״וחוזר חלילה…״ עבודת קולאג׳ מגזרי עיתונים, שעשיתי בימים ״הלוהטים״ בין 30.6.2012 – 2.9.2012, והמשך אקראי עד למרץ 2014. כמו היום, כמו אתמול, כמו שלשום.
להלן הימים: 10.7.2012 ועד 14.7.201 = אקטואליה ממש, כמו בימים טרופים אלה.
ממשיכה לספר על מקצת ההרפתקאות בכתיבת הספר ״בית הספר האנגלי״. מאת: נורה לוי
התכתבות המיילים בין שתי החברות הטובות – דפנה (הגיבורה) שנסעה לדרום אמריקה וחברתה ענבר, אשר בוחנת את מהלך חייה במסעה בהודו, נשזרת לאורך הספר, ומביאה אותי לחשוב על יום האישה, שחל בימים אלה. אפשר לאמר שיום האישה צריך לחול יומיום…
בספר ישנם רבדים גלויים וסמויים מן העין. ובין לבין שזורות מחשבות קטנות, כלומר מחשבות גדולות מאוד! כידוע, הדברים הקטנים שנקראים ״חסרי חשיבות״, הם החשובים באמת.
והנה הגיבורה המתה – ססיליה, מתעוררת לחיים לאטה דרך מחשבותיהם וסיפוריהם של האחרים. דפנה בהיצמדותה אליה ובחיפושים אחר האמת הקשורה למותה המסתורי, נחשפת ומתמסרת; מאלפונסו אני למדים על חייה האומללים של ססיליה עם בעלה, על עושרה שמאסה בו, על חיפושיה בנבכי תורת הנפש דרך הכישוף ועל געגועיו שלו עצמו אליה. מחואן למדנו על אהבתו אליה, על צניעותה ומסירותה לילדים, וכך הלאה גם מהאחרים. דמותה של ססיליה עולה מעלה, גדלה מתפתחת ומסקרנת. והנה המשטרה בסיום החקירות מסכמת את חייה התוססים והטרגיים, את אהבותיה וחלומותיה בשורה פורמלית אחת: ״החקירה בעניינה של גב' ססיליה פלומה פרננדז, האישה המתה שנמצאה בשטח בית הספר האנגלי, בשולי תעלת השפכים, נמשכה שישים ושמונה ימים.״ סיכום רשמי של הרשויות מציג לא אחת חיים שלמים כחפץ חסר ערך; וכך גם כאן, בחוסר רחמים ״בריכות החימצון״ רשומים בדו״ח המשטרה בזלזול ובהתנשאות כ״תעלת השפכים״.
ואני חוזרת שוב לשבוע הראשון של הולדתו של הספר בניו זילנד. מרגע שהסיפור הגיע לתודעתי כמו נכרכתי סביבו והוא נכרך סביבי. למרות היופי עוצר הנשימה של חופי ניו זילנד יצאתי לכל מקום עם תרמיל ובו ׳המחברת׳ ובה רשמתי פתיתים מהרשמים שהתגלו לעיני רוחי, שלא היו קשורים לחוץ ולנוף, אלא כסיפור בתוך סיפור, באו ממקום אחר. בניו זילנד הייתי שרויה פיזית, ואהבתי להיות שם ונהנתי, אך ההכרה שלי הפליגה שוב ושוב למקום הנידח ההוא בפרו, ולדמויות המרתקות שהחלו מתגבשות בתודעתי. אט אט הן היו יותר ויותר ברורות וצלולות. זה דמה להליכה בתוך סבך, בו ככל שנכנסים יותר עמוק לעובי הסבך, הפרטים מתבארים והשביל שלא נראה קודם מסתמן ומתבהר.
אך לפתע הראות מוגבלת, הכל מיטשטש ואני חוזרת למקומי העכשווי, לכאן ועכשיו, בהווה הפיזי, והתמונה הדמיונית של הסיפור נעלמת כליל; דבר שקרה לאורך כל כתיבת הספר.
כבר מהרגע הראשון ידעתי ש״בית הספר האנגלי״ יהיה שמו של הספר, אך עם חלוף החודשים והשנים ניסיתי גם שמות אחרים שלא התאימו, ולבסוף ההבזק הראשון ניצח. 🙂
עד כאן להיום, אמשיך לספר על נפלאות מסע הכתיבה בשבוע הבא.
התמלאתי אומץ כדי להיחשף ולכתוב על מקצת ההרפתקאות שעברתי בכתיבת הספר ״בית הספר האנגלי״.
בעצם, הייתי עסוקה אז בכתיבת ספר אחר, (שעדיין יושב במגירה), אלא שלילה אחד חזיתי את סיפורה של אישה שנוסעת לדרום אמריקה בעקבות מודעה אקראית שמצאה באינטרנט, והחיזיון כבש אותי והובלתי הלאה על-ידי גיבורי הסיפור. וכך במשך כשש שנים, הגיבורה שחייתי לצדה חיים כפולים, את חיי שלי ואת שלה, שלטה שלטון מוחלט על ימיי ועל לילותיי. שמה של הגיבורה שלי היה נעמי בהתחלה, אך באופן אכזרי ובלתי צפוי, הייתי צריכה להיפרד משמה ולמצוא לה שם חדש, כי זמן מה לפני סגירת הספר שלי והבאתו לדפוס, קראתי ש״נעמי״ היא גיבורת ספרו הטרי של שי שריד ב״גן נעמי״. בעצבות גדולה הייתי צריכה להיפרד מ״נעמי״ שלי, ולמזלי מצאתי את – דפנה! ״דפנה״ היא גיבורת הספר שלי, שנכתב ונרשם בה שמה כדת וכדין. 🙂
הספר נכתב כמו ישבה עליי רוח ואילצה אותי לכתוב. מקריות וקראמה מעורבים בעשייתו ויצירתו של הספר, כמו בסיפור עצמו. ופרט חשוב נוסף, הספר נולד בארץ רחוקה, בניו זילנד.
