תמונות קצרות וסיפורים שמשכו את לבי, בספר בראשית (חלק א)

להלן מקבץ תמונות קצרות וסיפורים שמשכו את לבי בספר בראשית. בפוסט שזורות יצירות אמנות שריגשו אותי כדוגמאת ״אלוהים בורא את השמש״ של מיכאל אנג׳לו, ״אלוהים כמהנדס״ יצירה מהמאה ה-13, ״בריאת האדם״ של ויליאם בלייק, ״אדם וחוה״ של טיציאן, או הכתובת על אלוהים האוניברסלי, שנמצאה על קיר בתחנת הרכבת בצפון הודו; וכמובן תחריטיו של גוסטב דורה, השזורים בזיכרון הקולקטיבי כמְסַפְּרִים ויזואליים את סיפורי התנ״ך.

◉ הפסוק הפותח את ספר בראשית הוא חד המשפטים הספרותיים המושלמים ביותר. בצורה מופלאה מושכת ומרתקת מצליח ״הכותב״ לרתק את הקורא – מָהו המקום הזה ומִיהו האלהים שרוחו מרחפת על פני המים? ״בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.״ אחרי דברי הפתיחה הגרנדיוזיים הללו, אי אפשר שלא להמשיך ולקרוא בשקיקה הלאה. ההתחברות לסיפור הבריאה הוא מיידי דווקא בניגודיות שלו, כי תאור הפעולות האדירות של בריאת העולם וההבדלה בין מים לשמים, מתוארים במילים פשוטות שבהן אנו משתמשים בחיי היומיום: וירא, ויאמר, ויעש, ויבדל, ויקרא. הפשטות של הסיפור וכנותו כובשת ומהפנטת. ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם.״ (בראשית, פרק א׳)

◉ ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ.״ ציור של ויליאם בלייק. אלוהים מכונף, מרחף במקביל לקרקע ונוגע בה עם ידו השמאלית. בידו הימנית הוא מרים את אדם ויוצר אותו מן העפר. נחש מתפתל סביב רגלו של האדם. 1795-1805. הדפס צבע, דיו וצבע מים. גלריית טייט, לונדון

◉ אכילת הפרי מעץ הדעת הוא הסיפור הסקסי הראשון בתורה, בו מתוארת חוה מביטה בעץ בהיותה בגן ומראהו ״תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם!״ חוה לא עומדת בפיתוי וקוטפת מהפרי. אדם היה שונה לגמרי לפני שבראו לו את חוה; הוא הסתובב בגן עדן בתום לב, לפני שהיא הגיעה, ולא עלה בדעתו לאכול מהפרי האסור. חוה ראתה את חמידות הפרי ונגסה בו באופן טבעי ואימפולסיבי: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפּיּרְיוֹ, וַתֹּאכַל.״ חוה אישה אמיצה, נגסה בפרי ללא עכבות; לקחה את חייה בידיה ונתנה גם לאישהּ לאכול מהפרי האסור. היא נתנה לו לאכול מהפרי באהבה ובאומץ, למרות האיסור: "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל." ואילו אדם, לא היה סָפק בידו כי חוה נתנה לו את הפרי מאהבה! ויאכל! אחד הפרדוקסים בפרשה הוא, שבכתובים כתוב פרי, ואילו אנחנו מדמיינים שהפרי הוא תפוח! בפרשה לא מוזכר שֵם של פרי מסוים, למרבה הפלא.

