בזכות התחושה הפנימית של ידידתי בתיה, אני כותבת את הפוסט הזה.
קשה לי להגיד בפירוש – אבל אני מחפשת את האמת. זה נשמע גרנדיוזי מדי, אבל החיפוש אחר האמת הוא המעניין – הדרך!
ומה יהיה אם אמצע? מה אני אעשה אז?
האמת! 🙂
בבלוג שלי אני כותבת כשהדברים פורצים בכוח, על נושאים שונים שמציתים אותי. הבלוג צעיר, אבל אני שמחה שיש לי במה קטנה בה אני מדברת עם העולם – מספרת, מתארת חוויות ומוסיפה את צורת הראייה שלי. אני כותבת על נושאים שאני רואה אותם כחשובים, ומצפה שיהיה דיון עליהם, שיעוררו אחרים למחשבה. גם כשזה לא קורה בהיקף שהייתי רוצה, ויש לי רק קוראים בודדים, דיינו!
מאז ומעולם הדברים שעניינו אותי היו קשורים לנחלת הכלל. גם בעבודה האמנותית שעשיתי התייחסתי לחוויות קולקטיביות ולא דווקא לכאב הפרטי. בדרך כלל מדברים על כאב, זה מעניין, אבל זה לא מספיק בשבילי, אני חושבת שהשילוב צריך להיות בין שניהם, החוויה הפרטית והחוויה הקולקטיבית, במילים אחרות – האוניברסליות.
גם בספר שכתבתי, לעניין הזה היה מקום חשוב בהחלטות שלי.
למשל, אין הפרדה בזבל שלנו בין עיתונים, בקבוקי זכוכית, בקבוקי פלסטיק, פחיות שתייה וכו… ואין מקום לאיסוף נוח לבטריות שמרעילות את האדמה היקרה שלנו. כמה אנחנו נלחמים עליה וכמה אנחנו מזלזלים בה, בצורה בוטה וקולקטיבית! גם אני כאזרחית, לא צועקת מספיק לשינוי. זה כאב הרבה יותר גדול ועמוק מהכאב הפרטי שלי.
נדבר רגע על הרשימה של אתמול, בכיכר רבין, שילבתי בה תיאור של האירוע והבאתי ממחשבותיי. לא התכוונתי להביא את קורא הבלוג למקום שלי, או לשכנע בצדקת דברי, אבל כן, הכוונה הייתה לספר מה ראיתי ולהוסיף את מבטי הספציפי. עובדה, היום נכתבו הרבה מאוד כתבות ופוסטים על העצרת של אתמול, וכל אחד דיבר בשפה שונה וכתב מזווית אחרת; מה ראה, מה שמע ומה הוא חש.
הדיאלוג הוא שמעניין, וזוהי הדרך לשינוי!
בלי לחלום על דימוקרטיה, בלי לדבר עליה, בלי להצביע ברגליים בכיכר, דבר לא יקרה!
התגובה שצמחה לפוסט שלם – זה תהליך הביטוי שהופך לחשיבה קולקטיבי, כפי שניתן לראות בפוסט "איך הפסקתי להאמין בדמוקרטיה", מאת זוהר מנור-אבל.