מעניין לכשעצמו, שלכל ספר יש ״חיים״ והיסטוריה עצמאיים לחלוטין, בלי קשר לסיפור או לסופר/ת, ובמקרה הזה, יש אפילו ארץ לידה ותאריך לידה. ״בית הספר האנגלי״ נולד באוקלנד, ניו זילנד, ב-8 בפברואר 2008.
הגעתי לביקור בניו זילנד כשבני ארנון עבד על הסרט ״דרכו של לוחם״ (The Warrior’s Way). בביתו היו לי תנאים אידיאליים לכתיבה, חדר מואר בדירה מפוארת, כשחלונותיה פונים לעגן סירות בנמל העיר אוקלנד. השקיעות בניו זילנד, היו מהיפות שראיתי בחיי.
Auckland Bay Bridge at sunset, NZ
כאמור, באותה עת עבדתי על ספר אחר, שכתיבתו החלה חודשים אחדים קודם לכן. לילה אחד מצאתי את עצמי כמו חולמת; בתחושה פיזית של מציאות וחלום גם יחד. והנה אני מגיעה לבית ספר מבודד בפרו, שבדרום אמריקה. נכרכתי אחר קורותיה של אישה שעזבה הכל בארץ, מאוכזבת ומיואשת מחייה שלה לאחר שבעלה עזב אותה לטובת אישה צעירה, ויצאתי אתה לדרך בלתי נודעת. הובלתי אחריה, כמו ישבה עליי רוח והכתיבה לי. חייבת הייתי להזיז הכל הצידה ולכתוב את קורותיה של האישה הזו! בית הספר האנגלי עצמו, למרות ששכן באזור נידח בפרו, התנהל בתפישת עולם אוניברסלית אנתרופוסופית,שפיתח רודולף שטיינר. התנהלות בית הספר נגלתה לי לאטה ולמדתי אודותיה ועל עקורותיה, והיא שהייתה לי כמשואה, שהובילה אותי קדימה בחשכה. וכך הספר שכתבתי באותה עת נגנז במגירה, נדחף הצידה בדחיפה פראית על-ידי הגיבורה החדשה שלי דפנה, ואני מלאת סקרנות, פעילה ומופעלת גם יחד, התמסרתי אליה.
ההענות הפסיבית וההתמסרות לכתיבה הפכה לאובססיה, שכבשה אותי כולי. למחרת כל יום, כשהייתי קוראת את העמודים שכתבתי יום קודם, בקושי הייתי מכילה את הסיפור שהלך והתפתח, אך במיוחד הייתי נפעמת מגילויי ונפלאות השפה שנרקמה. כותבת ומתקנת; כותבת, מוחקת ומתקנת וכותבת. וכך בין ההתפתלויות של הסיפור לבין השמירה על צלילי המוזיקה שבתוכו והקצב, צמחה השפה ויפתה, התפתלה, הסתלסלה והשתבחה. (Hard work too)
בענווה ובצניעות אומר מול גדולתו של האיש, אך הזדהיתי בלבי בשמחתו של ש”י עגנון, שאמר שהוא שמח על כל עמוד שהוא כותב בשפת הקודש והוסיף “והייתי מוסר את נפשי לזה”, ונצמדתי גם אני לרעיון הזה.
עד כאן להיום. אמשיך לספר על נפלאות מסע הכתיבה שלי, בפעם אחרת.
Photo: 8 Feb. 2008
בית הספר האנגלי ספרי החדש נולד במזל טוב!
אפשר לכתוב ספר נוסף על הרעיונות, על הדרך, על החיים שהספר עצמו עבר ב-5 השנים טרום-לידתו, ועל הלילות הארוכים בהן ניסיתי לפענח רעיון ולהעבירו למשפט ברור ופשוט.
"הכל החל במודעה שנתקלתי בה במדור 'דרושים' באתר אינטרנט כלשהו," מספרת דפנה גיבורת הספר.
——————————————————————
דרושים
עובדי הוראה לבית ספר אנגלי, במקום ייחודי
בעלי משמעת עצמית גבוהה, מוסריים ואוהבי אדם
אנשי חינוך בתפיסתם הרעיונית
(לאו דווקא מוסמכים להוראה)
משך העבודה: 3 שנים מלאות
המתאימים מתבקשים לשלוח מייל לקבלת פרטים נוספים:
theenglishschool100@gmail.com
——————————————————————-
לא אכביר במילים, להלן פרק 2 מתוך הספר:
פרק 2
טקס האשכבה לססיליה נערך בגשם שוטף, שהגיע במדויק כדי להעכיר עוד יותר את האווירה. הבאים ראו היטב את חורבות מקדש אל השמש מבית הקברות, אלא שהפעם לא התנפצו עליו קרני השמש ולא הדגישו את הילת הקסם של בית האלים, כי מטר כבד ירד. הוא שאילץ את המלווים לעקוף את האתר ולהאריך בדרכם. הגשם השוטף הזכיר את ארעיות קיומם של האורחים ושל המנוחה, לעומת המקדש, שגם בחורבותיו היה מן הנשגב והנצחי.
