קטגוריות
אמנות בקורת ספרים וסרטים ללא קטגוריה שיחת היום

איב סאן לורן, סרט מרהיב ומרגש

׳איב סאן לורן׳ סרט מרגש על מעצב האופנה, השראותיו, על בית האופנה הנודע ועל בן זוגו פייר ברג׳. בסרט עוברים על האירועים החשובים בחייו מהיותו בן 21, כשנקרא במפתיע לנהל את בית האופנה הידוע של כריסטיאן דיור, שנפטר.

איב סאן לורן, משמאל, והשמלה שיצר בהשראת הצייר מונדריאן. שמלה שהעתיקו אותה יותר מכל שמלה אחרת בעולם.
איב סאן לורן, והשמלה שיצר בהשראת הצייר מונדריאן. שמלה שהעתיקו אותה יותר מכל שמלה אחרת בעולם.

בשנת 1960 איב נקרא לשרת בצבא אלגיריה, ארץ הולדתו, זאת לאחר הפקת קולקציות מרהיבות לבית האופנה דיור, שהסעירו את עולם אופנת העילית. מצבנו הנפשי לא איפשר לו לשרת בצבא ובעקבות כך הוא פוטר מדיור והקים את בית האופנה ׳איב סאן לורן׳. הסרט עוקב אחר הקולקציות המדהימות והמהפכניות שיצר והציג במרוצת השנים, שהיו למוצגים מוזיאוניים ולהשראה לאופנת פורט א-פורטה בעולם כולו, על חייו הסוערים, ועד למותו ב-2008.

ולא אוכל שלא לשבח את השחקנים המצויינים פייר ניני, שחקן הקומדי-פראנסז (Comédie-Française), המשחק בכישרון רב את איב סאן לורן, וגיום גאליין – את בן זוגו. הבמאי ז׳אליל לספרט, תעד באופן מרתק את תצוגות האופנה והאווירה המחשמלת בהן, והציג גם את חבריו של איב סאן לורן, למשל, האמן אנדי וורל והדוגמנית ג'רי הול, אשתו לשעבר של מיק ג׳אגר, שאותה הכיר באופן מקרי בפריז.

[youtube_sc url="https://www.youtube.com/watch?v=S6eYMV7jDNc"]

נשיא צרפת סרקוזי ואשתו קרלה ברוני בהלווית איב סאן לורן, מלווים את בן זוגו פייר ברג׳.
נשיא צרפת סרקוזי ואשתו קרלה ברוני בהלווית איב סאן לורן, מלווים את בן זוגו פייר ברג׳.
קטגוריות
בקורת ספרים וסרטים שיחת היום

״יפה לנצח״ סרט ממולץ. The Great Beauty

אי אפשר להישאר אדישים לסרט ״יפה לנצח״, של הבמאי האיטלקי – פאולו סורנטינו. שם הסרט לא מסגיר את העובדה שמדובר בעיר רומא – והיא היפה לנצח! זהו סרט שלוקח את הצופה לחיות ברומא במשך שעתיים מרתקות.

סרטים איטלקיים מצטיירים תמיד כתיאטרליים ודרמטיים, עוד מימי הסרטים האיטלקיים מלאי הפאטוס בשנות החמישים והשישים, וכמובן סרטיו של פליני, שהם סמל לאקצנטריות ולפרובוקטיביות. סילוונה מנגני, סופיה לורן, מרצלו מסטרויאני, אלה מקצת השחקנים האיטלקיים המעולים שאפילו העלאת שמם אומר קולנוע. גם השפה האיטלקית משחקת תפקיד בדרמה, היא עשירה בצלילים ענוגים ומצד שני יש בה נגינת פאטוס, מעצם טבעה של השפה, ואלה מוסיפים לפואטיקה. גם אורי קליין כתב על הסרט בהארץ: ״הנאה מעצם איטלקיותו״ – הגדרה נפלאה.יפה לנצח סרט קולנוע

השחקן טוני סרווילו, מגלם עיתונאי בשם ג'פ גמבארדלה, שהגיע לרומא בצעירותו ונכבש על ידה. הסרט אמנותי, אסטטי ומרתק. אוצרות אמנות של הוותיקן ומסיבות פרועות וסוערות של החברה הגבוהה מתערבבים אלו באלה. הסיפור מדבר על געגוע, מסופר בו בגאווה רבה על העיר רומא כפי שהייתה בעבר.

