בעמק יזרעאל, לרגלי הגלבוע, התברכנו במעיין קסום – עין יזרעאל.
ובמציאות?
יצאנו לטיול בקבוצה מאורגנת מטעם מתנ"ס בית היינה, בקריית חיים, חיפה, המנוהל על-ידי יפה אבירם. המדריך: אילן.
הטיול היה לעמק יזרעאל וסביבותיה. אחד המקומות שהגענו אליו היה עין יזרעאל – מעיין, מקווה מים, תעלות מים וסביבו חורשת אקליפטוס.
היה מצער ועצוב להגיע לחורשה ולמעיין, כי ראינו שם את ההזנחה ואת חוסר הכבוד של המבקרים המשאירים זבל אחריהם, ואת חוסר הטיפול של הרשויות במקומות היפים הללו.
בעין יזרעאל, תעלות המים היו סתומות והמים כמעט לא זרמו.
לתדהמתי, גם לא ראיתי פחים מתאימים לאיסוף האשפה…
חבל! פינת חמד נשכחת שאת יופיה רואים בתמונות, אבל במציאות – עמדנו נכלמים במקום עזוב ומוזנח.
אפשר היה לדמיין איך המקום יכול להראות…
…מי יודע איך יראה המקום אחרי החוגגים ביום העצמאות?
בהזדמנות זו, כמה מילים בהקשר לחורשת האקליפטוס. (בנוסף, יש לי קשר פרטי ואישי לעצי האקליפטוס)
עצי האקליפטוס… נכחדים בארצנו!
אנחנו שתלנו את העצים לייבש ביצות, להפריח השממה וכעת, אנחנו כורתים אותם ללא רחם – עצים בני 70-80, ו- 100 שנה.
לשתול עצים פרושו לתת כבוד לאדמה שלנו, ולכרות?…
היום, במחי יד – אנחנו כורתים את עצי הקליפטוס! אנחנו נמצאים באובססיה של לבנות חדש, בלי לתת כבוד לישן.
האם אין מי שיגן עליהם? עלינו?