Categories
איכות חיים אמנות הפגנות הרהורים זכויות האזרח צדק חברתי

1984 = March 2020

הרהורים על החשש מאיבוד האינדיבידואליות, האנונימיות והדמוקרטיה, אילולא ההפגנות בכיכרות

חתימת אצבע ; חתימת יד; בשנים האחרונות חתימת טביעת האצבע הפכה להיות יותר ויותר שכיחה ודומיננטית עם הפעלת הדרכון הביומטרי בארץ ובעולם.

נושא טביעות האצבע עלה בתודעתי ביתר שאת, כש-שלושה מחברי נעצרו באחת ההפגנות בקיץ 2018, ונלקחו מהם טביעות אצבע כמו היו קרימינלים או רוצחים. למרות שכל פועלם היה הבעת דעה בעצם נוכחותם בהפגנה, כמחווה דמוקרטי בכיכר העיר.

גם תמונות ממצבם העגום של מליוני המהגרים עלו וצפו, כאשר לאורך השנים 2015 – 2019 מעל ארבע וחצי מליון פליטים ממלחמת האזרחים בסוריה, זרמו גלים גלים והתדפקו על שערי תורכיה ומדינות אירופה והיו למחזות קורעי לב יומיומיים; תנועת המהגרים הגדולה במאה ה-20.

טביעת יד

ההפגנות בארץ תפסו תאוצה ב-2019 עם מאות ולעיתים אלפים שהגיעו לכיכר הבימה בתל אביב, לכיכר גורן בפתח תקווה ולערים אחרות, בדרישה להתפטרותו של ראש הממשלה בעקבות כתבי אישום וחשדות לשוחד. שוב אזרחים נעצרו על כי הביעו את דעתם – ״די לשחיתות!״

ב-ספט׳ 2019 הטבעתי חמש טביעות כפות ידיים, כולל שלי, וכן הטבעה של פני, וכך יצקתי בסיס לתחושת המצוקה של הפליטים ושל המפגינים.

דמות מהפגנות החטיארים, ספט׳ 2019. תמונת תקריב

הציור בא להביע את חוסנם ודרכם של החטיארים מההפגנות, אשר לא מקבלים את המהלכים הלא חוקיים במרץ 2020 של השלטון, שעושים שימוש בימים הקריטיים של התפשטות הקורונה בישראל, לעוור את האזרחים, וכשיש חשש כבד לאיבוד הדמוקרטיה. עולים לירושלים ויוצאים נגד ״הקורונה השלטונית״ עם הצעירים המתעוררים.

Categories
איכות חיים הודו הרהורים מרקו פולו סיפורים

סאדהו* יפה התואר

ירדתי במדרגות התלולות ברישיקש, אל הגשר המרכזי בלקסמן ג׳ולה, וגיליתי אותו מולי. סאדהו שיושב על המדרכה בישיבת לוטוס, בדיוק מול יציאת המדרגות אל רחבת הגשר. היתה לו נוכחות מרשימה. מחלפות ראשו הארוכות, בגדיו הבוהקים ופניו היפים לכדו את תשומת לבי. עצרתי מולו והבטתי בו בהשתאות ומבטו הופנה היישר אלי. ניסיתי לצרוב בזיכרוני את הצלבת המבטים שבאותו הרגע הרגשתי שכמוה כהיכרות. לא בכל יום נתקלים באיש יפה תואר כזה, אסתטי ומרשים, שיושב עם דלי לצדו כדי לקבץ מזון וכסף. להמתין מבחירה, בסבלנות אין קץ, שאנשים יפתחו את לבם.

התכופפתי לעברו. "אני יכולה לצלם אותך?" 

"50 רופי," מלמל. 

תשובתו הזריזה הפתיעה אותי. הוא חזר על המילים בשקט, "50 רופי." 

המקום המה אדם. פרות, קופים ואופנועים התרוצצו בתזזית תוססת וצפופה והתנקזו אל גשר החבלים הצר. 

זה היה באיזור הומה אדם, כשפָּרות, קופים ואופנועים, נעו תוססים בצפיפות יחד ובקצב דומה; מתנקזים כולם לגשר חבלים צר.

מוג'י באבא (גורו ג'מאיקני) עם שורת מעריצים אחריו, על גשר החבלים ברישיקש, מרץ 2019

שלושה בחורים שנשענו על הקיר לידנו מצאו עניין במפגש שלי עם הסאדהו, קטעו שיחה סוערת. "50 רופי הוא אמר!" חזרו על דבריו בקול רם ובאנגלית וחיכו למהלך הבא. 

מצמצתי. לא הייתי בטוחה שאני רוצה לשלם את המחיר הגבוה. במסעותי בהודו השתדלתי להתייחס לכסף כמו הודית ולא בראש מערבי. התאכסנתי בגסטהאוזים עממיים, אכלתי בבתי אוכל של המקומיים וידעתי, שבחמישים רופי אפשר לקנות פירות וירקות לשבוע שלם. מצד שני ידעתי שאני חייבת לצלם אותו. 

הנעתי את ראשי במחווה לא ברורה שבין כן ולא והסאדהו, שעקב אחרי כל תזוזה שלי חזר ואמר, הפעם בקול רם וצלול, "50 רופי." 

