סלק אדום צבעו עז וסגולותיו רבות מספור. הסגולה המיוחדת ביותר שלו – מנקה את מערכת העיכול! מתאים לכל ימות השנה וגם לארוחות חג ומועד. סלק אדום פותח את התיאבון.
מצרכים:
5-6 ראשי סלק אדום (לברור סלק בינוני וקטן, והכי חשוב – קשה) 1/2 – 1 לימון – למיץ לימון טרי, 1-2 כפות דבש, 2 כפות שמן רגיל, קורט מלח
אופן ההכנה:
לשים את הסלק בסיר עמוק ולכסות במכסה, כי בהרתחה הוא ״משפריץ״ מצבעו האדום על כל הסביבה!
להרתיח את הסלק למשך כ- 40-50 דקות.
עם סיום הבישול, להוציא את המים האדומים, ולכסות במכסה
לחתוך את הסלק על משטח עץ – פרוסות דקות, ולהכניסם לקערה עמוקה
להוסיף שמן לֹא צריך שמן זית, זה כבד מדי), מיץ לימון, דבש ומלח. לערבב ולטעום
לטעום! אם צריך, להוסיף עוד לימון, דבש או מלח, לפי הטעם האישי.
חרוסת היא החלק הטעים ביותר בצלחת הפסח. כדאי להיות יצירתיים, טועמים ומוסיפים לפי הטעם – קצת מזה ועוד קצת מזה. כבכל שנה – פסח מצה ומרור + חרוסת. פסח שמח!
תשומת לב לצבעים ותבלינים בבישול – זה התענוג המציף את המטבח החדש.
בזכות הגפילטה פיש שעשיתי בראש השנה לפני שנים אחדות בלוס אנג׳לס, ולשמע הדברים ״זה הגפילטה פיש הכי טעים שאכלנו״, אני מרשה לעצמי להציע מתכון גפילטה פיש לחג הפסח 2015. ומראהו – קציצות בצבע אפור בהיר, צורתן אליפסה אלגנטית ומעליהן עיגולים כתומים חינניים וריח שמיר עדין מתפצפץ באוויר.
מצרכים (ל-10 סועדים)
דג טעים במשקל קילו וחצי, לטחון (את הראש אם יש והאִדרה שומרים לציר)
1/2 כוס קמח מצה (הכמות בהתאם לצורך ולרמת רטיבות הבלילה)
2 ביצים קשות, קלופות
2 ביצים טריות
בצל גדול מגורד גס על פומפייה
4-5 גזרים
1 שורש parsnip
גבעולי סלרי טריים
קורט מלח
קורט פלפל גרוס
עשבי תיבול: עלי דפנה, עלי שמיר טריים
מצרכים ואופן הכנת הציר
ראש דג ואִדרות (אם יש), 1 בצל גדול פרוס לפרוסות, 3-4 גזר פרוס, 1 שורש parsnip פרוס, ליטר מים לציר, עלי שמיר קצוצים, גבעולי סלרי קצוצים, 4-5 עלי דפנה, עשבי תיבול לפי הטעם, קורט פלפל אנגלי, מלח.
בסיר רחב שמים את מרכיבי הציר: ראש הדג (אם יש) והאִדרות, הבצל, הגזר, התבלינים והמים. לטעום עד שהציר טעים. לאחר רתיחה מבשלים על אש בינונית-קטנה כשעה ועד שעה וחצי, ולכסות.
הכנת הקציצות
מערבבים את חומרי הקציצות, לרסק הכל עם מזלג, או לטחון במכונת בשר. לתת לתערובת לנוח.
מכינים קציצות אליפסיות ומוסיפים אותן לציר ומבשלים יחד כשעה, על אש בינונית-נמוכה. עד שהן מבושלות לחלוטין.
לאחר שהקציצות מתבשלות בציר כשעה, נותנים להן לנוח ואז מוציאים אותן מהסיר בזהירות. ממקמים אותן באופן זהיר בכלי מרווח. את עיגולי הגזר והשורש (parsnip) מוציאים מהציר ושמים מעל כל קציצה לקישוט ולהנאה. מכסים ומכניסים לקירור.
