קטגוריה: הרהורים

• סאדהו הוא מתרגל רוחני. אדם שמוותר על בית, משפחה, פרנסה, מעמד חברתי, דעות, אמונות ואפילו על שמו. הוא נע ונד הרחק מביתו ומזהותו הקודמת, מסתגף בבדידות, אוכל מה שעוברי אורח שמים בכלי האוכל שלו ומה שהוא מוצא בטבע ומתפרנס מנדבות. בחברה ההודית בחירת דרך כזו היא מקובלת ומוערכת ובעיני רבים ההולכים בה הם קדושים. 

ירדתי במדרגות התלולות ברישיקש, אל הגשר המרכזי בלקסמן ג׳ולה, וגיליתי אותו מולי. סאדהו שיושב על המדרכה בישיבת לוטוס, בדיוק מול יציאת המדרגות אל רחבת הגשר. היתה לו נוכחות מרשימה. מחלפות ראשו הארוכות, בגדיו הבוהקים ופניו היפים לכדו את תשומת לבי. עצרתי מולו והבטתי בו בהשתאות ומבטו הופנה היישר אלי. ניסיתי לצרוב בזיכרוני את הצלבת המבטים שבאותו הרגע הרגשתי שכמוה כהיכרות. לא בכל יום נתקלים באיש יפה תואר כזה, אסתטי ומרשים, שיושב עם דלי לצדו כדי לקבץ מזון וכסף. להמתין מבחירה, בסבלנות אין קץ, שאנשים יפתחו את לבם.

התכופפתי לעברו. "אני יכולה לצלם אותך?" 

"50 רופי," מלמל. 

תשובתו הזריזה הפתיעה אותי. הוא חזר על המילים בשקט, "50 רופי." 

המקום המה אדם. פרות, קופים ואופנועים התרוצצו בתזזית תוססת וצפופה והתנקזו אל גשר החבלים הצר. 

זה היה באיזור הומה אדם, כשפָּרות, קופים ואופנועים, נעו תוססים בצפיפות יחד ובקצב דומה; מתנקזים כולם לגשר חבלים צר.

שלושה בחורים שנשענו על הקיר לידנו מצאו עניין במפגש שלי עם הסאדהו, קטעו שיחה סוערת. "50 רופי הוא אמר!" חזרו על דבריו בקול רם ובאנגלית וחיכו למהלך הבא. 

מצמצתי. לא הייתי בטוחה שאני רוצה לשלם את המחיר הגבוה. במסעותי בהודו השתדלתי להתייחס לכסף כמו הודית ולא בראש מערבי. התאכסנתי בגסטהאוזים עממיים, אכלתי בבתי אוכל של המקומיים וידעתי, שבחמישים רופי אפשר לקנות פירות וירקות לשבוע שלם. מצד שני הרגשתי שאני חייבת לצלם אותו. 

הנעתי את ראשי במחווה לא ברורה שבין כן ולא והסאדהו, שעקב אחרי כל תזוזה שלי חזר ואמר, הפעם בקול רם וצלול, "50 רופי." 

הוצאתי את הטלפון הנייד מהתיק והיה ברור, שבכך הסכמתי לתשלום. הסאדהו יפה התואר העביר מיד את ידו על מחלפות שיערו הארוכות והסבוכות ומשך אותן קדימה, על חזהו, כך שגלשו מתחת למותניו אבל לא נגעו ברצפה, כי הוא כיוון אותן בתשומת לב מוקפדת כך שישתלשלו לתוך כלי האוכל. קערה מנחושת מבריקה ובוהקת, שעמדה מולו על הרצפה. הוא יישר את כתפיו, הזדקף ונראה כבעל ניסיון בפוזות מול מצלמה.

 צילמתי אותו כמה פעמים וחבורת ההודים הצעירים, שגדלה בינתיים, התקהלה סביבנו. נראה שהופתעו לגלות שאישה מערבית מוכנה לשלם לקבצן 50 רופי על תמונה. כמה מהם חייכו אלי בביישנות אבל רובם חיכו בסקרנות רצינית למה שיקרה הלאה.

 הסאדהו הביט בי וטפח על הרצפה לידו, להזמין אותי לשבת. מחווה כלל אנושית שלא זקוקה למילים. אבל המבוכה השתלטה עלי והמשכתי לצלם. הרחקתי את עצמי מהרגש והתמקדתי בצד הטכני ובניסיון לתפוס את מבטו של הסאדהו. אפוף המסתורין.

הוא נראה שָׁלֵו ובטוח. כאילו התקיים מעבר לאירוע זה או אחר. כאילו הוא נצחי כמו הזמן. הוא לא זז ולא מצמץ. עיניו הכהות, הנסתרות כמעט בתוך שקעיהן העמוקים, הקרינו נוכחות וביטחון. הוא לא מיהר לשום מקום. מצחו היה צבוע לבן, כדרכם של הסאדהואים והפס הבהיר בלט על רקע הצבעים המגוונים והרועשים שסביבו כמצהיר: "אני סאדהו אנושי גאה!"  ידיו היפות נשמטו לצדיו ללא מתח. האצבעות הארוכות הביעו עידון וכוח. 

ידעתי שאוכל לתקשר איתו. אפילו לשוחח, אבל אם הייתי נענית להזמנתו ומתיישבת לידו לאן זה יכול היה להוביל? רציתי לכפר על הימנעותי ולקטוע את קשר העין בבת אחת. הוצאתי מהארנק 100 רופי נאים ומגוהצים ונתתי לו. הוא לא התרגש, גופו לא נע. הוא לא מצמץ. הודה לי בתזוזת פנים קלה וקיבל את הכסף בנונשלנטיות. לא נראו על פניו לא שמחה ולא תמיהה. אולי רק קמצוץ של שביעות רצון. גם אני הייתי שביעת רצון. צילמתי סאדהו ברשותו ובהתכוונותו המלאה. 

פניתי אל הגשר והסאדהו המשיך לשבת ללא תנועה ולהביט בעוברים ושבים. הפס הלבן הבהיק על מצחו ונדמה לי שזיהיתי רפרוף של חיוך.

חבורת הצעירים רצה אחרי כשניגשתי לעלות על הגשר. "צלמי אותי! אותי! אותי!" "מאה רופי על צילום!" "מאה, וואו!" "אני!", "אני!"