אמנות זה כמו אוויר לנשימה. מוכרחים את זה, אבל אנחנו לא תמיד מודעים לזה.
וכך אני חוזרת היום לוורדים. חוזרת לאמנות נקייה, פשוטה ובסיסית.
ניסיונות לצלם תמונה אחת בקו נקי.
המעניין הוא שדווקא הכתיבה, שהיא השפה המובנת לכל, שפה שבה אנחנו מתקשרים עם אחרים ונפתחים לעולם. קשר מציאותי ולעתים פחות קרוב לנשמה.
אולי כי היא השפה מובנת לכל?
האם לשם כך ממציאים כתבי סתרים, ספרי קבלה, וספרים שכתובים בקודיים סודיים שונים.
אצלי מראה ויזואלי – קו, כתם, סימן – הם האוצר!
קו, כתם, סימן – הם אינטימיים ופרטיים, לא ברורים לגמרי. סודיים. כל אחד יכול להבין, לתרגם, להרגיש, ולראות אותם, בשפה המובנת רק לו לבדו.