אמנות זה כמו אוויר לנשימה. מוכרחים את זה, אבל אנחנו לא תמיד מודעים לזה.
וכך אני חוזרת היום לוורדים. חוזרת לאמנות נקייה, פשוטה ובסיסית. ניסיונות לצלם תמונה אחת בקו נקי.
המעניין הוא שדווקא הכתיבה, שהיא השפה המובנת לכל, שפה שבה אנחנו מתקשרים עם אחרים ונפתחים לעולם. קשר מציאותי ולעתים פחות קרוב לנשמה.
אולי כי היא השפה מובנת לכל?
האם לשם כך ממציאים כתבי סתרים, ספרי קבלה, וספרים שכתובים בקודיים סודיים שונים.
אצלי מראה ויזואלי – קו, כתם, סימן – הם האוצר!
קו, כתם, סימן – הם אינטימיים ופרטיים, לא ברורים לגמרי. סודיים. כל אחד יכול להבין, לתרגם, להרגיש, ולראות אותם, בשפה המובנת רק לו לבדו.
לא נזרוק את הרהיט הישן! לעיתים אנחנו מתביישים להוציאו בפרהסיה, אך בשום פנים ואופן לא ניתן לעצמנו להיפטר ממנו. כך הוא נשאר בפינה חשוכה, כפנינה ישנה סנטימנטלית ואיכותית.
כוונתי היא לקחת את הרהיט הישן שלכם ולחדש אותו – לתת לו פנים חדשות: צבע, פוליש, ריפוד, פוליטורה, התזת חול, גלוון, ציפוי מתכת; להראות לעולם את יופי הרהיט המיוחד, שאנחנו אוהבים ושומרים. אינני מתימרת לעשות לרהיט שימור מדויק ולהחזירו לעבר, טכנית הדבר הוא בלתי אפשרי, כי השימוש ברהיט תמיד נותן את אותותיו; אבל זה היופי שבו, לראות את שנותיו וסגנונו המיוחד.
Renova – חידוש רהיטים יוצאת לדרך, עם הרהיטים הישנים שאנחנו אוהבים המקבלים פנים חדשות, צבע וריפוד חדש. בקיצור הרפתקה סנטימנטלית עיצובית
כיסאות אנגליים ערומים לפני צביעת אפוקסי
וויזואלית, בה נחדש את ימי הרהיט הישן והאהוב וניתן לו פנים חדשות.
ממחזרים…. ומחדשים!
הורגלנו לזרוק רהיטים ישנים ולקנות חדשים. לא שהרהיטים החדשים יהיו איכותיים יותר, אלא שכך הורגלנו.
גם הטרחה להתעסק בחיפוש אחר אנשי מקצוע מיומנים, לחפש בד חדש, וכל טיפול יסודי הקשור לחידוש הרהיט, ירחיקו אותנו מיד מהרעיון. נכנסים לחנות אופנתית מתפתים וקונים.
אני רוצה להוביל אתכם לחשיבה 'ירוקה', בה אתם נותנים את הדעת לעץ היקר והמיוחד שממנו יוצר
כיסאות משרד צבועים בצבע אפוקסי ירוק בקבוק, מרופדים בבד בסגנון יפני חסין אש.
הרהיט הישן, לרגל ממתכת שהיא נדירה למרות שצבעה דהה והחלידה; לעיצוב של שנות השישים למשל, שכולנו נוהים אחריו בערגה. תביטו ברהיט בעיניים חדשות ותראו את יופיו וייחודו.
כשאנו רואים מכונית ישנה ושמורה, אין אחד שלא יסתכל בה בעיניים כלות.
חשיבה ירוקה פרושה לתת את הדעת לסביבה שלנו באופן רחב. חלק מכך יהיה לתת את הדעת ולא לזרוק את הרהיט הישן, אלא לשפץ אותו ולחדשו.
האם אתם מחליטים לזרוק 2 כיסאות משרד אנגליים ישנים? או שתתנו לי צ'אנס לתקן אותם, לטבול אותם מחדש בצבע אפוקסי ירוק (צבעם המקורי), לבחור בד יפה ומתאים ולרפדם מחדש.
כתבה שהופיעה היום בעתון 'הארץ' בעקבות קריקטורה שצוירה ע"י איל אילת שהתבססה על התמונה המפורסמת של הצלם דוד רובינגר – צנחנים ליד הכותל המערבי, שצולמה ב-1967, מעוררת שוב את הדיון אודות זכויות יוצרים:
מהי השראה?
מהי השפעה אמנותית?
האם שימוש/השראה מתצלום שהפך לאייקון – האם זו גניבה?
מהי זכות/השראה לעניין זכויות יוצרים וכו'.
פסק הדין שניתן ע"י השופטת חנה ינון קבע פיצוי על הפרת זכויות יוצרים לדוד רובינגר ע"י האתר וואלה וקביעה כי איל אילת הפר זכויות יוצרים.
