האביב הקצר של גרטה גרבו

להזמנת הספר

על הספר, מאת רימונה גרסון

האביב הקצר של גרטה גרבו
האביב הקצר של גרטה גרבו

האביב הקצר של גרטה גרבו הינו ספר וינטג' מרתק, הנקרא בנשימה אחת. "אחרי שקרו בבית 'דברים', פשט והשתרר בו שקט ארוך. היה זה שקט מסוים שהסתדר בצורת הבית. שקט מובנה. השקט התאים את עצמו לחללים הגדולים והקטנים. בכל חלל השקט נשמע ונראה אחרת: בחדר המגורים – היה שקט המום, בחלל הגג שרר שקט מחריש אוזניים… בשירותים שכן שקט מתוק. בחדר ההורים היה שקט אפלולי, מסתורי ונסתר בריח האודקולון."

בזכות חייה המגוונים יכלה נורית מנור לזקק את חוויותיה ולכתוב ספר שנקרא כאנחת רווחה. היא מעביר תמונה חדה, טרייה ומרגשת. האם אתם זוכרים מה קרה לכם בגיל שנתיים? מי מאתנו זוכר פרטים מילדותנו המוקדמת – בגיל שנתיים-שלוש? "הקשר הבולגרי" ותיאורים על יפו הציורית והרומנטית מסופר דרך הפריזמה המיוחדת של נורית מנור. בספרה האביב הקצר של גרטה גרבו מתארת נורית מנור את חוויותיה של ילדה בבית הוריה מגיל שנתיים ועד לגיל שבע. הילדה הקטנה מובילה את הקורא בסיפור קצבי מרתק לחוות את שראתה ושמעה סביבה, ולתוך הרגשותיה וקורותיה. סיפורה האינטימי משופע בתיאורים פסטליים, אווירה מיוחדת וניחוחות בלקניים. גם תיאורים ריאליסטיים של יפו משנות החמישים עוברים על פנינו בתמונות מפורטות, כמו בחזרה בזמן, וניתן לחיות את העלילה והתקופה. "'יש לי מחברת סודית בארנק הקרוקדיל החום,' אמרה לי אמא יום אחד. היא באה לחופשה של כמה ימים מבית החולים, פניה היו טובים." אלה דברי הפתיחה בפרק חורשת האקליפטוס ובו רשימות אישיות שנכתבו על-ידי האם בבית החולים 'אברבנאל' בבת-ים. פרק זה ממשיך במקום שהסיפור של הילדה נקטע. הסיפור הינו מסמך אותנטי בו אין הילדה שופטת או מחווה דעה, אלא מתארת ומספרת את זיכרונותיה בבולגריה ואת מהלך שלוש השנים הראשונות בארץ עם עליית המשפחה ב"עליה הבולגרית" ב-1949.

נורית מנור נולדה בדופניצה שבבולגריה ב-1944. בנעוריה הייתה תלמידתם של הציירים שטרייכמן, מוקדי, סטימצקי וסלונים, עת למדה במכון אבני לאמנות בתל-אביב ובעין הוד. גם בכתיבה היא משתמשת במוטיבים ציוריים וכמו בציור אימפרסיוניסטי מתארת מצב בקווים פשוטים וחדים. לאחר שהתאלמנה מבעלה, איש הצוללת "דקר", והיא בת 24, נסעה עם שני בניה הפעוטים ללונדון, ולמדה ציור ואמנות בקולג' ריבנסבורן. בתום לימודיה ולידת בנה השלישי, שבה ארצה, היתה ממקימי כפר האמנים בערד והציגה מעבודותיה ברחבי הארץ. במחצית שנות השמונים עברה לתל-אביב והקימה סטודיו לגרפיקה ופרסום. עם מציאת הצוללת דקר, נפתח גם הצוהר הפרטי, והיא התמסרה לכתיבה. זהו ספרה הראשון.

מאת שולמית גבע, תולדות חיים, מוסף "הארץ ספרים", 21.12.2005

שום דבר בספרה של נורית מנור אינו שגרתי, גם לסוגת הספרים האישיים לה הוא שייך, וזו סוגה בה חוסר השגרתיות הנה מופע מקובל. ספרה מורכב משורת סיפורים בעלי מבנה וסדר ספרותיים, שכל אחד מהם עומד על רגליו שלו, וכולם ביחד משחזרים את ילדותה. זהו תיעוד כרונולוגי למחצה, ממוין מאוד. מנור לא כוללת בו אירועים, פרטים או דמויות שאינם מקדמים את עלילת סיפוריה. חלק מחומר הרקע היא מגישה כדיווח: רשימת הדמויות המוזכרות בספר, לוח גנאולוגי של משפחתה ושרטוט טווחי הספר. על חלקים אחרים ברקע היא מוותרת. היא מספרת על ילדותה הרכה בבולגריה, כשהייתה עדיין ילדונת אהובה ומטופחת במשפחה קשה. היא מתארת חיים מלאי עניין עבורה אך רצופי מתח ואומללות אצל הוריה. הסיפורים עשירים, חושניים וצבעוניים. משולבים בהם תיאורים של גוני קול, הבעות ואפיוני דמויות ומקומות.

הסיפורים האחרים מביאים את סיפור הקליטה הקשה בארץ: האונייה, המעברה, הבית ביפו. משפחה שמתקשה להתמודד עם התנאים הכלכליים ועם קשיי התפרקותה. אם שמתמודדת התמודדות נפשית, כלכלית וגם פמיניסטית בדרכה המיוחדת במציאות הקשה של חייה, ולוקחת על עצמה כל עבודה קשה על מנת לשמור על מידה של עצמאות. בין הבית והעבודה, בין הילדות והבעל החי עדיין על פי מושגי כבוד גברי של העולם אותו עזבו, היא מתמרנת בקושי רב, מנסה לשמור על שפיותה ועל נשיותה. אחר כך היא מתארת את המשפחה המתפרקת. האב שקשיי פרנסתו מרחיקים אותו מן הבית ומן המשפחה, האם השוקעת במחלת נפש, מתאשפזת וחוזרת ומתאשפזת, ולאיטה יוצאת ממעגל חיי היום יום של בנותיה.