טקס הקבורה היה קצר וכולם הזדרזו למצוא מחסה במבואת הבניין הראשי. האורחים הגיעו רטובים, טרם שהסתיימו ההכנות. קולות המקהלה נשמעו היטב מאולם החזרות בקומת הביניים. במה מדורגת חיכתה למקהלה באולם המרכזי. כיסאות עמדו סדורים שורות שורות. שטיח בורדו נפרש, נרות רבים דלקו. סידורי פרחים לבנים נהדרים, מורכני ראש גם הם. כעבור זמן קצר ירדו חברי המקהלה, תפסו מקומותיהם והטקס החל.
על הבמה ישבו מנהל בית הספר ד"ר סְטֶפֶן זלצבורג, שלושת ילדיה של ססיליה, הרופא ד"ר דויד שפלן, אלפונסו ומריאן. ססיליה הייתה אתאיסטית וביקשה להיקבר בטקס לא דתי ולא לקיימו בכנסייה. היא טרחה לכתוב במחברת את פרטי הלאווים הקשורים לאירועים אחרי מותה ובמיוחד הדגישה את בקשתה שבעלה לשעבר לא ישתתף בהלווייתה: "נא לא להזמין את פרנקו פרננדז להלוויה שלי ואין להזמינו לבית הספר האנגלי אחרי מותי! בית הספר היה ביתי לכל דבר ועניין, ואל לו לדרוך במקום הזה."
האם תִּכננה את מותה בצורה כה מדויקת? שאלו אחדים. גם לילדיה השאירה מכתבי פרידה, שנמצאו במעטפות נפרדות בשידה שליד מיטתה. במעטפה אחרת נמצאו כמה מאות דולרים, "להוצאות הקבורה ולמצבת אבן פשוטה," כתבה. הלשונות סיפרו, שססיליה הועידה מחצית מכספה בבנק לשיפוץ הבית, לארכיון ולמוזיאון, אך איש לא ידע את פרטי העיזבון.
אילו הביט מישהו עמוק לתוך עיניי, היה ודאי תוהה, איך זה השפיע עליי מות האישה הזו שלא הכרתי, השפעה כה עמוקה וטראומטית? היחידים שהקדישו לעניין מחשבה היו חואן, אלפונסו ואב הבית, שראו את עיניי האדומות ואת פניי החיוורים, אך ייחסו את הדבר לקשיי הקליטה שלי. אב הבית, סניור גוסטב, אמר לי שהוא מבין את הטראומה שלי, למשמע הידיעה המזעזעת שהאישה קפצה אל מותה מהצריח הקרוב ביותר לחדר האמנות המתוכנן.
יומיים תמימים נשארו ילדיה של ססיליה בבית. איש איש בתורו סיפרו עליה בחדר האוכל ובאולם הרווחה – המנהל, אנשי הצוות וילדיה. ביומיים הללו שמעתי ולמדתי על האישה הטובה הזו שחייה לא היטיבו עמה. התברר שימים אחדים לפני ש"נפלה אל מותה" – זה מטבע הלשון שנקטו הכול – קיבלה ססיליה מבעלה את מסמכי הגירושין, שייחלה להם שנים ארוכות; שנים שבהן הקפיד האיש לבקרה בתדירות גבוהה. בעבר הרחוק סבלה סבל רב בעטיו. "שליטה" הייתה המילה שמיצתה את חייהם המשותפים. האם ביקוריו שימחו אותה או היו למורת רוחה? איש לא ידע. ברור היה שקיים קשר ישיר בין מסמכי הגירושין ובין ה"נפילה". היו מי שאמרו שהתרופות החדשות שנטלה הפיחו בה אומץ לעשות את ההחלטה שהתלבטה בה זמן רב.
הסיפורים הללו על האישה המתה, והאישה המתה שלי, החזירו אותי אל עצמי. נזכרתי ביום שהבנתי בו שחיינו המשותפים, של מיכאל ושלי, מפורקים. לפתע ראיתי הכול בבהירות: הבדידות שחייתי בה, אף-על-פי שנקראה "חיים משותפים", תוקפה פג. לא יכולתי לשאת את היחד המאוס. לבשתי בגדים נוחים, נעלתי נעלי התעמלות ויצאתי את הבית. רחובות תל אביב המו אדם. זה היה ביום שבת, במועד העצרת לזכר רצח רבין. אנשים נהרו לכיכר; נערים, משפחות, קבוצות, זוגות, יחידים, כולם נעו לעבר הכיכר שרבין נרצח בה וכעת נקראה על שמו. זוהי כיכר מלכי ישראל של ילדותנו, שרקדנו בה עד שיכרון חושים בימי העצמאות ובעצרות.