אכילת התפוח על ידי אדם וחוה בגן עדן היא מיתוס הלניסטי ונוצרי, שהשתרש בתודעתינו, אולי עקב צבעו האדום והמפתה של התפוח, המזכיר תשוקה, ואולי בגלל החטא הקדמון בנצרות, והגרוש מגן עדן, ששויכו לאכילת התפוח. מאות בשנים צויר התפוח בידי הציירים כפרי האסור, וכך נקבע בתודעתינו. גם אצל חז״ל הדעות חלוקות לגבי הפרי המדובר, רש"י הסיק שזו התאנה, כי לאחר שאכלו מהפרי התפכחו, כנאמר: "וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת." והמשיך: "הוא העץ שאכלו ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נִתַּקְנוּ". ויש אומרים שהפרי הוא אתרוג, גפן או חיטה, ודעתם מוסברת במדרשים מפורטים. וכך נשאר הפרי מיסטי, שאת צורתו וטעמו איננו יודעים וניתן רק לדמיין. הסיפור מפותל, בזכותו גם ׳קשרי פיתוי׳ נצרבו בתודעתינו – בין הנחש הערמומי לאישה המִתְּפתה: ״וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל,״ ובין אדם לחוה, כלומר, בין האדם התמים והאישה הַמְּפַתֶּה: ״וַיֹּאמֶר הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל.״ ואז מגיעה התוצאה הבלתי נמנעת מאכילת הפרי – ״וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם," ובעקבות זאת הגרוש מגן עדן, ״וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. (בראשית, פרק ב׳)

◉ אין קשר ישיר בין הסיפור התנ״כי ולעניין הבא, אך ישנו הפלא אודות סמל התפוח, שהרי הוא קשור בתודעתינו לסיפור גן עדן; וכמו ויש בו איזה קסם – אחת הלהקות הפופולריות ביותר אי פעם, ״החיפושיות״, סימלהּ היה תפוח, וראו זה פלא, גם החברה העשירה בעולם בתחום המחשבים Apple, סימלהּ הוא תפוח, אך תפוח נגוס.

◉ ״וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה, כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל-חָי.״ השם של חוה מוסבר, זאת כנהוג במקרא, באפיון בעל השם על-פי אופיו, או נסיבות היוולדו. וההסבר שניתן – אימם של כל בני האדם. אך אם נדייק ונתווכח לגבי שמה של חוה ופרושו, נמצא ששורש המילה חַוָה הוא ח.ו.ה. והפירוש המילולי הוא: התנסה, חווה, לקח חלק, שטח אדמה שבו גרים חקלאים ובעלי חיים. מסיבות השמורות עם כותבי ספר התורה, ואולי מפאת כבודו של אדם והרצון להתרחק מפירוש פרובוקטיבי, פירשו הכותבים את השם "חוה" – ל-חי, וויתרו על הקשר המיידי בין חוה לחוויה. דרך הצניעות היא הדרך שבחרה התורה לפרש את שמה של חוה – אם כל חי. קאסוטו אומר: אשר לפרוש הראשוני והעיקרי של השם חוה יש להזכיר את דעתם של חז״ל ושל חוקרים חדשים אחדים, שלפיה קשור השם בשם הארמי חִוְיָא – שפרושו נחש והיא נקראת כך על שום מה שקרה בגן עדן. (בראשית, פרק ג׳, פסוק כ׳)

◉ גן עדן. מיד לאחר בריאת האדם נאמר: "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.״ מפרשים את השם עדן על שבו מתעדנים ומתענגים. אחרים סוברים כי מקור השם הוא במילה דומה באכדית, ופרושָה מקום שכולו משקה. מיקומו של הגן, ב-עדן, בין נהר הפרת והחדקל ברמת אשור; מקום הולדת הציביליזציה. יש אומרים שהייתה זו טעות קריטית בהיסטוריה של האנושות, ואין חזרה ממנה, כאשר האדם עזב מרצונו החופשי את החיים ׳החופשיים׳ – את גן עדן, והפך ממלקט לעובד אדמה. יובל הררי בספרו ״קיצור תולדות האנושות״, מדבר על הטעות בהרחבה. הררי מעריך שהמהפכה החקלאית, ביות בעלי החיים והצמחים והמעבר ליישובי קבע הייתה לפני כ- 10,000 שנה. התורה שנכתבה כ-1500 לפנה״ס, קרובה יותר לסוף תקופת המלקטים ולמעבר ליישובי הקבע, מאשר אנחנו. כמלקט, האדם היה חופשי להסתובב ולאכול כאוות נפשו מפרי העץ, מגידולי השדה, פירות ופרחים, ליקט וצד גם מזונות מזדמנים מן החי. ״וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.״

