ממשיכה לספר על מקצת ההרפתקאות בכתיבת הספר ״בית הספר האנגלי״. מאת: נורה לוי
התכתבות המיילים בין שתי החברות הטובות – דפנה (הגיבורה) שנסעה לדרום אמריקה וחברתה ענבר, אשר בוחנת את מהלך חייה במסעה בהודו, נשזרת לאורך הספר, ומביאה אותי לחשוב על יום האישה, שחל בימים אלה. אפשר לאמר שיום האישה צריך לחול יומיום…
בספר ישנם רבדים גלויים וסמויים מן העין. ובין לבין שזורות מחשבות קטנות, כלומר מחשבות גדולות מאוד! כידוע, הדברים הקטנים שנקראים ״חסרי חשיבות״, הם החשובים באמת.
והנה הגיבורה המתה – ססיליה, מתעוררת לחיים לאטה דרך מחשבותיהם וסיפוריהם של האחרים. דפנה בהיצמדותה אליה ובחיפושים אחר האמת הקשורה למותה המסתורי, נחשפת ומתמסרת; מאלפונסו אני למדים על חייה האומללים של ססיליה עם בעלה, על עושרה שמאסה בו, על חיפושיה בנבכי תורת הנפש דרך הכישוף ועל געגועיו שלו עצמו אליה. מחואן למדנו על אהבתו אליה, על צניעותה ומסירותה לילדים, וכך הלאה גם מהאחרים. דמותה של ססיליה עולה מעלה, גדלה מתפתחת ומסקרנת. והנה המשטרה בסיום החקירות מסכמת את חייה התוססים והטרגיים, את אהבותיה וחלומותיה בשורה פורמלית אחת: ״החקירה בעניינה של גב' ססיליה פלומה פרננדז, האישה המתה שנמצאה בשטח בית הספר האנגלי, בשולי תעלת השפכים, נמשכה שישים ושמונה ימים.״ סיכום רשמי של הרשויות מציג לא אחת חיים שלמים כחפץ חסר ערך; וכך גם כאן, בחוסר רחמים ״בריכות החימצון״ רשומים בדו״ח המשטרה בזלזול ובהתנשאות כ״תעלת השפכים״.
ואני חוזרת שוב לשבוע הראשון של הולדתו של הספר בניו זילנד. מרגע שהסיפור הגיע לתודעתי כמו נכרכתי סביבו והוא נכרך סביבי. למרות היופי עוצר הנשימה של חופי ניו זילנד יצאתי לכל מקום עם תרמיל ובו ׳המחברת׳ ובה רשמתי פתיתים מהרשמים שהתגלו לעיני רוחי, שלא היו קשורים לחוץ ולנוף, אלא כסיפור בתוך סיפור, באו ממקום אחר. בניו זילנד הייתי שרויה פיזית, ואהבתי להיות שם ונהנתי, אך ההכרה שלי הפליגה שוב ושוב למקום הנידח ההוא בפרו, ולדמויות המרתקות שהחלו מתגבשות בתודעתי. אט אט הן היו יותר ויותר ברורות וצלולות. זה דמה להליכה בתוך סבך, בו ככל שנכנסים יותר עמוק לעובי הסבך, הפרטים מתבארים והשביל שלא נראה קודם מסתמן ומתבהר.
אך לפתע הראות מוגבלת, הכל מיטשטש ואני חוזרת למקומי העכשווי, לכאן ועכשיו, בהווה הפיזי, והתמונה הדמיונית של הסיפור נעלמת כליל; דבר שקרה לאורך כל כתיבת הספר.
כבר מהרגע הראשון ידעתי ש״בית הספר האנגלי״ יהיה שמו של הספר, אך עם חלוף החודשים והשנים ניסיתי גם שמות אחרים שלא התאימו, ולבסוף ההבזק הראשון ניצח. 🙂
עד כאן להיום, אמשיך לספר על נפלאות מסע הכתיבה בשבוע הבא.