אי אפשר לפסוח מלדבר על ״ארון הבגדים של הגבר האיטלקי״, ומהצורה הננשלנטית בה השחקן טוני סרווילו שנהנתי ממנו מאד, לבש את בגדיו המעוצבים והמשובחים. קו אסטטי מנימליסטי שלט בסרט. בדקדקנות נבררו השחקניות המעולות והכריזמטיות, כאספקלריה של דמויות החיות ברומא ובחייו של העיתונאי, ופניהן חזקות וייחודיות. גם בגדי הנשים עוצבו במודרניות, ביד איטלקית מיומנת, ובמיוחד הבגדים האקסטרווגנדיים. אך כאמור הצטיינו בגדי הגברים שהיו אלגנטיים, צבעוניים ומשובבי לב.יפה לנצח סרט קולנוע

אין רומא בלי קרדינלים. וכך אנחנו רואים בכמה סצנות את הקרדינל, המתארח בסעודות מפוארות ורוקד במסיבות סוערות של החברה הגבוהה, נוסע ברולס רויס וסוגר בשאט נפש את חלון מכוניתו המבריקה, כשנשאל שאלה מעמיקה.

אחת הדמויות שתכנס לקלסיקה, היא מזריק הבוטוקס האקסנטרי, דמות חשובה ועכשווית ברומא, המפגישה אותנו עם כל המי ומי ברומא, המגיעים אליו ל״טיפול״, כולל נזירה צעירה הלבושה בבגדי נזירות. השעון מתקתק את מספר התור של הלקוח 2#… 8#…. 14#, ומיד מתוקתק התשלום בשיטת הסרט הנע, ועל-פי רצונו הקפריזי של המזריק: 700 יורו, 800 יורו, 1200 יורו, וכו. זה קטע מבריק, המתאים לכל ההרגשה הדקדנטית של הסרט והתקופה.

.The Great Beauty – indeed it is  

[youtube_sc url="[youtube_sc url="https://www.youtube.com/watch?v=Dyt430YkQn0#t=12"]"]

קטגוריות
בקורת ספרים וסרטים

המשותף בין – שקספיר, לאונרדו דה וינצ'י, קיט' ריצ'רדס ו-רָדָהנָטָה סוומי – אהבה וצורך לשיר

קראתי בשקיקה, בזה אחר זה, ארבעה ספרי ביוגרפיה, סה"כ 1676 עמודים. 🙂

מה המשותף בין שקספיר, לאונרדו דה וינצ'י, קיט' ריצ'רדס ו-רָדָהנָטָה סוומי? 

המשותף הוא – אהבה עזה למוזיקה וצורך עז לשיר ולהופיע על במה ובפני קהל.

"העולם כבמה" על שקספיר / ביל ברייסון (אנגלית); "המדע של לאונרדו" / פריטיוף קפרה (עברית); "Life" /קיט' ריצ'רדס, (אנגלית), "The Journey Home" / רָדָהנָטָה סוומי * (אנגלית).

שקספיר כותב המחזות המפורסם, בעל אוצר המילים המופלא, למרות שהיה עסוק מאוד בכתיבה ועבד בקצב מסחרר, הופיע כשחקן ברבים ממחזותיו; הוא אהב להופיע על הבמה ונהנה גם לשיר. ליאונדו דה וינצ'י בנוסף לחקירותיו המדעיים וציוריו המופלאים, בהיותו בעל דמיון עשיר היה בונה במות, יוצר פעלולים ומארגן אירועים ראוותניים לעשירי פירנצה, ונציה ומלכי צרפת. בנוסף, לאונרדו כתב את המוזיקה לחלק מהאירועים הפופוליסטים, שתפקידם היה להעלות את תדמית השליטים והנסיכים בעיני העם. הוא עלה על הבמה ושר עם יתר הזמרים במקהלה. רָדָהנָטָה סוומי, בנעוריו ניגן בשמחת נעורים עם חבריו ללהקה. הוא ניגן בגיטרה ובמפוחית רוק אנד רול, בוב דילן ואת הביטלס. במשך כל חייו המשיך וניגן על עשרות כלים – חלילים, כלי נגינה הודים עתיקים, מצילתיים ותופים שונים. סוומי רָדָהנָטָה אוהב להופיע על במה, מאוניברסיטאות ועד אשרמים; קהל שומעיו ברי המזל למדים מנסיונו העשיר ושומעים את רעיונותיו. הוא מסיים כל הרצאה בשירה ונגינה ענוגה החודרת אל הלב. קיט' ריצ'רדס, מ"האבנים המתגלגלות", דמות רוק אנד רול ידועה וחיית במה ברמח אבריה. לדבריו, לא החמיץ אפילו הופעה אחת בימי חייו, אלא בשני מקרים בלבד, בהם נשלח באלונקה לטיפולים רפואיים דחופים. המשותף שמצאתי בין היוצרים החיים והאלמותיים הללו – דחף עז להופיע בפני קהל ואהבתם לשירה ולמוזיקה.

את היוגי רָדָהנָטָה סוומי פגשתי השנה בבהמס, באשרם של שיבננדה. האיש ריתק אותי. שיחותיו והרצאותיו היו חכמות, ישירות אל לב השומעים; הוא דיבר על החיים! הִרצה בפשטות, ברהיטות ודבריו היו מתובלים בהומור.

