קטגוריות
איכות חיים הודו הרהורים מרקו פולו סיפורים

——- סאדהו* יפה התואר ——- סיפור קצר

  • סאדהו הוא מתרגל רוחני. אדם שמוותר על בית, משפחה, פרנסה, מעמד חברתי, דעות, אמונות ואפילו על שמו. הוא נע ונד הרחק מביתו ומזהותו הקודמת, מסתגף בבדידות, אוכל מה שעוברי אורח שמים בכלי האוכל שלו ומה שהוא מוצא בטבע ומתפרנס מנדבות. בחברה ההודית בחירת דרך כזו היא מקובלת ומוערכת ובעיני רבים ההולכים בה הם קדושים. 

ירדתי במדרגות התלולות ברישיקש, אל הגשר המרכזי בלקסמן ג׳ולה, וגיליתי אותו מולי. סאדהו שיושב על המדרכה בישיבת לוטוס, בדיוק מול יציאת המדרגות אל רחבת הגשר. היתה לו נוכחות מרשימה. מחלפות ראשו הארוכות, בגדיו הבוהקים ופניו היפים לכדו את תשומת לבי. עצרתי מולו והבטתי בו בהשתאות ומבטו הופנה היישר אלי. ניסיתי לצרוב בזיכרוני את הצלבת המבטים שבאותו הרגע הרגשתי שכמוה כהיכרות. לא בכל יום נתקלים באיש יפה תואר כזה, אסתטי ומרשים, שיושב עם דלי לצדו כדי לקבץ מזון וכסף. להמתין מבחירה, בסבלנות אין קץ, שאנשים יפתחו את לבם.

התכופפתי לעברו. "אני יכולה לצלם אותך?" 

"50 רופי," מלמל. 

תשובתו הזריזה הפתיעה אותי. הוא חזר על המילים בשקט, "50 רופי." 

המקום המה אדם. פרות, קופים ואופנועים התרוצצו בתזזית תוססת וצפופה והתנקזו אל גשר החבלים הצר. 

זה היה באיזור הומה אדם, כשפָּרות, קופים ואופנועים, נעו תוססים בצפיפות יחד ובקצב דומה; מתנקזים כולם לגשר חבלים צר.

מוג'י באבא (גורו ג'מאיקני) עם שורת מעריצים אחריו, על גשר החבלים ברישיקש, מרץ 2019

שלושה בחורים שנשענו על הקיר לידנו מצאו עניין במפגש שלי עם הסאדהו, קטעו שיחה סוערת. "50 רופי הוא אמר!" חזרו על דבריו בקול רם ובאנגלית וחיכו למהלך הבא. 

מצמצתי. לא הייתי בטוחה שאני רוצה לשלם את המחיר הגבוה. במסעותי בהודו השתדלתי להתייחס לכסף כמו הודית ולא בראש מערבי. התאכסנתי בגסטהאוזים עממיים, אכלתי בבתי אוכל של המקומיים וידעתי, שבחמישים רופי אפשר לקנות פירות וירקות לשבוע שלם. מצד שני הרגשתי שאני חייבת לצלם אותו. 

הנעתי את ראשי במחווה לא ברורה שבין כן ולא והסאדהו, שעקב אחרי כל תזוזה שלי חזר ואמר, הפעם בקול רם וצלול, "50 רופי." 

הוצאתי את הטלפון הנייד מהתיק והיה ברור, שבכך הסכמתי לתשלום. הסאדהו יפה התואר העביר מיד את ידו על מחלפות שיערו הארוכות והסבוכות ומשך אותן קדימה, על חזהו, כך שגלשו מתחת למותניו אבל לא נגעו ברצפה, כי הוא כיוון אותן בתשומת לב מוקפדת כך שישתלשלו לתוך כלי האוכל. קערה מנחושת מבריקה ובוהקת, שעמדה מולו על הרצפה. הוא יישר את כתפיו, הזדקף ונראה כבעל ניסיון בפוזות מול מצלמה.

 צילמתי אותו כמה פעמים וחבורת ההודים הצעירים, שגדלה בינתיים, התקהלה סביבנו. נראה שהופתעו לגלות שאישה מערבית מוכנה לשלם לקבצן 50 רופי על תמונה. כמה מהם חייכו אלי בביישנות אבל רובם חיכו בסקרנות רצינית למה שיקרה הלאה.

 הסאדהו הביט בי וטפח על הרצפה לידו, להזמין אותי לשבת. מחווה כלל אנושית שלא זקוקה למילים. אבל המבוכה השתלטה עלי והמשכתי לצלם. הרחקתי את עצמי מהרגש והתמקדתי בצד הטכני ובניסיון לתפוס את מבטו של הסאדהו. אפוף המסתורין.

