מקלואוד גאנג', 22 אפריל 2008
בעוד חצי שעה אפגש עם רום מעלתו – הקָרְמָה-פָּה ה-17, היורש הרוחני העתידי של הדלאי לאמה.
מרגישה פרפרי שמחה בבטן. אחד הדברים הנהדרים שגיליתי בהודו, שאני לא לבד בעולם ומותר לי לשאול שאלות. אני יכולה לקבל הדרכה ותשובות והדבר לא יפחית מכבודי.
נזיר בודהיסטי צעיר, אשר קובע את מועדי הפגישות עם הקָרְמָה-פָּה, ישב באשנב, תיחקר אותי לסיבת הפגישה ושאל על השאלות שברצוני לשאול את רום מעלתו. עמדתי נבוכה, באתי לא מוכנה והנזיר כמעט עבר לשרת את הבא בתור. עניתי לו ועיניו תרו את פניי, הביטו במילים היוצאות מפי והפגישה נקבעה.
הבוקר נסעתי באוטובוס לפגישה במנזר גִיוֹטוֹ, בדרכים ירוקות ומפותלות. מָלמלה לבנה הבזיקה בפאתי השמים, כתפרחת; זו רקמת ההרים המושלגים הבוהקים. ובניגוד מוחלט, ילדים בגלימות אדומות התרוצצו בחצר המנזר וצחקו על רקע הדשא הירוק המנצנץ מטל.
פעם בשבוע הקָרְמָה-פָּה מקבל מוזמנים. שני פקידים חמורי סבר שישבו במבואה קיבלו את פני הקרואים, ולצדם עמדו שוטרים הודים חמושים באקדחים וברובים.
לאחר בדיקה מדוקדקת בכליי, לקחו ממני את הדרכון, המצלמה והתיק. התחושה לא נוחה כשנלקחים החפצים האישיים, אך יחד עם זאת, אודה, יש בה תחושת חופש ושחרור.
חמשת המוזמנים למפגש עם הקָרְמָה-פָּה היו: שתי נשים יפניות, בחור סיני בן 23, שהגיע מסין, הלומד בודהיזם טיבטי, איש צעיר כסוף שיער ואנוכי. אישה חביבה הגישה תה. נזיר צעיר בחן אותנו בתשומת לב. "אל תשאלו את הקארמה-פה יותר מארבע שאלות," אמר בקול מצווה. הכול התנהל בדייקנות, בשקט ובסדר מופתי.
אנשים נוספים נכנסו לחדר הקבלה ועל-פי ניד ראשם התלווינו אליהם. הרגשתי שאני מוזמנת לפגישה החשובה בחיי. ירדנו במדרגות והלכנו לאורך מסדרון ארוך, אשר חצה את הבניין מתחת לפני הקרקע, ומשם עלינו במדרגות רחבות עד לקומה החמישית העליונה. כיסאות היו סדורים זה לצד זה לאורך הקיר והתבקשנו לשבת. פרט לחמשת המוזמנים ולשוטר הודי שהיה חמוש במגוון כלי נשק וחסם את המדרגות, עמדו עוד אנשים בלבוש מוקפד והביטו בנו.
כסוף השיער היה הראשון שהתבקש להיכנס אל הקָרְמָה-פָּה. הוא יצא כעבור זמן קצר ואחריו הוזמנתי אני.
אור חזק הציף חדר מפואר, חלונותיו היו גדולים. הובלתי למקום הישיבה. דמותו המרשימה של הקָרְמָה-פָּה מילאה את החדר. הוא ישב על כיסא מסוגנן. פניו יפים, מושלמים, בסימטריה מלאה כִּפְני בודהה. שפתיו משורטטות. הוא הקרין אנושיות ונינוחות. נוכחותו הרגיעה אותי. על כר לימינו ישב המתורגמן, שְׂערו המאפיר קשור על עורפו. הייתה הרגשת קסם במפגש, כמו חלום.
נשמתי עמוק. "על מה רצית לדבר איתי?" שאל ברוך.
הוא הקשיב לי בתשומת לב וראיתי שחש את כאבי. הבעת התמסרות הייתה בפניו. הקָרְמָה-פָּה ענה בטיבטית באריכות ולמרות השפה הזרה שדיבר, שמעתי בקולו עידוד ואמפתיה.
״בצעירותי אהבתי לצייר," סיפר. "למרות עיסוקיי הרבים, מצאתי זמן לכך. במהלך השנים, יועציי דחו את הציור ואמרו שאין זה עיסוק נאה לאדם במעמדי ויש רבים שיכולים לעשות זאת. וכך הנסיבות מנעו ממני לעסוק בתחום שאהבתי. ציור הוא צורת התבטאות יפה, טהורה.״ אמר בהדגשה.
״מאז שהגעתי להודו, ובמיוחד לאחר שמלאו לי 21, כשאני אדון לעצמי, וניתן לי החופש לבחור את עיסוקיי, אני מקדיש יותר זמן לציור. אני מכיר מקרוב את התחושות שלך ומבין היטב על מה את מדברת.״
״כדי שלציור וליצירה תהיה משמעות ועוצמה אוניברסלית, מחשבה הקשורה לנתינה לכלל צריכה להיות חלק בלתי נפרד מההתבטאות הפרטית שלך. כך תהיה לעבודתך זכות קיום."
His Holiness 17th Karmapa
[Co-claimant along with Thaye Dorje]
From Wikipedia
KagyuOffice.org
השיחה נמשכה באותה נימת נינוחות ופתיחות. בהתרוממות רוח דיברנו.
״התארחתי עם ילדיי בעבר הרחוק ב'סָמִי לִין', באשרם הטיבטי בסקוטלנד," סיפרתי להוד מעלתו לקראת סוף השיחה, והוא הקשיב ברוב קשב. "התפריט היה נזירי מדי לטעמם של ילדיי הקטנים, וכך מצאתי את עצמי מבשלת מאכלים ביתיים בסירים ענקיים, לכל(!) השוהים באשרם." הקָרְמָה-פָּה צחק בהנאה במלוא פה.
״אני בטוח שתסירי את המחיצות החוסמות אותך ותצאי לדרך פתוחה ובהירה," אמר בסוף השיחה בפנים מאירים.
"התנאים ליצירה הם: מיקוד, ריכוז ובהירות.
"בררי מה המניע שלך ליצירה.
"מִצאי דרך לתרום לַכלל ביצירתך הפרטית."
יצאתי מהמפגש מאושרת ומלאת תקווה. ריחפתי ממש.
הרגשתי שמחה והתרוממות רוח. תקווה.
מקלואוד גאנג', 22 אפריל 2008