מוזיקה ישראלית נשמעה מרמקולים מרוחקים והתעצמה ככל שהתקרבתי לכיכר. בפינת יהושע בן-נון ושדרות בן-גוריון נחסמה התנועה ועשרות שוטרים ניצבו זה לצד זה בשורות. האווירה הייתה מתוחה. מחבלים מתאבדים היו כמעט שגרה באותם ימים, ומקום הומה אדם היה עשוי להיות מטרה קלה. אף-על-פי-כן, זרם אדיר של אנשים התקדם לכיוון הכיכר. המתנו בשורות לבדיקה הביטחונית הדקדקנית, נשים לחוד וגברים לחוד, חשפנו עצמנו לבדיקת גוף חיצונית ולחיטוט בתיקים שנשאנו. יותר מכול היא הזכירה לנו את חולשותינו, את "הבטן הרכה", אך הרגשנו גם כוח ותחושת יחד. צעירים נושאי שלטים גדולים פילסו דרכם קדימה. אנשים דחפו מאחור. ככל שהתמלאה הכיכר הרגשתי יותר את הבדידות.
בתוך הצפיפות והדוחק היה לי רגע אחד שדיברתי בו עם האלוהים.
"איזו מציאות חיים את רוצה ליצור לעצמך? לחיות את החיים או לעבור לידם?" שאל אותי האלוהים בלב הכיכר, בתוך הקהל ההומה.
"לחיות את החיים!" עניתי ותשובתי החזירה אותי למציאות.
ברוח שקטה, בהבנה, חזרה רוחי לכיכר. חזרתי וראיתי את האנשים סביבי.
בכיתי בכיכר באותו יום. בכי תמרורים. ראיתי את הצעירים בכיכר והדמעות זלגו מעיניי ללא מעצור. ראיתי נערים יפי מראה, בחולצות כחולות, נושאים גבוה בשקיקה שלטי "השלום ינצח!" תער עוד לא עלה על לחייהם. ולא הרפתה ממני המחשבה שהם הם יהיו בשר התותחים בשנה הבאה.
בקִרבם, בקרב ההמון בכיכר, החלטתי והשבתי לעצמי: לחיות את החיים!
"לחיות את החיים!" קראתי בקול כשהצעירים שרו בלהט ובתקווה את "התקווה".
בישיבת הצוות השבועית הוחלט לדחות את שיקום אולם האמנות בחודש ימים, מפאת האבל. עוד הוחלט, עם זאת, כי במהלך השנה, עם קבלת כספי הירושה של ססיליה המנוחה לבית הספר האנגלי, ובמידת הצורך עוד קודם לכן, יינתן תקציב מיוחד לשיקום חדרי האמנות ויירכש תנור קרמיקה איכותי לחדר הקדרות. התנור יוצב באחד החדרים הקטנים שלצד האולם. לפני החלת העבודה יעברו האולם והחדרים הסמוכים לו טיהור טקסי – מחולי, מחומרים מטפיזיים ומטביעות האצבעות של הלטאות השחורות.
הסיבות שהביעו אנשי הצוות לגבי הצורך בטיהור האגף נשמעו מופשטות, אבל הטיהור עצמו התאים לי מבחינות אחרות. הרגשתי שרק עבודה יצירתית-מעשית באולם תביא מזור להזיות שלי. עבודה אתגרית פעילה עם הילדים, תערוכות מתחלפות והחייאת תחום הקדרות שהעליתי לסדר היום – נושא שפעל בבית במסורת הקדומה, בתקופת הכוהנים, ונשתכח – כל אלה יהיו ההוכחה עבורי, שהאישה המתה מחלומי והסיוטים בכלל נדחקו והתרחקו מחיי.
האם עשייה אמנותית תהיה עבורי כמו שתיית גלולת סם השִכחה?
—–
דפנה יקירה,
את כותבת ברמזים, כמו בקוד חשאי בהתכתבות בין פוליטיקאים, ועליי להבין מבין השורות. פתחי את לבך.
בשעה זו אני שומעת רפרוף כנפיים של שני פרפרים צבעוניים שדולקים זה אחר זה בחצר. כה שקט כאן. הרעש היחיד שנשמע הוא זמזום מנוע המקרר. זו שעת בין הערביים, הציפורים מתחילות להיאסף כל אחת לקִנהּ. הן מצייצות ציוצים עדינים ועפות בזריזות כדי להגיע לקן לפני החשיכה. מול חלוני משתרעת גינה פראית וקקטוסים מסוגים שונים גדלים בה באי-סדר. קוצים מבריקים פורצים מעורם בשמחה. פרח היביסקוס אדום מביט בי כמדבר אליי, כשפתיה של אישה בשלה ומיוחמת. עצי פפיה זקופים וגבוהים מביטים מעל כולם, ענפיהם כותרים ירוקים רחבים, המגינים על סביבתם כאמא אוהבת, ופירותיהם כדדיים כבדים.
למרות שהגעתי להודו לבד, ה"לבד" מקבל פרופורציות אחרות בשכנות לאנשים. הצחוק והשיחות שאני שומעת מעבר לקיר מעוררים את הרגשת הבדידות. איני נכנסת למסלולם של אחרים. במשימותיי אני מוותרת על בדיקה מדוקדקת עד לפרטי הפרטים הקטנים, כדי לשמור על זרימה וספונטניות.