הוא נראה שָׁלֵו ובטוח. כאילו התקיים מעבר לאירוע זה או אחר. כאילו הוא נצחי כמו הזמן. הוא לא זז ולא מצמץ. עיניו הכהות, הנסתרות כמעט בתוך שקעיהן העמוקים, הקרינו נוכחות וביטחון. הוא לא מיהר לשום מקום. מצחו היה צבוע לבן, כדרכם של הסאדהואים והפס הבהיר בלט על רקע הצבעים המגוונים והרועשים שסביבו כמצהיר: "אני סאדהו אנושי גאה!"  ידיו היפות נשמטו לצדיו ללא מתח. האצבעות הארוכות הביעו עידון וכוח. 

כיכר ברישיקש
״בניתי לי בית,״ אמר הבחור בגאווה. ״בואי תשתי איתי תה,״ הוסיף.

ידעתי שאוכל לתקשר איתו. אפילו לשוחח, אבל אם הייתי נענית להזמנתו ומתיישבת לידו לאן זה יכול היה להוביל? רציתי לכפר על הימנעותי ולקטוע את קשר העין בבת אחת. הוצאתי מהארנק 100 רופי נאים ומגוהצים ונתתי לו. הוא לא התרגש, גופו לא נע. הוא לא מצמץ. הודה לי בתזוזת פנים קלה וקיבל את הכסף בנונשלנטיות. לא נראו על פניו לא שמחה ולא תמיהה. אולי רק קמצוץ של שביעות רצון. גם אני הייתי שביעת רצון. צילמתי סאדהו ברשותו ובהתכוונותו המלאה. 

פניתי אל הגשר והסאדהו המשיך לשבת ללא תנועה ולהביט בעוברים ושבים. הפס הלבן הבהיק על מצחו ונדמה לי שזיהיתי רפרוף של חיוך.

חבורת הצעירים רצה אחרי כשניגשתי לעלות על הגשר. "צלמי אותי! אותי! אותי!" "מאה רופי על צילום!" "מאה, וואו!" "אני!", "אני!"

גשר החבלים בבוקר שקט
הכיכר המרכזית בלקסמן ג׳ולה (מעבר לגשר), רישיקש
נהר הגנגה, רישיקש

קטגוריות
הרהורים על אמנות הרהורים על כתיבה מרקו פולו

About writing "The English School״

 I need some extra courage to expose myself to write about some of the 'adventures' I had in writing my book – The English School… and I did.

In fact, at the time I was busy writing another book (still in my drawer), but one night I envisioned the story of a woman who travels to South America following an add she founds in the Internet. So, for six years, I lived a double life, one of my own, and the one led by the story.

אוקלנד, ניו זילנד Auckland, New Zealand
אוקלנד, ניו זילנד Auckland, New Zealand

My heroine's name was Naomi at first, but in a cruel and unpredictable event (for me), I had to say goodbye to that name and find her a new name. Just before closing my book and sending it to the printers, I realise that Naomi is the heroine's name of a new book just published by Shay Sarid "The Kindergarten of Naomi". Sadly I had to say bye to my Naomi, but luckily I found Daphne, the heroine of my book, which was positioned perfectly in the story. 🙂

The book cover in English, but the book is not translated yet.
The book cover in English, but the book is not translated yet

The book was written just about as a spirit forced me to write it, I'll say with great caution. Chance and Karma are involved in the making of the book, as in the story itself. Another important detail is, the book was born in a far away country, in New Zealand. It is interesting to acknowledge that a book has a life and history of its own, completely independent, with no connection to the story and life of the writer. In my case there is even a country of the birth place, and a date of birth. "The English School" was born in Auckland, New Zealand, on February 8, 2008.

I visited New Zealand as my son Arnon was working on the film "The Warrior's Way". His home was ideal for writing, bright rooms in a luxury apartment, with windows overlooking the leisure boats and harbour of Auckland. New Zealand's sunsets were the most beautiful I've ever seen.

גשר אוקלנד בשקיעה, ניו זילנד Auckland Bridge at sunset, NZ
גשר אוקלנד בשקיעה, ניו זילנד
Auckland Bridge at sunset, NZ

At that time I was writing another book that I began a few months earlier. One night I found myself like in a dream; Physical sensed reality and dream twilight together. And here I come to be in an isolated school in Peru, in South America. Suddenly I was involved in that mystical vision, in the history of a woman who left everything in her home country (Israel), disappointed and discouraged from her life after her husband left her for a younger woman, and I flew with her to an unknown path. Led by her, as she sat on me like a spirit to write her story. I had to move everything aside and write the story of this woman! The English School itself, although was located in a remote area of ​​Peru, universal Anthroposophic ideas were the base of it's teachings, influenced by Rudolf Steiner, the founder and developer of these ideas. The school philosophy conducted me, revealing itself to me slowly and I learned all about it and acknowledged it. I was led forward in the darkness and inside the story by it. My heroine actually pushed aside wildly the book I was writing earlier, and so in full bluster, full awareness and curiosity we speed together, devoted myself to it, and to her.