החיפוש אחר מזון הביא את האדם-המלקט להכרת תכונותיהם וסגולותיהם של מאות צמחים ומזונות, והעובדה הייתה שהאדם אכל מזון מְגוון שהכיל מִגוון ויטמינים – שני הדברים הללו גם יחד, זרזו את התפתחותו המנטלית והשכלית והעשירו את חכמתו. מעניין מאוד שכותבי התורה ידעו שהאדם המלקט היה חכם. הם תיארו את התנהלותו ואת ההסבר על איסור האכילה מפרי עץ הדעת, קרי האיסור, שיביא למניעת התקדמותו והתפתחותו השכלית של האדם והחוכמה בכלל: ״כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.״ היה חשש שבני האדם בהכרתם המעמיקה את רזי הטבע והצמחייה והתעצמותם המנטלית, יהיו בהמשך הדורות ליודעי דעת ולמבינים בין טוב ורע, ותלותם באלוהים עלולה להיחלש. לכן המשפטים אודות הגרוש מגן עדן וסיבותיו קצרים ומדויקים: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן–לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם.״

לכותבי התורה היה ידוע וברור שהאדם המלקט היה החכם וחייו טובים. גם ממצא שנמצא לאחרונה סמוך לחופי סיציליה משנה את הדרך בה אנחנו תופשים תרבויות של ציידים–לקטים. אך לאחר הגירוש מגן עדן, כלומר לאחר המהפכה החקלאית, חייו של אדם הפכו קשים; כְּאִכָּרִים עובדי אדמה, תלותם הייתה כעת רק באדמה: ״אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ.״ תוצאת העונש – כלומר הגרוש מגן עדן, שכתובה בתורה בדיעבד – ״לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה,״ ו-״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם״, פירושה היה היצמדות האדם לקרקע, שהביאה לאכילת מזון מצומצם, שגדל אך ורק בסביבתו. לאדם היו תקוות לשפע במעבר לעבודת האדמה, לביסוס, ולא לרעב, אך עיקר השינוי היה איבוד רוחו החופשית של המלקט: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם.״ ברור שכל אלה החזירו מבחינה מנטלית ושכלית את בני האדם אחורה. הגרוש היה חד ואכזרי ללא דרך אחורה, כמו בהיסטוריה: ״וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.״ בחשיבה מודרנית, אפשר לאמר שלא רק הגרוש מגן עדן, אלא גם צורת הכתיבה והקצב היו מעליבים והשפילו את רוחו, ובעיקר התזכורת – שהוא בא מן העפר ואליו ישוב, וכל מה שקורה באמצע החיים איננו חשוב. כל זה העצים את תחושת העלבון והעצב: ״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ.״ האם העלבון ההיסטורי הזה הוא אחת הסיבות, למרות שאיננו מדברים בה, על עזיבת האדם המודרני את החקלאות? גם היום, עוזבים הכפריים בצורה חפוזה את משקיהם ונוהרים לערים, ולא תמיד מגיעים לחיים טובים יותר. ומצד שני, ישנה שאיפה אוטופית אוניברסלית של האדם לחזור לגן עדן, להתמזג בטבע ולהתמסר לו וללקט את מזונותיו. (בראשית, פרק ג׳)

◉ בתמונה למטה: ״אללה של האסלאם הוא אותו אלוהים של הנוצרים ושל אישוור של ההינדוהיסטים.״ (בתרגום חופשי). Allah of Islam is the same God of Christians and the Iswar of Hindus. ראיתי את השלט הזה, למיטב זיכרוני, על הקיר של בית שיבננדה ברישיקש, במחוז הימאצ'אל פראדש. (לא אני צילמתי). לדברי המקור השלט צולם בתחנת הרכבת בהימאצ'אל פראדש, שבצפון הודו. כך או כך, המילים יפות וחשובות.