אני נהנית מהדברים הפשוטים – זריחת השמש ושקיעתה, טעמו של אננס בשל ופרח בר שנקרה בדרכי. כל הדברים העליונים (מבחינה רוחנית) לא קיימים, אלא בזכות מה שנמצא מתחתם – הדברים הגשמיים. כולנו פרחים בפריחה. שמרי על העלים הצעירים כשהם מלבלבים, כי הם הרעיונות.
שלך, ענבר
Auroville, India
נ"ב היביסקוס הוא הפרח המסמל את אורוביל. מגדלים כאן 60 זנים בצבעים מרהיבים!
*
גם אני יכולתי להיות חופשייה, אך אינני. חוט מטפיזי קושר אותי לאישה המתה.
ימים אחדים אחרי ההלוויה המשכנו, חואן ואני, לקרוא ולעלעל בספריו עבי הכרס. עצבות גדולה שררה בחדרו. את יגונו על מות ססיליה, שהוקיר ואהב, השקיע בסיפור תולדות בית הספר. זה היה המפלט שלו. ההיצמדות לקריאה הייתה כמעט פנאטית. ההתכנסות האינטימית והשקטה שלנו יצרה קשר בינינו, גשר מחבר. עבורי חואן היה העוגן היחיד. גם אם היה, או לא היה לו סיפור עם מריאן, מבחינתי העניין נקבר עם ססיליה.
"השיחות איתך משכיחות ממני את מותה העצוב של ססיליה. אהבתי אותה," אמר חואן.
ערב ערב הוא בנה מהכריות ומסיפוריו רוגע מסוים לעצמו ומשען לגופי ולנפשי. הוא סיפר ואני הקשבתי. אישרתי את דבריו במצמוץ עיניים ובהנהון, וקברתי את הסיוטים והתהיות עמוק מתחת לסיפוריו ההיסטוריים והרחק ממני, הלאה באינסוף. טוב היה לי איתו, היינו ארוגים כמקלעת אחת.
"בעבר, המורשת עברה מפה לאוזן באמצעות 'שומרי הזיכרונות'. תפקידם היה לשמר את הזיכרון הקולקטיבי ולהעבירו הלאה. ההמשכיות חשובה! הבנת היסודות ההרוסים היא החוסן המחבר אותנו לעָבר ומחזק את השורשים לעתיד. אני מרגיש שאני שומר הזיכרונות המודרני!" חואן דיבר מעומק לבו, כמגלה סוד השמור רק לו עצמו. "הראשונים שהעלו על הכתב את תולדות האינקה היו היסטוריונים ספרדים, שהיו רחוקים מאובייקטיביות ולא רחשו חיבה לתרבות האינקה, בלשון המעטה. והמצער ביותר – הם לא הבינו את הרעיונות הדתיים והחברתיים ואת הארכיטקטורה, שעמדו במרכזה של התרבות. למרבה האירוניה, דווקא הם הנציחו את ההוליסטיות והנצחיות של תרבות האינקה."
פני האישה המתה צצו בראשי ונעלמו כפאטה מורגנה. עליתי בריצה במדרגות התלולות לחדרי. התיישבתי על המיטה ובהיתי בחלון החוצה. השמים היו מעוננים. סגרתי את הווילון. נרדמתי בבגדיי. עם שחר, ציוץ הציפורים היה חד כתער ואחריו דממה דקה. תמונות מחלום-הסיוט הבזיקו שוב. השידה מחליקה במהירות… יריעת הפלסטיק השחורה נעה… הירח מביט בי…
האישה מושכת אותי מטה, למצולות. הילדים הם התרופה שלי. הם משככי הכאבים. אשתה כדורים והרבה מים, לפורר ולהשתיק את הזיכרון. הילדים הם התרופה שלי. הם משככי המחשבות.
החלום! החלום שלי. מקור החלום הוא אני, החלק הנסתר שבי. החלום הוא המראָָה של חיי.
עוד לילה ועוד יום עברו.
ערבי הימים הגדושים שלאחר ההלוויה של ססיליה התרחקו; חואן ואני הסתגרנו בחדרו. הוא חלט תה קקטוס צהוב, מזג לכוסות החרס הכבדות ומיד נשפך בעצמו לתוך סיפורי ההיסטוריה. ואני הקשבתי.
"מלך אינקה גדול וחשוב, פַָּאצָ'אקוּטִי ('מרעיד האדמה'), הקיסר התשיעי בשושלת, ייסד מערכת חוקים. שלושה כללים עמדו בראשה: האיסור לשקר, האיסור לגנוב והאיסור להתעצל. החוקים הללו עומדים בקריטריונים של האמת אצל כל שוחר צדק, גם כיום." חואן דיבר בהתרוממות רוח. הייתי מוקסמת, כמהופנטת, מיופיו ומקולו הצלול. אך הפעם ביקש שאביט לתוך עיניו.
איך אביט בעיניו ואני שומרת סוד?
מהי המציאות ומהו הסיוט? לא ברור. אבל זו ההזדמנות שלי. לא אעזוב את הקרקע הבטוחה הזו. אני רואה עבר והווה יחד. חואן עכשיו שלי. אני צריכה אותו והוא זקוק לי. הוא עמוד התווך שלי, אחד העצים החושבים שלי.
—–
ענבר,
נסקתי, התרוממתי מעלה, נגעתי בגלגלי הרקיע
ברגע של אושר קצר,
כעת אני יורדת בצלילה מהירה לתהומות.
