשחק בכישרון רב את איב סאן לורן, וגיום גאליין – את בן זוגו. הבמאי ז׳אליל לספרט, תעד באופן מרתק את תצוגות האופנה והאווירה המחשמלת בהן, והציג גם את חבריו של איב סאן לורן, למשל, האמן אנדי וורל והדוגמנית ג'רי הול, אשתו לשעבר של מיק ג׳אגר, שאותה הכיר באופן מקרי בפריז.
חיינו השתנו עם אובדן הצוללת הדקר, והשתנו שוב עם מציאתה. חיכינו כל השנים והנה קרה הנס. נפעמים שטנו ללב ים, להיות קרובים ליקירינו, שאבדו בלב ים.
ארנון, בנו של דן מנור ז״ל,מתראיין אצל גדי סוקניק מיד אחרי ההפלגה לנקודת הציון של מקום טביעתה של הצוללת דקר. [youtube_sc url="https://www.youtube.com/watch?v=DCVFDaVsm1I"]
רס״ר עזרא אביאני, היה איתנו בפורסמוט כמעט שלוש שנים. לא רק המשפחות כאבו, גם החברים כאבו את אבדנם של החברים הטובים באח״י דקר. חברים טובים הם חברים לנצח בשייטת 7. דבר שהתברר לי עם השנים. בסרט קצר, עזרא מספר בקול מרוגש ונפרד מחבריו באח״י דקר.
לזכותו של עזרא אביאני יאמר, שהיה אמיץ דיו לבוא לביתי חודשים אחדים אחרי היעלמות הצוללת דקר עם זר פרחים לכבוד שבת, ולספר לי שהוא כואב את אובדן חבריו בצוללת דקר ובמיוחד את אובדן חברו ״מנור״, כפי שכולם קראו לו, ושאדע שהוא שוכן עמוק בלבו. זה היה מחווה מרגש ונוגע ללב. [youtube_sc url="https://www.youtube.com/watch?v=wEsFQzFeinE"]
סרט נדיר שצולם על ידי מרדכי אברהם, מכונאי בצוללת, תעד את טקס כניסת הצוללת תנין לנמל חיפה, טקס קבלת ספר תורה לאח"י תנין ואח"י רהב , תירגול ירי ומבצעיות ראשונות בחו"ל. את הסרט סוקרים אברהם בן שושן, מפקד חיל הים לשעבר, מרדכי אברהם ועופר רפאלי בנו של רפאל רפאלי ז״ל. בתמונות הנדירות של צוללני הדקר רואים את: אברהם ברקאי(בומי), ניסים כהן, רפאל רפאלי, עזריאל דרור ודן מנור ז״ל. כמו כן, סא"ל אלמוג זאב ז"ל שנרצח בפיגוע טרור עם קרובי משפחתו, ויהודה הררי ז"ל שנהרג בפיצוץ משאית תחמושת בפריקה מאח"י בת שבע. הסרט מוקדש לצוות צוללות חיל הים הראשונות התנין והרהב, ולזכרם של הנופלים. הסרט שוחזר ונסרק ע"י פוטו לינוף. כל הזכויות שמורות למרדכי אברהם. [youtube_sc url="https://www.youtube.com/watch?v=l6qV2xlDTG4"]
״מנור״ כמו שקראו לדן מנור בצוללת. מופיע בדקות: 2:00 ו-4:30, בסרטו של מרדכי אברהם.
אי אפשר להישאר אדישים לסרט ״יפה לנצח״, של הבמאי האיטלקי – פאולו סורנטינו. שם הסרט לא מסגיר את העובדה שמדובר בעיר רומא– והיא היפה לנצח!זהו סרט שלוקח את הצופה לחיות ברומא במשך שעתיים מרתקות.
סרטים איטלקיים מצטיירים תמיד כתיאטרליים ודרמטיים, עוד מימי הסרטים האיטלקיים מלאי הפאטוס בשנות החמישים והשישים, וכמובן סרטיו של פליני, שהם סמל לאקצנטריות ולפרובוקטיביות. סילוונה מנגני, סופיה לורן, מרצלו מסטרויאני, אלה מקצת השחקנים האיטלקיים המעולים שאפילו העלאת שמם אומר קולנוע. גם השפה האיטלקית משחקת תפקיד בדרמה, היא עשירה בצלילים ענוגים ומצד שני יש בה נגינת פאטוס, מעצם טבעה של השפה, ואלה מוסיפים לפואטיקה. גם אורי קליין כתב על הסרט בהארץ: ״הנאה מעצם איטלקיותו״ – הגדרה נפלאה.
השחקן טוני סרווילו, מגלם עיתונאי בשם ג'פ גמבארדלה, שהגיע לרומא בצעירותו ונכבש על ידה. הסרט אמנותי, אסטטי ומרתק. אוצרות אמנות של הוותיקן ומסיבות פרועות וסוערות של החברה הגבוהה מתערבבים אלו באלה. הסיפור מדבר על געגוע, מסופר בו בגאווה רבה על העיר רומא כפי שהייתה בעבר.