היוגי הצנוע הלבוש כתום, עם תלתל קופצני בציצית ראשו, ניחן בכריזמה אדירה. כך גם ספרו, זורם ומרתק. הספר הינו כמורה דרך, כמצפן בדרך למציאת הנתיב הרוחני. הפיתולים וההרפתקאות בחייו של היוגי רָדָהנָטָה סוומי התוו את הדרך לחיפוש ועד להגעה 'הביתה'. רָדָהנָטָה סוומי נולד כריצ'רד סלוין, בן למהגרים יהודים-פולנים משכונת פועלים בשיקגו ארה"ב. במחצית שנות ה-60, בגיל ההתבגרות, החל בחיפושים אחר תכלית. הגיע לאירופה ונסע בטרמפים עד להודו. ללא בית, ללא אוכל וכתובת, נדד בכל רחבי הודו. בדרכו הכיר מורים נעלים שאמצו אותו, למדו אותו והציעו לו להיות תלמידם. בצניעות גדולה שהה בסביבתם, למד, שרד והמשיך הלאה, עד שמצא לבסוף את המורה הרוחני שלו. ״זו היתה הדרך להגיע הביתה,״ אמר.
סיפורו הינו כתמצית החיפוש של ילדי דור הפרחים וכמדריך למחפשי הדרך הרוחנית. היום הוא חי באשרם במומבי הודו, מאיר את דרכם של רבים, מרצה בעולם ומממן 140,000 מנות אוכל טרי יום ביום, המחולקות בחינם.

גם הספר של קיט' ריצ'רדס, "Life" מרגיש קרוב ומוכר, מסיבות אחרות לגמרי. המוזיקה שהיה שותף לכתיבתה ויצירתה ידועה לכולנו. להקת 'האבנים המתגלגלות' שהוא אחד מחבריה, מספרת על תקופתנו אנו וכך גם הספר. חייו של קיט' ריצ'רדס התנהלו בהקבלה לשירים שנכתבו על ידי הלהקה. השירים המוכרים מדברים גם לאוהדים וגם לאחרים; הם כאבני נגף בחיים של כולנו.  I Can't Get No Satisfaction נכתב בתקופה שרק החלו לדבר על מיניות בחופשיות. הלך הרוח של התקופה, האופנות המשתנות, התנועות הרעיוניות, מהלכים פוליטיים – כל אלו השפיעו על המוזיקה של הלהקה. התגלגלות הלהקה וההצלחה הגרנדיוזית הביאה את קיט' ריצ'רדס לשימוש בסמים כבדים, אך בצד המוזיקלי, תמיד המשיך לחפש את המקורי והחתרני. בשירים שכתב ובטכניקת הנגינה, נכרת השפעת הבלוז, המוזיקה השחורה מניו אורלינס. חברי הלהקה גילו את הבלוז עוד כשהיו נגנים מתבגרים בפרברי לונדון בתחילת שנות ה-60. גם זרמים כמו הרגה, הפאנק ומוזיקת הקאנטרי היו השראה לכתיבתם ולהופעתם האוריגינלית. הספר כתוב בשפתו המחוספסת של קיט' ובמהלך הקריאה שמעתי את קולו, צחוקו וחשתי בבעיטות שנהג לבעוט במוסכמות במהלך חייו. ג'ימס פוקס כתב את הספר, אך שמר על קולו הייחודי של קיט'.

הספר של ביל ברייסון על שקספיר, מדבר על הפרטים הקטנים הקשורים לחייו של שקספיר. בדרך כלל אלו הדברים הפחות חשובים… אך לא על דעת ביל ברייסון, המחפש את האיש! מה שקספיר אהב ללבוש? איך ניהל את ענייניו הכלכליים? היכן התגורר ועם מי? האם פניו של שקספיר שאנחנו מכירים הם אכן פניו? כיצד התנהל עם אשתו וילדיו שגרו בסטרדפורד כשהוא כותב ומופיע בלונדון? מתברר, שלעיתים שִׁכתב יצירות שנכתבו בידי אחרים וביצע אותן מחדש. אלא שיצירותיו המחודשות הפכו מיד ללהיטים! (גם אז היו תביעות משפטיות בעניין  גניבת יצירות.) תושבי לונדון אהבו תיאטרון טוב ושלמו במטבע קשה כדי לראות הצגה טובה; הם אהבו את הצגותיו של שקספיר והצביעו ברגליים. כבר בימי חייו הוא היה דמות מוכרת ואהובה, כוכב! הצטערתי כשהספר הגיע לסיומו… כמו התחושה בכל ספר טוב ומרתק שמסתיים.