הדרך שלי אל ה״קשת״ הפיזית, כיצירה, החלה בשנת 2014. לפני כן, הקשת היתה מופיעה אך ורק בשמים ולאחר הגשם. למראה הקשת תמיד התעוררו אצלי הרהורים על הייקום ועלינו האנושות, ועד כמה אנחנו – אחד.
מאז ומתמיד הייתי מביטה ב-קשת בערגה, מתפעלת מיופיה ומקווה שתישאר מצוירת בשמים לכמה שיותר זמן. אך בתוך תוכי רציתי למצוא דרך לתפוס אותה, שלא תיעלם לי ושתישאר אתי לנצח.
באחד הימים מצאתי משטח עץ זרוק בצד הדרך שצד את עיני. אספתי אותו בשמחה כמו מצאתי ילד עזוב. המשטח היה שבור, חבול ומפורק ואי אפשר היה לראות בו יותר מאשר גרוטאה, אבל נהגתי בו כמגוננת וכמו מצאתי משהו יקר שחיפשתי הרבה זמן.
מהמבט הראשון ידעתי שהמשטח יהפוך לקשת. בהתלהבות נעורים פרקתי את המשטח, שפשפתי ומרקתי אותו במשך ימים אחדים עד שהמגע איתו הפך להיות נעים ולא מחוספס. בד בבד עבדתי על סקיצות כדי שהקשת שהיתה בראשי תתמזג לתמונה ברורה ותחבור אינטגרלית עם רצועות העץ, לקשת אחת.
היה ברור לי שרצועות ברזל וברגים, הם אלה שיחזיקו את הקשת יחד. והרי בילדותי תמיד רציתי לתפוס לעצמי קשת בענן לעוד קצת זמן. 😘
הבחירה של חיבור רצועות העץ בברזל נוצרה בהיותה מענה לרצוני המטפיזי להצמיד את הקשת אליי ושלא תיעלם! אך הפלא ופלא, נוצר עוד משהו, נוכחות הברזל לצד העץ היתה כקטליזטור באלכימיה, והעץ הפך כאילו רך יותר לצד הברזל.
המשכתי למרק את העץ. אופי כל משטח עץ הנחָה אותי בבחירת צבעי הקשת הספציפיים.
קשת 1 : צהוב, אדום, ירקרק, תורכיז, כחול בוהק, כסף. חומרים: עץ, רצועות מתכת, ברגים וצבעי שמן. צבע הכסף מסמל את השמים האין סופיים ואת האין סוף, שמתוכם הקשת מופיעה, בוקעת במלוא הדרה ואז נעלמת.
קשת 2 : סגול, כחול, ירוק, צהוב, כתום, אדום וכסף. חומרים: עץ, רצועות מתכת, ברגים וצבעי שמן.
הקשת הינה רעיון אבסטרקטי וגם קונסטרוקטיבי. שילוב מטפיזי של הרוח, הרגש והחומר.
הצורך בנעילת מתכת ובברגים אף היא סימבולית – תזכורת לרצון ולצורך הבלתי ניתנים למימוש, לשמר את הקשת לעוד קצת זמן! הקשת הרי נעלמת כלא היתה תוך זמן קצר מהתגלותה, אך היא נשארת אצלינו בזיכרון, בתחושה וכרעיון לעוד הרבה זמן.
הפעם הראשונה שהקשת מופיעה בספר בראשית, היא המשמעותית ביותר – אחרי המבול. הקשת הופכת לסמל מוחשי להבטחתו של אלוהים שמבול נוסף לא ירד על הארץ ולא יכלה את העולם, ולא את החי והצמחייה: ״והָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן… הָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.״
בתנ״ך ה-קשת מופיעה עוד עשרות פעמים ככלי קשת, ״לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת.״ וזה מעניין לכשעצמו.