מנור מצליחה בצורה מופלאה להביא את נקודת המבט של הילדונת: את כל הפרטים היא רואה, אבל קשה לה לחבר דבר לדבר. האירועים הגדולים נופלים עליה כך, בזה אחר זה, בהפתעה: הדודים בבולגריה המתערבים בחיי משפחתה, הקשיים בין האם לאב, האב שבונה לעצמו את חייו הרחק ממשפחתו, האם המאבדת את צלילותה. את הבנתה כמבוגרת היא מצליחה להכניס בין השורות. נקודת המבט הכפולה הזו מקנה אופי וייחוד לא שגרתיים לקובץ הסיפורים שלפנינו. מנור נוקטת בלשון ייחודית. יוצרת צירופי מילים וביטויים שאינם קיימים בשפה המקובלת, גם לא בזו הספרותית ("צל קולם", עמ' 26, "סל דמעות", עמ' 60 ועוד). הספורים, כך נראה,  משמשים גם כחומרים לניסיונות ספרותיים שהיא עורכת. במרביתם היא עוברת מצורה ביטוי אחת לאחרת: פרוזה שוטפת, משפטים קצרים וקטועים וקטעי שירה מחליפים אלה את אלה. כל אחד מקדם את העלילה ומוסיף לאווירה שהיא בוחרת להקנות לכל חלק.

למרות שלא הוגדר כך, סיפרה של מנור הוא במידה רבה מאוד ספר זיכרון והנצחה לאימה. הקשיים הכלכליים, הבעיות המשפחתיות, מחלתה שהצלה והעיבה על שנות ילדותה של המחברת – כל אלה לא פגעו לא באהבתה הגדולה של המחברת ולא בגעגועים העזים שהיא חשה כלפיה. וגם זו אחת הבשורות הרכות היוצאות ממנו.

מאת רק עוד רגע, 5.9.2005

סקרנות הניעה אותנו להגיע הערב לבר לבונטין. יותר מכך אולי הייתה זו המוסיקה הבלקנית המובטחת. הגענו לבר בעקבות מודעה קטנה בעיתון. מפגש השקה לספר של נורית מנור – ציירת שצבעה את ילדותה ביפו, במילים. מוסיקה בלקנית קלחה ברקע, בזכות דיסק מקהלת נשים בולגריות. במרכז הערב עמדה אישה נאה, זורחת באושר, עיניים ירוקות בוהקות, עטופה בחברי ילדות שחלקם נראו כמו יצאו מתוך הספר. מוגנת בבני משפחה שנראו כבקיאים בסיפור, כמו מכירים אותו בעל-פה, נשמו אותו, חברות מלוות רוו נחת. מרתק לראות אישה יולדת, לאחר שמונה שנות הריון, מאושרת מהוולד שבא לעולם בסימן שמחה. נעים לראות לידה המתרחשת לא בבית חולים קפוא סבר, תחת איזמלים ואורות פלורסנטיים קרים, אלא לידת השקה בפאב אפלולי, עם חמימות מפרגנת של חברים אוהבים. נורית מנור – "האביב הקצר של גרטה גרבו" (הוצאת אקליפטוס), סיפור אישי על מסע של ילדה מארצות הבלקן אל יפו של תחילת שנות החמישים. (מתוך טיים אווט). את הספר טרם הספיקותי, כדי לאייר הספיק לי מראה העיניים המחייכות באושר, מראה קהל שמח, הגאה בימי קליטת עלייה אכזריים. כל אלו הספיקו לי ולו כדי לאמר שבכייף לגמתי מכוסית ההשקה. לרגע מרגיש כמבקר ספרותי מדופלם, כמבקר מוסיקאלי, שמדווח לקהל קוראיו עד כמה נהנה מהכיסאות, מהלבוש ומהמראה המעונב של התזמורת, תוך ששוכח לספר לקהל קוראיו, על ביצוע היצירה המוסיקאלית עצמה, נהנתי.

מאת pasternack, פורום ספרים וספרות – תפוז, 27.10.2010

המחברת נולדה בבולגריה ועלתה לארץ מיד לאחר קום המדינה. הספר הוא ספר זכרונות, המתואר אך ורק מנקודת מבטה של הילדה של אז. מה שהיא לא הייתה אמורה לדעת, אפשר רק לנחש בחוכמת מבוגרים בדיעבד. התאורים הם כשל ילדה – רגישים, חושניים, נשמעים כמעט כמו חלום. אבל התקופה היא תקופה קריטית בחיי יהדות בולגריה – מלחמת העולם השנייה, עליית הקומוניזם, הקמת מדינת ישראל, עלייה לארץ וקשיי קליטה. זה סיפור אמיתי של התבגרות,של קונפליקטים משפחתיים, ושל עולם פנימי עשיר של ילדה בעלת כושר התבוננות יוצא דופן. אני נחשפתי בעקבות הספר לתרבות החברתית והחומרית של הקהילה היהודית בבולגריה – עולם שכמעט נעלם, ושלא הכרתי קודם. ספר מרתק עבור מי שמתעניין בתרבות זו וגם עבור כל מי שמתעניין בנפש האדם. למרבה הצער, הספר הגיע לידיי לאחר שכבר אינו ניתן להגשה בחנויות.

להזמנת הספר