סלחי לי, אינני צריכה לכתוב לך מילים כאלה,
אך את אשת סודי היחידה.
מתברר לי כעת, שגם בתהום אפשר להעמיק עוד,
למדרגה נמוכה יותר.
שלך, דפנה
*
"כצורך הישרדותי בתקופת משבר, בתקופה שהרס הממלכה החל," המשיך חואן להקריא מספרו, "ובמטרה לשמר את רזי הטקסים, המנהגים ואת תולדות האלים והקיסרים, הכוהנים הקצינו ותיעדו הכול לפרטי פרטים. הכול נכתב בכתב קיפו הסודי. גם בתקופת שיאה של הממלכה, כתב הסתרים היה אמצעי רב-ערך לניהול תקין של מערכת המדינה הגדולה; נדרשה צורת אחסון נתונים שיטתית, מתמטית, שכללה את מערכות המיסים, כלי הנשק, החיילים, הבהמות, מאגרי המזון וכו'. לשם כך השתמשו בכתב החבלים. אך במהלך הזמן התמעטו הכוהנים שידעו לקרוא את רזי הכתב הנדיר והוא נשתכח והלך."
חואן מזג תה והוציא מקופסת העץ מעוטרת הפרחים את המילים מחבל שיצרנו. צחקנו והתחבקנו כבימים עברו. והוא חזר להקריא מספרו: "הכוהנים ודיירי הבית מעולם לא היו מנותקים מסביבתם. הם נהגו להשתתף בפסטיבלים כפריים עונתיים; מכרו תרופות שרקחו, סלסילות שקלעו, פסלים ואיקונות שגילפו באבן. מומחיותם יוצאת הדופן הייתה בשני תחומים: קַדרות ושזירת חבלים. מן החבלים שיצרו הותקנו גשרים ענקיים מעל גיאיות ונהרות! היו חבלים שהגיעו עד לאורך של 15 קילומטר!" הדגיש חואן בגאווה והזדקף. "והאַמְפוֹרוֹת שיצרו בחרס, לבישול ולאגירה, היו יפות ומבוקשות. מדי פעם חזרו הכוהנים מהפסטיבלים עם ילד עזוב שמצאו. שנה בשנה נוספו ילדים והבית התבסס כבית ספר ליתומים."
בקושי רב התנתקתי מאהובי. לחדר המחשב הגעתי כמעט בזחילה, לפני הנעילה.
—–
דפנה יקרה,
בכל מדרגה שאת יורדת מטה, את יכולה לשוב ולעלות מעלה וגבוה יותר. אין פלא שבני האדם בנו תמיד מדרגות במקומות קדושים, כי אפשר לעלות ולרדת בהן שוב ושוב, גם מטפורית.
אני מספרת לך חלום פרטי. בדרך פלא השתתפת בו. למרות היותנו כל אחת בצִדו האחר של כדור הארץ, המרחק בינינו הוא עניין טכני בלבד. יכולנו להיות קרובות, אפילו מרחק בתים אחדים זו מזו, אך מה שקובע הוא הקִרבה הנפשית.
אוהבת,
ענבר
אורוביל, הודו
מצורף קובץ: מפגש תלת-ממדי
חלמתי שיואב בתרדמת. שנים רבות הוא בקוֹמָה, קומה חלקית. הוא נושם עצמאית אך אינו מכיר את האנשים סביבו ופניו מופנים קדימה. ערב אחד, אני ליד מיטתו ואני מרגישה שהוא ערני הרבה יותר מאשר בדרך כלל, אף-על-פי שעיניו עצומות. אני מנשקת אותו על פיו והוא מגיב לנשיקה; מגיב כלאחר יד, כמו מתוך הרגל, בתנועה אוטומטית. אני ממשיכה לנשק אותו, פעם הוא מגיב ופעם לא. מגיב קצת יותר וקצת פחות, ועיניו עצומות. אני ממשיכה לנשק אותו כל הערב. פעם הוא מנשק בפה סגור ופעם הוא פותח מעט את שפתיו, אבל תנועותיו אוטומטיות, כמו מתוך הקומה; כפעולה לא רצונית, מתוך הרגל רחוק.
למחרת אני באה שוב לבית החולים והוא שוכב כרגיל במיטה ועיניו עצומות. אני מגיעה איתך, דפנה, ועם אחותי ואתן מתיישבות משני צדי המיטה. אני מסדרת את הכרית מתחת לראשו ואת השמיכה. הוא כנראה חש שמישהו נמצא קרוב, פוקח עיניו ומביט בי. אני רואה שעיניו מזהות אותי. הוא מחייך, נראה מהורהר ושוב עוצם אותן. אני מנשקת אותו על פיו, מנשקת שוב ושוב ולפתע הוא מגיב. אני ממשיכה לנשק אותו והנשיקות שלו שוב ריקות, אנונימיות. פיו נסגר והפנים חסרי הבעה, רק השפתיים נעות למגע, כאילו שב ושקע בקומה. אני ממשיכה לנשק אותו והנה שפתיו פשוקות. אני מנשקת ומנשקת כי אני קולטת שהוא חש משהו. פתאום אני מרגישה שהנשיקות שלו הן לא תנועת שפתיים בלתי רצוניות, כמתוך הרגל או זיכרון אוטומטי, אלא הוא מנשק ומרגיש. התחושה שונה, אף-על-פי שעיניו עצומות. אני ממשיכה לנשק אותו ואני מרגישה שהנשיקות שלו נעשות מלאות חיות ושפתיו נעות ברגש. אני ממשיכה לנשק אותו והוא מגיב והנשיקות אמיתיות ומלאות חיים. אני מסתכלת בפניו ורואה פנים שמחים, פנים עם הבעה, ועיניו עצומות.