אותי העניין הזה מקומם כי אף אחד לא לוקח את הרגע ההסטורי של התמונה שצילם דוד רובינגר, ואת זכויות היוצרים שלו על התמונה, אבל התמונה הזו הפכה להיות אייקון של תקופה, ולכן השפיטה לגבי התמונה הזו צריכה להיות שונה. התמונה זכתה להופיע בעשרות מאגזינים ובאופן מיידי היא מיצרת תזכורת לזמן ומקום בהסטוריה הקיבוצית שלנו, אי לכך גם ההתייחסות לתמונה היא כזו.
אני מדברת מתוך ראייה של אדם אוהב אמנות, הרואה חשיבות בהתפתחות האמנות, זוהי התפתחות האנושות! התפתחות שבאה מהשראה, מסקרנות ורצון לחזור ליצירות ישנות ואהובות, ובל נשכח כי ישנה חשיבות באמנות בקשר לנקודות ציון הסטוריות.
אתמול נפטרה דודתי האהובה והמיוחדת ליאונטינה. התמזל המזל והגורל גם יחד והייתי נוכחת ברגעיה האחרונים.
ליאונטינה הגיע לארץ לפני כחודשיים ובקשה להקבר ליד קבר אמי דבורה בערד.
קצרה היריעה בידי מלספר על חייה ומעשיה. אני מחזיקה בידי ספר ביוגרפיה שנכתב עליה בשנת 2002, הוא אחד מסדרת ספרי ביוגרפיה על האישים המשפיעים ביותר בבולגריה. היות והוא כתוב בבולגרית, לא יכולתי אלא לדפדף בספר, להסתכל בתמונות ולראות במספרים את פועלה בתיאטרון בבולגריה במשך למעלה מחמישים שנה; החל משנת 1951 כשחקנית, במאית, מנהלת התיאטרוןהצבאיהלאומיהבולגרי במשך שלושה עשורים, מקימת תיאטראות חובבים, שיחקה וביימה הצגות תיאטרון מצ'כוב שאהבה ועד להופעותבסרטים, ביניהם סרטה האחרון ב- 2006 בו שחקה כבושק'ה, בסרט צרפתי שהופק בבולגריה. היא הייתה השחקנית הראשונה שהעזה והופיעה בהצגות יחיד! אחת מפעולותיה המוערכות ויוצאות הדופן – עבודתה בהתנדבות במשך 30 שנה – היא הקימה וניהלהתיאטרון חובבים בעירשוליים 'לום' בגבול רומניה. התיאטרון זכה וזוכה כל השנים במקום הראשון בתחרויות תיאטרון חובבים קהילתי.
גם בשנים האחרונות לא הפסיקה לפעול, וכך הספיקה להציג מעבודות הקולאג' שייצרה בתערוכה בסופיה.
ספר שכתבה על חייה, חיי משפחתה והקהילה היהודית בבולגריה בתקופת הנאצים (1995), תורגם לגרמנית ויצא לאור בגרמניה (2002). באותה עת, הצטלבו דרכנו ושמחנו מאד לדעת ששתינו עוסקות בכתיבת ספר על ההיסטוריה המשפחתית. כל אחת כתבה את ספרה וסיפורה מזווית ראייה שונה; היא התמקדה בתקופה הנאצית ואני בתקופה שאחריה ועד העלייה לארץ “האביב הקצר של גרטה גרבו“, כך שבאופן מפתיע וללא תכנון מראש, אפשר לומר שכתבנו ברצף היסטורי.
הפגישה הראשונה שלי עם ליאונטינה הייתה לפני כ-20 שנה באחד מביקוריה בארץ, היא הגיעה כבמאית התיאטרון עם להקתה, למספר הופעות בארץ. פגשתי אישה מעניינת, עם חוש הומור, כריזמטית, שהביעה את אשר על לבה במלוא פה, אפשר להגיד – תפסה את החיים בשתי ידיה וחיבקה אותם.
זו הייתה פגישה מכוננת עבורי, עם ההיוודעות לענף במשפחה של אנשי תיאטרון, קולנוע וספרות שלא ידעתי שדמם זורם בעורקיי.
אמנות זו ‘הנשמה’ של החיים. כל אחד יכול למצוא את המקור הזה לעצמו, זה לא כל כך רחוק כמו שזה נראה, אבל צריך לנסות ו‘לעשות’!
ציור – זוהי השתפכות חווייתית אינטימית בין האמן ליצירה. משיכות המכחול הן כתב סתרים של היוצר. לא הצופים, האספנים והמבקרים יכולים להיכנס למקום הפרטי הזה.
בכתיבה, המילים חשופות. מתוך האינטימיות בא הרצון לשתף. הרבדים והסודות סמויים, אבל עין חדה ומעמיקה יכולה להתקרב, לנסות להבינם. מעיין המילים הבודדות שהופך לרעיון, לספר – זה הרגע הקסום ביצירה.