אי אפשר לפסוח מלדבר על ״ארון הבגדים של הגבר האיטלקי״, ומהצורה הננשלנטית בה השחקן טוני סרווילו שנהנתי ממנו מאד, לבש את בגדיו המעוצבים והמשובחים. קו אסטטי מנימליסטי שלט בסרט. בדקדקנות נבררו השחקניות המעולות והכריזמטיות, כאספקלריה של דמויות החיות ברומא ובחייו של העיתונאי, ופניהן חזקות וייחודיות. גם בגדי הנשים עוצבו במודרניות, ביד איטלקית מיומנת, ובמיוחד הבגדים האקסטרווגנדיים. אך כאמור הצטיינו בגדי הגברים שהיו אלגנטיים, צבעוניים ומשובבי לב.
אין רומא בלי קרדינלים. וכך אנחנו רואים בכמה סצנות את הקרדינל, המתארח בסעודות מפוארות ורוקד במסיבות סוערות של החברה הגבוהה, נוסע ברולס רויס וסוגר בשאט נפש את חלון מכוניתו המבריקה, כשנשאל שאלה מעמיקה.
אחת הדמויות שתכנס לקלסיקה, היא מזריק הבוטוקס האקסנטרי, דמות חשובה ועכשווית ברומא, המפגישה אותנו עם כל המי ומי ברומא, המגיעים אליו ל״טיפול״, כולל נזירה צעירה הלבושה בבגדי נזירות. השעון מתקתק את מספר התור של הלקוח 2#… 8#…. 14#, ומיד מתוקתק התשלום בשיטת הסרט הנע, ועל-פי רצונו הקפריזי של המזריק: 700 יורו, 800 יורו, 1200 יורו, וכו. זה קטע מבריק, המתאים לכל ההרגשה הדקדנטית של הסרט והתקופה.
יום הזיכרון לחללי צה״ל עבר לפני ימים אחדים ואחריו נושק ונושף בעורפו באופן מפתיע, שייך ולא שייך, יום העצמאות. ורק כשעוברים ימי ההמולה האלה אני יכולה לחשוב על מה שהיה ואיך עברה השנה ואיך עברו השנים.
דן מנור ז״ל, ראשון משמאל, וחברים בעת ששירתו בצוללת ״תנין״.
הצוללת נחה 3000 מטר מתחת לפני הים לא רחוק מכרתים, אך קרובה ללבי.
31 שנה לא ידענו היכן היא ומה עלה בגורלה. עם מציאתה בשנת 1999 רווח לכולנו ויכולנו להגיד – כעת חוזרים לחיים. 25 לינואר 1968 יום העלמות הצוללת דקר. אך גם ניסים ונפלאות קורים, ונכדי ים נולד בערב ה-24 בינואר, בהתאמה מדויקת לתאריך העברי של אובדן הצוללת דקר.
גשר הצוללת דקר, שנמשה מהים בפעולה מורכבת וחשובה, ממוקם בחצר מוזיאון חיל הים בחיפה. מראהו המרשים נראה גם מכביש חיפה. זכר הצוללת דקר נמצא איתנו יום ביומו.
בינואר השנה ספרנו 46 שנה להעלמות יקירנו. כל מה שנותר הם הזכרונות. אני אוזרת אומץ להסתכל ולהביט בתמונות, בסרטים ולחזור אחורה בזמן.
באופן מפתיע אנחנו רואים לרגע קט כל איש מאנשי הצוות, בסרט של טקס השקת הצוללת אח"י "דקר" בנמל פורטסמות באנגליה. זה הזיכרון המוחשי האחרון מיקירינו. הצוללת יוצאת בדרכה לישראל ב-9 בינואר 1968 אך לא מגיעה ליעדה.
דן מנור ז״ל,יקירנו, אבי ילדיי, צעיר לנצח, נראה נינוח, לבוש במיטב המחלצות שנתפרו באנגליה למידותיו,נראה בדקה 3:44 – 3:47. אלה דקות יחידות במינן שבו אנו רואים את דן יקירנו בתנועה, בסרט. זהו רגע קצר של געגוע שאין לו קץ.
הפוסט הזה נכתב בזכות נכדי סולי שעושה עבודת ״שורשים״ על המשפחה.
דן מנור ז״ל, ראשון משמאל, בהשקת הצוללת. נראה בדקה 3:44 – 3:47. 9 ינואר 1968
מצאתי משטח עץ. כמו תמיד זרוק היה ברחוב צדדי, באיזו פינה, עמד נשען על הקיר, בודד ומבויש.
״האם ייקחו אותי או שאלך לגריסה?״ שאל את עצמו.
איך שראיתי את משטח העץ הוא קרא לי. הייתי בנסיעה ולא יכולתי לעצור. כמעט תמיד במקרים כאלה, כשאיזה מראה קורא לי, אני משתדלת לא לעצור בפתאומיות, ואפילו מאותתת כיאות. משנמצא מקום לעצור את המכונית, ירדתי בחופזה להביט במציאה.