והוא פותח את עיניו, מביט בי בסקרנות ושואל: "היית פה אתמול?" כעת אני מבינה שגם ערב קודם הוא הרגיש את נשיקותיי, הגם שלא הגיב. ופניו נראו מהורהרים כמנסה להיזכר במשהו רחוק. ואנחנו ממשיכים להתנשק בלהט ועיניו פקוחות ושמחות. ואז הוא מחזיק אותי בכתפיי, קרוב אליו, פניו בדיוק מול פניי והוא שואל: "תגידי לי, בת כמה את היום? כמה זמן עבר? האם את כבר בת שלושים ומשהו?" ואני רק צוחקת מלוא פה על הנס הגדול שקרה, על שזיהה אותי ונישק מתוך רצונו. עיניי מתמלאות דמעות ומהתרגשות אינני מסוגלת לענות. "עשר שנים עברו? משהו כזה?" הוא שואל שוב. ואני מביטה באחותי ובך והמבט שלנו אומר הכול… איך אגיד לו שעברו שלושים שנה והוא הפסיד את כל חייו בתרדמת?!
ואז הוא אומר: "אדבר עם אבא שלי, הוא יגיד לי את האמת, יגיד לי כמה שנים עברו." אני מתקרבת אליו מחייכת מרוגשת, מתנשקת איתו ואומרת לו בלחש: "עשרים שנה עברו." והוא מחייך מרוצה ועוצם את עיניו.
נשארתי עצומת עיניים עוד שעה ארוכה, רציתי לצרור את תחושת המפגש ואת טעם נשיקותיו.
*
"הרבה זמן לא נפגשנו," אמר לי חואן בעיניים עצובות. "מתגעגע לנוח לצדך על הכריות, לשתות תה קקטוס ולשכוח מהעולם. אני רוצה להמשיך ולספר לך את תולדות בית הספר."
"כל שעה פנויה אני באולם האמנות. מרווין עובד כל שעות היממה וגם אני מסיימת מאוחר," אמרתי וחייכתי.
"לו הדבר היה תלוי בו, מרווין היה ממשיך את השיפוץ לנצח, רק להיות במחיצתך."
בילינו את סוף השבוע יחד. וחואן המשיך לספר את תולדות הבית. הוא נהנה לספר את סיפוריו ואותי זה כישף.
"עבר זמן רב מאוד ולבית הגיעו מגלי ארצות מאנגליה," סיפר.
"מגלי ארצות?" שאלתי.
"באותם ימים, רבים נקראו מגלי ארצות והיו בעצם הרפתקנים. באו לחפש זהב ואוצרות בהריסות המקדשים. פסלי האלות היו יצוקים זהב טהור! דיירי הבית הקפידו לנעול את ארבע כניסות הבית על מנעול ובריח. זו הייתה שבועתם הסודית. אבל מכניסי אורחים היו וכך קיבלו בסבר פנים יפות את האנגלים המזדמנים, שהגיעו לכאורה לימים אחדים, שנמשכו שבועות, שהתמשכו לחודשים ארוכים. 'האנגלים החוקרים', כפי שכינו את עצמם, העבירו את חודשי החורף הקרים בבית, כדי לאגור כוח וצידה לקראת המשך חיפושי הזהב והאוצרות. היו בהם שהחליטו להישאר ולעזור בשיקום הבית ובהרחבתו, להחזיר טובה על קבלת האורחים הנדיבה שקיבלו, אף-על-פי שמטמוני זהב לא מצאו. כשביקשה המשלחת להמשיך בדרכה, התברר שדיירי הבית והילדים הספיקו ללמוד לדבר אנגלית, לקרוא ולכתוב. ובמרוצת הזמן נקרא הבית בפי כול 'בית הספר האנגלי'."
חואן שלף את אחד הספרים העתיקים, פתח בעמוד ובו תחריט מרשים של ההיכל והמשטחים המדורגים, והחל מספר: "הגענו לעת האחרונה, לפני 250 שנה. קרה שכפריים הביאו לבית את ילדיהם, כדי שילמדו קרוא וכתוב. הניחו אותם ליד השער וברחו. אך הצוות היה נחוש בדעתו וקיבל רק יתומים. באותה עת התגבשו נוהלי עבודה ונקבעה התחייבות ארוכה, כדי שאנשי הצוות לא יעזבו את הילדים אחרי שהות קצרה בבית. מספרים ששלושה ילדים התאבדו משברון לב וממפח נפש בעקבות עזיבת אנשי צוות. הם קפצו אל מותם מהצריח המזרחי. אם כי יש שסברו שהילדים נפלו אל מותם בעקבות תאונה, עם הגבהת המבנה."
התרוממתי כנשוכת נחש. "קורים דברים מוזרים באגף המזרחי…" הרהרתי בקול רם.
"…משך העבודה: 3 שנים מלאות. אחרי החתימה – אין להתלבט ואין להתחרט!" צפו ועלו בזיכרוני מילותיו של ההסכם. בהתלהבות ילדותית קיבלתי את התנאים, בהירואיות מטופשת.