"המדע של לאונרדו" מספר על הרעיונות המדעיים המופלאים של גאון הרנסנס לאונרדו דה וינצ'י. חקירותיו הדקדקניים של גוף האדם, בצורת רישומים, הם מחקר מדעי. חקירותיו המדעיות של לאונרדו נודעו לעולם רק 200 שנה אחרי מותו. כתביו המקוריים נחלקו לחלקים (בגלל בעיות ירושה) והתפזרו בכל העולם, לכן לא נודעו ולא פורסמו. פריטיוף קפרה מדען ופיזיקאי אמריקאי, התמסר וחקר את תגליותיו המופלאות של לאונרדו, שהקדימו את זמנן ועד היום כתביו נחקרים. העבודה לא תמה.

The Journey Home, Autobiography of an American Swami  *

קטגוריות
בקורת ספרים וסרטים

"לרקוד, לרקוד, אחרת אנחנו אבודים," פינה באוש.

קטע מריקוד בסרט 'פינה'
קטע מריקוד בסרט 'פינה'

כשראיתי שיש סרט חדש על פינה באוש לא חיכיתי לבקורות, הלכתי מיד. הייתי בהתרגשות. הבמאי: וים ונדרס. ממליצה בחום שתראו את הטריילר של הסרט הממוקם בתחתית הכתבה.

ריקוד מודרני הוא יצירה אמנותית מורכבת ומעצימה. התנועה, המוזיקה, הרקדנים שעובדים בקבוצה, החללים הריקים הפתוחים לדמיון – כל אלה הם תמיד מעוררי השראה. כל תנועה בריקוד מספרת סיפור, חוויה, רגשות. וכמו בפרומו של הסרט – הריקוד מספר על חיים, אהבה, חופש, כוח, שמחה, תשוקה ויאוש. הם התמצית.

התחלת הסרט מהפנטת. פינה באוש עומדת על במה, היא גבוהה ושברירית, מספרת על תחושותיה במילים ספרורות ותנועה. כל תנועה שלה מספרת את כל התחושות הגופניות הכלולות במילה יחידה. ובהמשך כל חברי הלהקה בשורה ארוכה עושים את אותן התנועות שפינה עשתה. אחת התנועות – תנועת תחושת קור וצמרמורת, מעצימה עם החזרה על התנועה, ולעומתה התנועה הקטנה של הרמת היד למעלה, היא הרגע האופטימי בקטע. כך מתחיל הסרט, עם שורת רקדנים הלבושים בבגדים רגילים וכך הוא מסתיים. יכולתי לראות את הקטע המיוחד הזה שוב ושוב, בו השפעת הצילום בתלת מימד לא מזיקה.

ההחלטה לעשות סרט ריקוד בתלת מימד מוזרה ואולי מוטעית. אתחיל בעניין הרכבת המשקפיים: משקפי תלת מימד בבתי הקולנוע הם באיכות ירודה. ובארץ, הם רב שימושיים! כלומר, מישהו השתמש בהם בעבר… והם יעברו לצופי הסרט הבא. זה דוחה, למרות המגבון המצורף. אני אישית לא ראיתי  את המגבון רק לאחר שהסרט הסתיים. ומה עם האנשים כמוני, שזקוקים למשקפי ראייה? חבשתי שני זוגות משקפיים בסרט, אחד מעל השני וזה לא היה נוח ונעים.

הצילום בתלת מימד בסרט הזה, יצר דיספרופורציה; גם של הרקדנים וגם של החללים והתפאורה וחבל. רק בתמונות יחידות אפקט התלת מימד היה יעיל ויצר הרגשת חללים קרובים ורחוקים. ברוב הסרט האנשים נראו מעוותים והייתי מרוכזת בשאלה למה הרקדנים נראים נמוכים ובדיספרופורציה.

היה נפלא לראות את היצירות ב'תפאורה' עירונית סואנת, בין רכבות נוסעות ועל קטעי אי תנועה. מרגש היה לראות את היצירות 'קפה מילר' ו'ירח מלא'. ביצירה המעניינת 'אזור מגע', שנוצרה במקורה ב-1978, פינה באוש החליטה להעלותה מחדש עם גברים ונשים מבוגרים, בני 65 ומעלה, חסרי ניסיון בריקוד! זו העוצמה שלה, להכניס את החיים האמיתיים לריקוד. היה מעניין לשמוע מהרקדנים משפט מפתח החרות בזכרונם, שעיצב אותם, שנאמר מפיה של פינה באוש. אחדים אמרו, שבזכותה התגברו על הביישנות.

רציתי לשמוע ולראות עוד פרטים על חייה של האמנית, אך במחשבה שנייה, חוויתי את פינה באוש דרך יצירותיה וזה אמר הכל.

[youtube_sc url=http://www.youtube.com/watch?v=ouEc-3MlGZ4]

קישור לוידאו