תאריך: 1560 – 1570 בקירוב
החיפוש, הפירושים והגילויים! הם שמשכו את לבי, וגם התאמת יצירות אמנות לפוסט ושיבוצן.
◉ הופעת שלל צבעים נפלאים בשמים, המסודרים זה לצד זה בהתאמה והמתמזגים לצורה גיאומטרית מושלמת בחצי עיגול, הקשת! היא תלוייה בשמים כמו צומחת מתוך האדמה ואז מתפוגגת. עוד לא שָׂבענו ממראָה הנהדר, המפואר והיפהפה והנה הקשת נעלמת! בני האדם רגילים לשלוט בחיות, בצמחייה ובאוצרות הטבע, ונדהמים ומופתעים שאין להם שליטה על הקשת! היא באה והולכת כרצונה ועל פי דרכה. ״וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם.״ וראיתיה! כן, הספקנו לראותה רק לרגע לפני שנגוזה. הקשת היא הברית שניתנה אחרי המבול, האומרת – זה לא יקרה שוב! ״אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.״ הבטחות אלוהים, התרחשויות וניסים שקרו בתורה, מלווים בחלקם באותות מוחשיים: הסנה הבוער, מכות מצרים, חציית הנילוס, הוצאת מים מן הסלע ועוד – אותות חד פעמיים. והנה האות שהופיע לראשונה בימי בראשית ומופיע עד ימינו – הקשת בענן*, מבזיק ומיישם את ההבטחה: ״זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, לְדֹרֹת עוֹלָם.״ (בראשית, פרק ט׳) [*אנחנו שוכחים ש׳הקשת בענן׳ היא ״תופעת טבע אופטית, הנוצרת כתוצאה משבירה, נפיצה והחזרה של קרני אור הבוקעות ממקור נקודתי או כמעט נקודתי.״ (ויקיפדיה) שוכחים, וטוב שכך.]
הדרך אל / עם הקשת הפיזית ביצירה שלי, התפרשה על פני כשנתיים ימים. קשת תמיד הקסימה וריתקה אותי. בילדותי הייתי מתעצבת על לבי עם העלמותה, כמו השאירה אותי לבד אחרי העלמה, והשאירה גם ואקום בשמים. דווקא בגלל היותה כל כך בלתי מושגת, הקשת ביצירותיי בנוייה ממשטחי עץ, כלומר מחומר מסיבי ומוחשי. רק כך הצלחתי לתפוס את הקשת! וכדי שאהיה בטוחה שקרני הצבע יישארו יחד, חיזקתי את רצועות העץ במוטות ובברגי ברזל. הקשת שלי גם היא סימבולית, יש בה שילוב מטפיזי, רגשי, חומרי ורוחי. כתבתי על כך ב- פוסט, בנובמבר 2014.
◉ אברהם אבינו יורד מצריימה עם אשתו שרה בעקבות הרעב בארץ. נשאלת השאלה – כשאברהם ירד מצרימה, למה ביקש משרה להגיד שהיא אחותו?
המשך יבוא…..
◉ בני ישראל עוזבים את מצרים עם רכוש רב ותכשיטים ששאלו מהמצרים. אי אפשר שלא להתעכב ולקרוא בעיון ואפילו בפליאה, על השאלת התכשיטים משכניהם המצריים של בני ישראל, ערב יציאתם החפוזה ממצרים. אלחנן סמט, כותב על הפרשה ובעיקר על השאלת הכלים, והוא מפרט, ״מבין שלושת מעשי ההונאה המתוארים בחלקו הראשון של ספר שמות מעסיקה בייחוד שאילת הכלים את הפרשנות האפולוגטית, שכן יש בה כמה קשיים. הקושי הראשון הוא גנֵבת הדעת של המצרים: בני ישראל שאלו מהם – אך לא התכוונו כלל להחזיר, שהרי לא התכוונו כלל לחזור למצרים. הקושי השני משתלשל מקודמו: גנבת הדעת הופכת לגנבת ממון, ושתי אלו מכוונות כנגד השכנים המצריים, שהשאילו את רכושם בתום לב. אל אלו מצטרפת השאלה מהי המטרה שהיא חשובה כל כך עד שלמענה מצווה ה' את בני ישראל לפעול בצורה כה בעייתית.״
גניבת רכוש המצרים היה ״התשלום״ עבור עבודתם הקשה של העברים בעבדם את פרעה. האמנם?ההשאלה-גניבה היה בה משום אי צדק וחוסר הגינות ברורים כלפי השכנים התמימים, שנתנו בבני ישראל אמון. ואלו מעלו באמונם של שכניהם בני העם, השאילו-גנבו את רכושם ביודעין, ולא מפרעה. חשוב לציין, שפרעה קיבל חמישית מיבולם של המצרים עובדי האדמה (הסדר אותו ייסד יוסף), למרות היותו שליט כל יכול! כלומר, רכוש התושבים לא היה רכוש פרעה! היופי בסיפור בהיותו מסופר בפשטות ובישירות, בלי לייפותו, למרות המסקנות הנובעות ממנו. (שמות י״א)