הספרים שלי

ציור העטיפה: נורה לוי, "פרחי קנטוטה", אקריליק על בד, 2013בית הספר האגלי

סיפור אהבה בין מורה צעיר לבין אישה, ההולכת עד הסוף בעקבות חלומותיה.

Cover copy-hהאביב הקצר של גרטה גרבו

האם אתם זוכרים מה קרה לכם בגיל שנתיים? מי מאתנו זוכר פרטים מילדותנו המוקדמת – בגיל שנתיים-שלוש? "הקשר הבולגרי" ותיאורים על יפו הציורית והרומנטית מסופר דרך הפריזמה המיוחדת של נורית מנור.

המלצות

מאת pasternack, פורום ספרים וספרות – תפוז, 27.10.2010
המחברת נולדה בבולגריה ועלתה לארץ מיד לאחר קום המדינה. הספר הוא ספר זכרונות, המתואר אך ורק מנקודת מבטה של הילדה של אז. מה שהיא לא הייתה אמורה לדעת, אפשר רק לנחש בחוכמת מבוגרים בדיעבד. התאורים הם כשל ילדה – רגישים, חושניים, נשמעים כמעט כמו חלום. אבל התקופה היא תקופה קריטית בחיי יהדות בולגריה – מלחמת העולם השנייה, עליית הקומוניזם, הקמת מדינת ישראל, עלייה לארץ וקשיי קליטה. זה סיפור אמיתי של התבגרות,של קונפליקטים משפחתיים, ושל עולם פנימי עשיר של ילדה בעלת כושר התבוננות יוצא דופן. אני נחשפתי בעקבות הספר לתרבות החברתית והחומרית של הקהילה היהודית בבולגריה – עולם שכמעט נעלם, ושלא הכרתי קודם. ספר מרתק עבור מי שמתעניין בתרבות זו וגם עבור כל מי שמתעניין בנפש האדם. למרבה הצער, הספר הגיע לידיי לאחר שכבר אינו ניתן להגשה בחנויות.

מאת רק עוד רגע, 5.9.2005
סקרנות הניעה אותנו להגיע הערב לבר לבונטין. יותר מכך אולי הייתה זו המוסיקה הבלקנית המובטחת. הגענו לבר בעקבות מודעה קטנה בעיתון. מפגש השקה לספר של )נורית מנור – ציירת שצבעה את ילדותה ביפו, במילים. מוסיקה בלקנית קלחה ברקע, בזכות דיסק מקהלת נשים בולגריות. במרכז הערב עמדה אישה נאה, זורחת באושר, עיניים ירוקות בוהקות, עטופה בחברי ילדות שחלקם נראו כמו יצאו מתוך הספר. מוגנת בבני משפחה שנראו כבקיאים בסיפור, כמו מכירים אותו בעל-פה, נשמו אותו, חברות מלוות רוו נחת. מרתק לראות אישה יולדת, לאחר שמונה שנות הריון, מאושרת מהוולד שבא לעולם בסימן שמחה. נעים לראות לידה המתרחשת לא בבית חולים קפוא סבר, תחת איזמלים ואורות פלורסנטיים קרים, אלא לידת השקה בפאב אפלולי, עם חמימות מפרגנת של חברים אוהבים. נורית מנור – "האביב הקצר של גרטה גרבו" (הוצאת אקליפטוס), סיפור אישי על מסע של ילדה מארצות הבלקן אל יפו של תחילת שנות החמישים. (מתוך טיים אווט). את הספר טרם הספיקותי, כדדי לאייר הספיק לי מראה העיניים המחייכות באושר, מראה קהל שמח, הגאה בימי קליטת עליה אכזריים. כל אלו הספיקו לי ולו כדי לאמר שבכייף לגמתי מכוסית ההשקה. לרגע מרגיש כמבקר ספרותי מדופלם, כמבקר מוסיקאלי, שמדווח לקהל קוראיו עד כמה נהנה מהכיסאות, מהלבוש ומהמראה המעונב של התזמורת, תוך ששוכח לספר לקהל קוראיו, על ביצוע היצירה המוסיקאלית עצמה, נהנתי.