אם לעסוק באמנות, זה צריך להיות פוליטי. הכאב הפרטי שלי לא מעניין אף אחד. 
עם כל הכבוד לעובדה אם אני שמחה או כואבת, מה שחשוב ויש לו ערך, הוא עבודה אמנותית שיש לה משמעות חברתית פוליטית.
למעלה: הכירו את הילדה היפהפיה הזו. מקבצת נדבות, שמשפחתה מכרה אותה. עבדות מילדות. לא הולכת לבית-ספר ואין לזה זכויות. המקום: רישיקש, הודו. צריך להביט מסביב, ישנם מקרים קרובים אלינו של אי צדק.
למטה: אישה עם כובע, ירושלים. שמן על פח, 1981. הבחירה לצייר על פח ישן שמצאתי, היתה מכוונת, התאימה לדמות.
חומרים: כרטיסי ביקור (הודפסו באופסט ב-1995), מראות, מדף מחשב, צבעי אקריליק על נייר, דבק.
״מעומק הנפש, ממעמקי הים,״ באתר סאצ'י.
קראתי בשקיקה, בזה אחר זה, ארבעה ספרי ביוגרפיה, סה"כ 1676 עמודים. 🙂
מה המשותף בין שקספיר, לאונרדו דה וינצ'י, קיט' ריצ'רדס ו-רָדָהנָטָה סוומי?
המשותף הוא – אהבה
עזה למוזיקה וצורך עז לשיר ולהופיע על במה ובפני קהל.
"העולם כבמה" על שקספיר / ביל ברייסון (אנגלית); "המדע של לאונרדו" / פריטיוף קפרה (עברית); "Life" /קיט' ריצ'רדס, (אנגלית), "The Journey Home" / רָדָהנָטָה סוומי * (אנגלית).
שקספיר כותב המחזות המפורסם, בעל אוצר המילים המופלא, למרות שהיה עסוק מאוד בכתיבה ועבד בקצב מסחרר, הופיע כשחקן ברבים ממחזותיו; הוא אהב להופיע על הבמה ונהנה גם לשיר. ליאונדו דה וינצ'י בנוסף לחקירותיו המדעיים וציוריו המופלאים, בהיותו בעל דמיון עשיר היה בונה במות, יוצר פעלולים ומארגן אירועים ראוותניים לעשירי פירנצה, ונציה ומלכי צרפת. בנוסף, לאונרדו כתב את המוזיקה לחלק מהאירועים הפופוליסטים, שתפקידם היה להעלות את תדמית השליטים והנסיכים בעיני העם. הוא עלה על הבמה ושר עם יתר הזמרים במקהלה. רָדָהנָטָה סוומי, בנעוריו ניגן בשמחת נעורים עם חבריו ללהקה. הוא ניגן בגיטרה ובמפוחית רוק אנד רול, בוב דילן ואת הביטלס. במשך כל חייו המשיך וניגן על עשרות כלים – חלילים, כלי נגינה הודים עתיקים, מצילתיים ותופים שונים. סוומי רָדָהנָטָה אוהב להופיע על במה, מאוניברסיטאות ועד אשרמים; קהל שומעיו ברי המזל למדים מנסיונו העשיר ושומעים את רעיונותיו. הוא מסיים כל הרצאה בשירה ונגינה ענוגה החודרת אל הלב. קיט' ריצ'רדס, מ"האבנים המתגלגלות", דמות רוק אנד רול ידועה וחיית במה ברמח אבריה. לדבריו, לא החמיץ אפילו הופעה אחת בימי חייו, אלא בשני מקרים בלבד, בהם נשלח באלונקה לטיפולים רפואיים דחופים. המשותף שמצאתי בין היוצרים החיים והאלמותיים הללו – דחף עז להופיע בפני קהל ואהבתם לשירה ולמוזיקה.