מראה הקשת מתעלה עוד יותר בספר מלכים, בו משתווה הקשת למראה דמות האלוהים; כלומר, סמל לפגישה מוחשית עם דמות האלוהים: ״כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם, כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב–הוּא, מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד-יְהוָה; וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי, וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר.״
ההשוואה של הקשת למראה דמות האלוהים בא עם עצמת הצורה המושלמת של הקשת – חצי עיגול, חלק מעיגול, ואפילו קו; אלה בשילוב הצבעים המוקרנים בה, יכולים להביא אותנו עד לכדי התעלות הנפש! כל זה קורה בגלל הרכות שהקשת מקרינה ובגלל מראה היצירה הקוסמית המשתקפת ממנה.
קשת מקרינה הרגשה רוחנית ופיסית גם יחד. כשמביטים בקשת חשים את הרגשת השלימות. חשים בהרגשת פיוס, אהבה והרמוניה, מרגישים רכות וחמלה על עצמנו ועל העולם, ותקווה; תחושות הנובעות מעצם נוכחותה של הקשת בשמים ומהתחושה שהיא משאירה אחריה. והכל מסתכרן לתחושת קרבה לייקום ולאלוהים גם יחד, זה שבחוץ וזה שבתוכינו.
אני אלמנתו של איש הצוללת אח״י דקר.
נראה לי שרק בשנים האחרונות חיל הים התאושש מהמכה והאובדן של הדקר. הרי רק לפני 14 שנה הדקר נמצאה.
גם לטקס ההוא שלא קרה, הכינו במה וראש הממשלה דאז גולדה מאיר הייתה בין המוזמנים. המשפחות התכוננו לטקס. קיבלנו הזמנות… ל-יום שני, שעה 10:00, 29 לינואר 1968.
מפקד הצוללת רס״ן יעקב רענן, בקש רשות להגיע לארץ מוקדם יותר מהתאריך שנקבע, כי הצוללת התקדמה בקצב מהיר משתוכנן, אך המפקדה/ מפקד החייל, דחו את בקשת מפקד הצוללת. התוכנית הייתה שהצוללת תצלול במהלך כל הדרך מגיברלטר ותעלה סמוך לטקס, מול הבמה.
המפגן אתמול קרה 46 שנים לאחר המפגן ההוא, שתוכנן אך לא קרה.
תארו לכם איזה הכנות היו אז… הרימו במה, הזמינו אורחים, כלי שייט אחרים התכוננו למשט; אפשר לאמר שהכינו טקס בקנה מידה דומה למפגן היום, אך הצוללת נעלמה 5 ימים לפני הטקס; הזמינו את האורחים לטקס, עשו את כל ההכנות, והצוללת לא הגיעה.
צוללות חדשות זה חשוב. אני מודה, צוללות הן חלק מההיסטוריה המשפחתית שלנו. גאוות יחידה. והרי כלי המלחמה לא ייעלמו מהארץ הזאת, אז עדיף שיהיו לנו כלים חדישים ביותר! הגרמנים משלמים ברצון. ומבחינתנו, יש לעשות הכל כדי שלא יקרו כשלים עקב בלות הכלים, כפי שקרה בעבר, וכפי שראינו במבצע צוק איתן – כשל של נגמ"ש מיושן; בצער, בבושת פנים ובכאב גדול אבדו לנו בו ממיטב בנינו.
אלפי משתתפים בטקס? מוגזם ומיותר. גם לקראת הטקס ההוא ב-1968, חשבתי שההכנות גרנדיוזיות מדי. אמנם רבים רוצים להשתתף, אך הצניעות חשובה, כדרך ארץ! ואת הטקס עצמו ניתן היה לראות בכל כלי התקשורת. חיל הים מחבק תמיד את חייליו, אורחיו והמשפחות, אך טקס בסדר גודל כזה, זו החלטה פוליטית.
ראש הממשלה ביבי נתניהו התפאר ואמר – הצוללת היאכ"מתנת חג לעם ישראל". מבחינתי המילים הללו מיותרות.
הכתבה במקומה. גם לביקורת יש מקום. אך הכותרת: תכלה שנה וצוללותיה, כואבת.