פרחי הקנטוטה, סקיצה ראשונה Cantuta Flowers
פרחי הקנטוטה, סקיצה ראשונה
Cantuta Flowers, first draft

Passive responsiveness and dedication became like an obsession, it pre occupied me full time day & night. Every day after reading the pages I had written the day before, I was barely satisfied, but the story grew and evolved in joy, and it was thrilling.

I realise I wrote some wonderful manifestations, the plot developed well and the language was rich. Writing and repairing; Writing, erasing and correcting and writing again. Weaving the story in words and language was slow task and precise, putting extra attention to the safeguarding of sound, like in music with it's own rhythm.

Humbly and modestly I'll say with great respect to the writer Shay Agnon, that I identify with him – he who said – he was happy about every page he writes using the Holy Old Hebrew language "…And I will give my soul away for it!" And I clung to this idea, knowingly or not.

ציפור שיר בשמורת האי רנג׳יטוטו, בניו זילנד, Rangitoto Island NZ Photo: 8 Feb. 2008
ציפור שיר בשמורת האי רנג׳יטוטו, בניו זילנד, Singing Bird, Rangitoto Island NZ
Photo: 8 Feb. 2008

So much for today. I will continue to tell you all about the wonders of my writing expedition next time.

קטגוריות
הרהורים מרקו פולו ריגשי

להתחדשות פנים מגוונות, והיום אני מתחדשת באתר חדש. זה הבית הווירטואלי שלי.

בית בהמפי, ליד הנהר, הודו.   Temple by the river  Hampy, India
בית בהמפי, ליד הנהר, הודו, פורים 2008

אני יכולה להגיד בפרהסיה שאני גיק; עדיין לומדת לשחות בים החדש הזה של הטכנולוגיה והבלוגוספירה.
זה מקום בו אני משלבת כתיבה, רעיונות וקשרים חברתיים.

הכתיבה יכולה להיות על דה ועל הא, על עניני היום, על הספר שכתבתי, הרהורים על הספר שאני שוקדת בכתיבתו וכו. השאלה מה זה 'בית' תמיד מענינת.

ההתקשרויות החברתיות הן בטוויטר, בפייסבוק ובפליקר בינתיים…
ישנה גישה ישירה לאתר חידוש רהיטים – Renova*, העסק החדש שלי. כלומר, זה בית לכל הנושאים החשובים שאני מתעסקת בהם.

אני מגלה עולמות חדשים בעולם הווירטואלי ובעצם גילויים הם הופכים להיות חלק מהעולם האמיתי.

ברוכים הבאים.

קטגוריות
בריאות מנה צמחונית מרקו פולו תפריט היום

Ginger Lemon Honey Tea

אצלנו בני האדם – הזיכרונות קשורים לריחות וטעמים.
היום חזרתי לבית שיבננדה בתל אביב אחרי שנים של העדרות. יוגיסטים נראים בעיניי תמיד נינוחים ומסבירי פנים.
וכך נזכרתי בתה הנפלא ששתיתי ממנו כל יום במהלך הטיול שלי במזרח בשנה שעברה.

חומרים:
ג'ינג'ר, 1/2 לימון, דבש

אופן ההכנה: (לכוס אחת)
חותכים 'אצבע' קטנה של ג'נג'ר לקוביות.
מרתיחים כוס מים עם הג'ינג'ר במשך כ-5 דקות.
סוחטים 1/3 – 1/2 לימון ושופכים לתוך הכוס עם הגינג'ר המורתח.
מוסיפים שתי כפות/כפיות דבש.

(*) טיפ חשוב! את הלימון והדבש יש להוסיף לתה רק כשהוא מתקרר (לא כשהתה רותח), כדי להנות מהוויטמינים במלואם.

פשוט נפלא! בריא וטעים. הודו זה כאן.

קטגוריות
מרקו פולו

Travelling with My Parents Around India

25/3/08 train towards Rishikesh (*)

I met on the train from Delhi to Pathankot an Indian man. He was about 50 years old, wearing most modern cloths, colourful, on the bright side of the palette. He was full of happiness, it was impossible not to see it.

After a short small talk about the train time-table, he said to me with joyful face:

I am taking my parents with me to travel around India. He posed shortly, than he added:

Both cremated!

I am taking the two gars everywhere I go.

I spread their ashes into the Ganga river in Varanasi, at Delhi's wide river, now I am on my way to Rishikesh, I will spread their dust around the Holy Temples and at the Ganga river.

I will be travelling with them all over India.

He looked at me with a big happy smile and went on to his cabin.

(*) it's not going back in time, I have got some notes in my rucksack….