את היוגי רָדָהנָטָה סוומי פגשתי השנה בבהמס, באשרם של שיבננדה. האיש ריתק אותי. שיחותיו והרצאותיו היו חכמות, ישירות אל לב השומעים; הוא דיבר על החיים! הִרצה בפשטות, ברהיטות ודבריו היו מתובלים בהומור.
גם הספר של קיט' ריצ'רדס, "Life" מרגיש קרוב ומוכר, מסיבות אחרות לגמרי. המוזיקה שהיה שותף לכתיבתה ויצירתה ידועה לכולנו. להקת 'האבנים המתגלגלות' שהוא אחד מחבריה, מספרת על תקופתנו אנו וכך גם הספר. חייו של קיט' ריצ'רדס התנהלו בהקבלה לשירים שנכתבו על ידי הלהקה. השירים המוכרים מדברים גם לאוהדים וגם לאחרים; הם כאבני נגף בחיים של כולנו. I Can't Get No Satisfaction נכתב בתקופה שרק החלו לדבר על מיניות בחופשיות. הלך הרוח של התקופה, האופנות המשתנות, התנועות הרעיוניות, מהלכים פוליטיים – כל אלו השפיעו על המוזיקה של הלהקה. התגלגלות הלהקה וההצלחה הגרנדיוזית הביאה את קיט' ריצ'רדס לשימוש בסמים כבדים, אך בצד המוזיקלי, תמיד המשיך לחפש את המקורי והחתרני. בשירים שכתב ובטכניקת הנגינה, נכרת השפעת הבלוז, המוזיקה השחורה מניו אורלינס. חברי הלהקה גילו את הבלוז עוד כשהיו נגנים מתבגרים בפרברי לונדון בתחילת שנות ה-60. גם זרמים כמו הרגה, הפאנק ומוזיקת הקאנטרי היו השראה לכתיבתם ולהופעתם האוריגינלית. הספר כתוב בשפתו המחוספסת של קיט' ובמהלך הקריאה שמעתי את קולו, צחוקו וחשתי בבעיטות שנהג לבעוט במוסכמות במהלך חייו. ג'ימס פוקס כתב את הספר, אך שמר על קולו הייחודי של קיט'.
הספר של ביל ברייסון על שקספיר, מדבר על הפרטים הקטנים הקשורים לחייו של שקספיר. בדרך כלל אלו הדברים הפחות חשובים… אך לא על דעת ביל ברייסון, המחפש את האיש! מה שקספיר אהב ללבוש? איך ניהל את ענייניו הכלכליים? היכן התגורר ועם מי? האם פניו של שקספיר שאנחנו מכירים הם אכן פניו? כיצד התנהל עם אשתו וילדיו שגרו בסטרדפורד כשהוא כותב ומופיע בלונדון? מתברר, שלעיתים שִׁכתב יצירות שנכתבו בידי אחרים וביצע אותן מחדש. אלא שיצירותיו המחודשות הפכו מיד ללהיטים! (גם אז היו תביעות משפטיות בעניין גניבת יצירות.) תושבי לונדון אהבו תיאטרון טוב ושלמו במטבע קשה כדי לראות הצגה טובה; הם אהבו את הצגותיו של שקספיר והצביעו ברגליים. כבר בימי חייו הוא היה דמות מוכרת ואהובה, כוכב! הצטערתי כשהספר הגיע לסיומו… כמו התחושה בכל ספר טוב ומרתק שמסתיים.
"המדע של לאונרדו" מספר על הרעיונות המדעיים המופלאים של גאון הרנסנס לאונרדו דה וינצ'י. חקירותיו הדקדקניים של גוף האדם, בצורת רישומים, הם מחקר מדעי. חקירותיו המדעיות של לאונרדו נודעו לעולם רק 200 שנה אחרי מותו. כתביו המקוריים נחלקו לחלקים (בגלל בעיות ירושה) והתפזרו בכל העולם, לכן לא נודעו ולא פורסמו. פריטיוף קפרה מדען ופיזיקאי אמריקאי, התמסר וחקר את תגליותיו המופלאות של לאונרדו, שהקדימו את זמנן ועד היום כתביו נחקרים. העבודה לא תמה.
