הפוסט נכתב באתנחתא קצרה בעת סוערת, במבצע ״צוק איתן״.
בחיי היומיום איננו רואים את חיינו בפרספקטיבה.
אנחנו עסוקים, רצים, מחפשים חידושים וגירויים, והופ עברנו יום, עבר שבוע, עברו חודש ושנה. והנה אנחנו יוצאים מהקן, מהבית, נוסעים להיכן שהוא, לשבוע למשל, ומביטים ורואים את עצמנו כמו במראה. התמונה מתחדדת ומתבהרת עוד יותר אם נוסעים ליבשת אחרת, שהיא כמו נסיעה לזמן אחר. תחושה זו יכולה לקרות בקריאת ספר, בסרט, בתיאטרון; בחוויה שבה לזמן קצר אנחנו עפים למקומות רחוקים וחווים חיים של אחרים.
חוויתי את חיי מזווית חדשה בעת כתיבת הספר ״בית הספר האנגלי״. נסעתי עד לפרו הרחוקה שבדרום אמריקה! הרחקתי לכת עד לשם, כדי לראות את עצמי בפרספקטיבה כדפנה הגיבורה. תהיות ורגשי אשם התעוררו לאחר שבאחד הלילות דפנה חולמת ורואה מות אישה שמעולם לא פגשה, שנמצאה מתה באופן מסתורי, לאחר מכן.
ואילו ענבר (שזו אני השנייה), חברתה הטובה של דפנה, הרחיקה עד להודו כדי לראות ולהבין את חייה שלה ואת קורותיה.
הטיול שלי בניו זילנד ובהודו עם תרמיל על הגב במשך 4 חודשים, היה התמצית שהנביט ניצנים ורעיונות לספרי ״בית הספר האנגלי״. יש אומרים שזה סיפור מסע, אך בפרו מעולם לא הייתי.
הסברים לתמונות:
הטאג׳ מהאל, סמל השלימות והאלמוות.
הר השלג הנצחי, שכמו נכנס לתוך חלוני במקלואוד גאנג׳, בדראמסאלה, הביט בי וחייך.
הילדה מקבצת הנדבות, שנולדה עם חן וכריזמה ונתנה לי השראה לכתוב עליה במתיקות ואהבה. שתי הבחורות שפשפשו בארנקיהן, הן ישראליות שנסעו בקרון באקראי באותו יום ולילה יחד אתי.
המשפחה שאכלה ארוחת בוקר בנחת, על רציף תחנת הרכבת בפודוצ׳רי.
גשר החבלים ברישיקש, בו מגיעים עולי הרגל למקדשים בלקסמן ג׳ולה.
מצחצח הנעליים, שנגלה לעיניי וראיתי בעיניו כל יום תקווה חדשה.
קשתות הארמונות של מבצר הכוח בניו דלהי, שהם סמל לעולם בתוך עולם בתוך עולם; הרוחי, הגשמי והשמיימי. והאחרון להיום,
הפגישה שלי עם יוגי , איש צעיר עם השראה, שהיה מנהל חדרים בהאשרם על גדות הגנגס, בלקסמן ג׳ולה שברישיקש, ונהגנו לשבת לתוך הלילה ולשוחח.
כל קורות הדברים הללו שזורים ב״בית הספר האנגלי״, שיוביל אתכם למסע, ואל עצמכם ולאי-שם.