ניגשתי אליו. ראיתי משטח שעמד מבויש ליד הקיר, המשטח שקרא לי, וכעת נראה שמח לבואי.
"שקיעה בבהאמס ועץ עתיק". מרץ, 2014
כן, הוא היה פגום, שבור, שרוט, עברו עליו חיים לא קלים. הוא נזרק לרחוב חסר יכולת להתבלט לא ביופי ולא באיכות העץ. המשטח היה א-סימטרי וחבוט, אבל יופיו המכוער משך אותי. רצועת העץ האמצעית שלו הייתה קמורה וראיתי בה את קו הרקיע האופקי, קמור בדיוק במידה הנכונה, כאילו אני ציירתי את הקו הזה – במשיכת מכחול אחת מקצה השמים ועד קצהו, הכול בנשימה אחת.
הרמתי את המשטח והוא נצמד לרגלי כאילו ולא יכול להתנתק ממני יותר, כמו ילד שנעזב ורץ לכל מקום אחרי האישה שמצאה אותו ברחוב. הכנסתי אותו לאוטו מקביל למושב האחורי. זהו, כעת הוא שלי. המשטח נרגע, התנדנד קלות במהלך הנסיעה; נתן את עצמו.
לאחר שלושה ימים שבהם המשטח נסע במכוניתי לכל מקום וסגר כל אפשרות שמישהו ישב במושבים האחוריים, החלטתי לתת את הדעת מה יעלה בגורלו. לבסוף נמצאה פינה חשוכה בסטודיו ונגזר עליו להיזרק שוב בין מסגרות ובדים בתהליכי עבודה שונים, עד לבירור עתידו.
והנה המשטח קרא לי שוב. הוצאתי אותו מהאפלולית ושמתי אותו כמו כלה מיועדת במרכז הסטודיו. כמה ימים רק הבטתי בו. הוא יפה. הוא מכוער. הוא א-סימטרי. הוא שבור. העץ יבש מדי. כמו פה עם שיניים שבורות ועקומות עמד והביט בי בתקווה. גם אני הבטתי בו, שוב ושוב.
ואז, כבהתקפת אמוק הוצאתי ממנו את המסמרים החלודים הבולטים בפלייר, ואת האחרים שהיו נטועים עמוק בעץ ורק ראשם בצבץ מעל פני השטח דפקתי בעוצמה בפטיש כבד. אחר כך שייפתי את המשטח במשייף חשמלי וכמו כלה המתכוננת לחתונתה, מירקתי את הזוויות ואת הזיזים הבולטים והחלקתי בנייר זכוכית עדין. עוד שפשוף ועוד ליטוף והכלה כמעט מוכנה ובדרכה למקווה; והמשטח נטבל בצבע יסוד סינטטי לעץ, אותו שתה בצמא.
כעת התמונה התחילה להתבהר ויופייה של הכלה הבקיע: ארבע רצועות העץ העליונות יהיו קווי הרקיע, וייצבעו בכחולים שונים. קו האופק המקומר, שזו הרצועה המרכזית, והיא זו שפיתתה אותי, יקבל את התפקיד המרכזי ביצירה הנרקמת – קו האופק, וייצבע בכחול קובלט. וארבע רצועות העץ התחתונות מקו האופק, יהיו רצועות הים ועד קו החוף. ברצועה התחתונה, לצד גלי החוף תהיה רצועת חוף זהובה דקה. המקום שנרקם בראשי הוא חוף הים בבהאמס. חופי הטורקיז הצלולים התאימו לרצועות המשטח המתהווה. ובצד שמאל של המשטח יתמקם עץ עתיק ובא בימים, בדיוק כמו שראיתי בחוף הים שם. וכמו בסיפורי האגדות, הגיעה לידי קליפת עץ יבשה, ופניה כפני זקן הדור פנים ובא בימים, שאיש לא רצה בה. היא תהייה לעץ העתיק, הבודד, שעל חוף הים בבהאמס.
עמד לו לו המשטח ששינה פניו והרהר, אמנם עברו עליו חיים קשים ובחייו הוא נשא רק משאות כבדים, אך הנה התמזל מזלו והוא משנה צורתו, מתעורר ומתחדש. קליפת גזע העץ הגולמית תשב בחפיפה אחת לצדו, שני סוגי עץ – גולמי ומנוסר, הצמודים זה לזה ויוצרים מתח כואב ומתוק. זו לו גם תזכורת לחייו הראשוניים, בהיותו עץ בטבע, טרם נוסר ונאסף בחיפזון ובא-סימטריה, להיות משטח.
והנה צבעי הכחול והתכלת נמרחים ומתלטפים על רצועותיו, והוא משנה פניו והופך להיות תווי שמים ורצועות ים וחוף. וקליפת העץ העתיק הניצב איתן על החוף, אינו מביא עוד את טעם המוות, אלא את טעם החיים, כי נצנצו מתוכו ענפים צעירים ועלים ירוקים רכים.