"בשבוע הבא מגיעים כוהני הדת לטהר את האולם לפני פתיחתו. ובסוף השנה יגיע חורחה הקדוש, הוא הגדול מכולם! זו תהיה הילולה אמיתית," עיניו של חואן נצצו. מילותיו הטובות וחום גופו נעמו לי וחזרתי להתכרבל בין זרועותיו. "הסכם לשלוש שנים הכרחי," אמר, כמו שמע את קולי הנסתר. "הילדים והצוות מרגישים יציבים, אין פרידות לעיתים קרובות. רבים עשו את המקום לביתם – המנהל, אלפונסו, גורמל הסקוטית, אב הבית, ססיליה… נוחה עדן, ואני עצמי," חואן התנער.
רציתי רק לשכוח אותה.
"להיום סיימתי, יקירתי. כדאי לך לראות את יומן אב הבית שנכתב לפני 228 שנה. הוא נמצא בארכיון וכתוב באנגלית עתיקה ומצחיקה. מתברר שמנהגי המקום נשארו קבועים. 'אין לשנות סדרים, אלא לשומרם!' קבע חבר המנהלים. הקרן המגייסת כספים פעולותיה מעטות, לכן מוסיפים פריטים מודרניים הכרחיים בלבד. מכל הסיבות האלה, אני כה גאה ושמח במיזם האמנות והקדרות שלקחת על עצמך. את מחזירה עטרה ליושנה!"
—–
דפנה יקירה,
כל מערכות השמש, הימים, המזלות והכוכבים, ובל אשכח את זרמי האוויר (שתועדו בדו"חות חיל האוויר), פעלו בהרמוניה מושלמת באותו יום, כדי שאקבל את החופש שנבחרתי לתוכו. במסגרת האירועים לציון חצי היובל להיעלמות בעלי, התרתי את רסן השגרה ויצאתי לטייל בהודו. אני מרגישה שידיי פרושות לעולם, אני נוגעת ולא פוחדת.
החלום עם יואב היה מתנה מספירות עליונות שתומכות בי ושומרות עליי. התעוררתי בבוקר וחייכתי, פגשתי את יואב! במציאות הוא נעלם ואני נותרתי תלויה בביקוריו המזדמנים. הביקור שלו הפעם היה לי כמורה דרך, להזכיר לי את תעלולי הזמן, את המרחבים בין המציאות לדמיון ואת הקרבה ביניהם. ברובד אחר ובמילים פשוטות – נתתי דרור למחשבותיי וזכיתי! המפגש בינינו היה שמח ואופטימי. אני חווה חלומות כחוויה מציאותית. החלומות הם הרחבת המציאות.
לעת ערב עליתי לאוטובוס. הודים קשי יום הביטו בי בעיניהם הסקרניות הנוצצות, ואני חייכתי כמותם. קיבלתי את הרגע היפה הזה ואת החיים שלי במתנה.
שלך ואיתך,
ענבר
אורוביל, הודו
—–
ענבר יקירתי,
קראתי על מפגש החלום שלך עם יואב והתרגשתי. חלום אינו בהכרח משהו אופטימי. אצלי החלומות הם סיוטים. דמות אישה באה אליי בחלום. מאז היא רודפת אחריי. בכל אשר אפנה אני שומעת עליה. באופן מפליא היא המנחה אותי לחפור ולגלות את הנוסחאות של ייצור כלי החרס, שייצרו כאן בעבר. החומר המשובח נמצא בהישג יד, צריך רק להוציאו מהקרקע.
"בכל קדרה נמצא השילוב הנצחי של אדמה ורוח," כתבו הכוהנים בכתבי היד העתיקים.
קרן האור בחיי והערסל שנשמתי נחה בו הם ידידות נפלאה שנִרקמת ביני לחואן. הוא מחכה לי כעת.
באהבה, דפנה
© 2013 כל הזכויות שמורות לנורה לוי-מנור ולהוצאת אקליפטוס
© 2013 .Norah Levi-Manor. All Rights Reseved
קטגוריות
טעימה מהספר החדש שלי
טעימה מהספר החדש שלי. בקרוב…
זו העונה הגשומה. כבר שלושה ימים יורד גשם עז.
הגשם החל לרדת באופן פתאומי. תחילה נשמע כעדת ילדים צוהלים. אך החלונות האפירו בבת אחת ומטר כבד וכועס ניתך. מים ירדו מהשמים ללא רחמים. התכווצתי. איש איש התכנס בתוך עצמו. כמו ניתן האות וכולנו נמצאנו בהמתנה בתיבת נוח, מחכים בתקווה, אולי יתרצה הגורל. הגשם המשיך לרדת, זועף ושוצף, ללא הפסקה. אבנים ונתיבי נחל הוסטו ממקומם. הרטיבות הכבידה, לחצה על הלב, אך המטר התעצם משעה לשעה. לפתע נראה העולם רושף ורוחש ורעם אדיר התגלגל ארצה ובבת אחת השתררה אפלה. קול הגשם האדיר כבש את הכול! סוף העולם הגיע.
המים ישטפו את הכול ולא ייוותר זכר ליפי הארץ וליושביה.
רק בלילה השישי נרגע כעסו של הגשם.