The Journey Home, Autobiography of an American Swami *
מחאה מתבטאת לא רק בהפגנות עם דגלים בכיכרות, אלא גם באמנות, בדרכיה השונות, והיא המראה לחיים ולקולות הנשמעים ברחוב.
לכן, כששמעתי את השיר המקסים "נערת רוטשילד", שנכתב במיוחד לאירוע הערב בכיכר, במוצאי שבת 29.1.11, שמחתי מאוד. יענקל'ה רוטבליט כתב את השיר, נתן כהן הלחין, וביצע את השיר – דורי בן זאב, בדרכו הססגונית המיוחדת.
לחץ להשמעת השיר – פטיפון – דורי בן זאב – נערת רוטשילד
אתגר נוסף היה לכתוב מערכון מיוחד למחאה. אתגר קרת כתב והחמישייה הקאמרית בצעה נהדר.
[youtube_sc url=http://www.youtube.com/watch?v=mMSyNlWeoa4#!]
להלן דברים שפורסמו לקראת ההפגנה: במוצ"ש, ה-29.10, נצא לרחובות לשרשרת עצרות ענק ברחבי הארץ כשבפינו מסר ברור: המפתחות בידיים שלנו. לא נתקפל ולא נוותר עד שנביא לשינוי עמוק, רציני וארוך-טווח במציאות הכלכלית-חברתית במדינה. העם דורש תקציב חברתי חדש לשנת 2012!ֿ
לא קל לצאת לעצרות ומחאות, וקשה עוד יותר כשהישובים בדרום הם תחת מטחי רקטות וגראדים. עצם הנוכחות הגדולה בכיכרות ברחבי הארץ בשעה כזו, מעידה על רוח המחאה ועל הנושאים הבוערים הלא פתורים.
קומפוזיציה זה נושא שמעסיק אותי. הוא הבסיס לעבודה ויזואלית מעניינת.
צילום הים הניבט מבין פסי משענת כיסא הפלסטיק הכתום, הם דוגמא לקומפוזיציה שלוקחת אותנו אל האבסטרקטי.
לעומת זאת, קומפוזיציה שנרקמת מול נוף, הצלם מחליט איזו זווית לקחת, איזה פרטים הם מרכז התמונה וההחלטות האלה הם היוצרים את ייחודה של התמונה. התמונה עצמה יוצרת תחושת חלום חדשה, שלא תמיד קשורה למקום ולזמן בו צולמה. (הודו, בדרך למנזר גיוטו, בו נפגשתי עם הקרמה פה. כשעתיים נסיעה מדרמסאלה.)
קומפוזיה יזומה – הפרח המיוחד שישב על רקע המפה הצחורה, בבית הקפה במוזיאון 'המר' בלוס אנג'לס, פיתה אותי להוסיף פטל שחור לתמונה. זה הדבר אותו חיפשתי, כדי ליצור תחושת שלווה וחיים גם יחד, תחושה חלומית ואמנותית; תחושת זן.
חומרים מנוגדים זה במחיצתו של זה, הם בסיס מצויין ליצירת חיכוך וקשר מעניינים, שתופס אותנו, ובמיוחד כשזה קורה באופן טבעי במדרגות ישנות בירושלים. (אבן חברון טבעית וזיג זג מתכת צבוע תכלת.)
ואחרונים חביבים. בסדרת צילומים שצלמתי בחדר המדרגות בגלריית סאצי, בלונדון, הצורה והחומר פתחו לי את הדלת אל מחוזות אחרים; שכחתי שאלו הם מדרגות ונסחפתי למקום אחר, שבו החללים, החומרים, האור והצל הנחו אותי ואת המצלמה.