הוצאתי את הטלפון הנייד מהתיק והיה ברור, שבכך הסכמתי לתשלום. הסאדהו יפה התואר העביר מיד את ידו על מחלפות שיערו הארוכות והסבוכות ומשך אותן קדימה, על חזהו, כך שגלשו מתחת למותניו אבל לא נגעו ברצפה, כי הוא כיוון אותן בתשומת לב מוקפדת כך שישתלשלו לתוך כלי האוכל. קערה מנחושת מבריקה ובוהקת, שעמד מולו על הרצפה. הוא יישר את כתפיו, הזדקף ונראה כבעל ניסיון בפוזות מול מצלמה.

 צילמתי אותו כמה פעמים וחבורת ההודים הצעירים, שגדלה בינתיים, התקהלה סביבנו. נראה שהופתעו לגלות שאישה מערבית מוכנה לשלם לקבצן 50 רופי על תמונה. כמה מהם חייכו אלי בביישנות אבל רובם חיכו בסקרנות רצינית למה שיקרה הלאה.

 הסאדהו הביט בי וטפח על הרצפה לידו, להזמין אותי לשבת. מחווה כלל אנושית שלא זקוקה למילים. אבל המבוכה השתלטה עלי והמשכתי לצלם. הרחקתי את עצמי מהרגש והתמקדתי בצד הטכני ובניסיון לתפוס את מבטו של הסאדהו. אפוף המסתורין.

הוא נראה שָׁלֵו ובטוח. כאילו התקיים מעבר לאירוע זה או אחר. כאילו הוא נצחי כמו הזמן. הוא לא זז ולא מצמץ. עיניו הכהות, הנסתרות כמעט בתוך שקעיהן העמוקים, הקרינו נוכחות וביטחון. הוא לא מיהר לשום מקום. מצחו היה צבוע לבן, כדרכם של הסאדהואים והפס הבהיר בלט על רקע הצבעים המגוונים והרועשים שסביבו כמצהיר: "אני סאדהו אנושי גאה!"  ידיו היפות נשמטו לצדיו ללא מתח. האצבעות הארוכות הביעו עידון וכוח. 

כיכר ברישיקש
״בניתי לי בית,״ אמר הבחור בגאווה. ״בואי תשתי איתי תה,״ הוסיף.

ידעתי שאוכל לתקשר איתו. אפילו לשוחח, אבל אם הייתי נענית להזמנתו ומתיישבת לידו לאן זה יכול היה להוביל? רציתי לכפר על הימנעותי ולקטוע את קשר העין בבת אחת. הוצאתי מהארנק 100 רופי נאים ומגוהצים ונתתי לו. הוא לא התרגש, גופו לא נע. הוא לא מצמץ. הודה לי בתזוזת פנים קלה וקיבל את הכסף בנונשלנטיות. לא נראו על פניו לא שמחה ולא תמיהה. אולי רק קמצוץ של שביעות רצון. גם אני הייתי שביעת רצון. צילמתי סאדהו ברשותו ובהתכוונותו המלאה. 

פניתי אל הגשר והסאדהו המשיך לשבת ללא תנועה ולהביט בעוברים ושבים. הפס הלבן הבהיק על מצחו ונדמה לי שזיהיתי רפרוף של חיוך.

חבורת הצעירים רצה אחרי כשניגשתי לעלות על הגשר. "צלמי אותי! אותי! אותי!" "מאה רופי על צילום!" "מאה, וואו!" "אני!", "אני!"

  • סאדהו הוא מתרגל רוחני. אדם שמוותר על בית, משפחה, פרנסה, מעמד חברתי, דעות, אמונות ואפילו על שמו. הוא נע ונד הרחק מביתו ומזהותו הקודמת, מסתגף בבדידות, אוכל מה שעוברי אורח שמים בכלי האוכל שלו ומה שהוא מוצא בטבע ומתפרנס מנדבות. בחברה ההודית בחירת דרך כזו היא מקובלת ומוערכת ובעיני רבים ההולכים בה הם קדושים. 
גשר החבלים בבוקר שקט
הכיכר המרכזית בלקסמן ג׳ולה (מעבר לגשר), רישיקש
נהר הגנגה, רישיקש

Categories
איכות חיים אמנות הרהורים ריגשי שיחת היום

הסתגלות Adaptation

תכונות תורשתיות של האדם שהשתכללו מדור לדור הן הסוד ליכולות הישרדותו, זאת על-פי רעיון הברירה הטבעית של צ׳ארלס דרווין.  

בקיצור : הסתגלות

בימים טרופים אלה, כשאנחנו נמצאים במרכזה של ״מכת הקורונה״, ברור לנו שהסתגלות למצב החדש, היא המפתח להישרדותינו.

התעסקתי ברעיון ההסתגלות וחיפשתי דרך להפיכתו ל-וויזואלי. הסתגלות זו יצירה שאפשר לגעת בה, לשנות את נפחה ומראָה.

״הסתגלות״ – סגור

משטח עץ, רצועות ברזל, ברגים, צבע שמן   גודל: 60 ס״מ * 90 ס״מ בימים אלה היצירה עברה ריענון והתחדשות, כיאה להיותה נושאת את דגל ההישרדות וההסתגלות.                                 

״הסתגלות״ זו יצירה שבאה להמחיש את המיידיות שבא אנו נדרשים להסתגל בחיינו. משהו רגעי שמשתנה, שהופך למשהו חדש, שהופך להרגל, להתנסות חדשה. מצב חדש.

הצבע האדום – סמל לנחישות, לאומץ, לכוח. צבע של מהירות ואנרגיה. צבע הדם. צבע של יופי. צבע סקסי. כל התכונות הנדרשות להסתגלות.

״הסתגלות״ – פתוח

הסתגלות אינה בהכרח מורכבת מפעולות שצריכות לבלוט חיצונית. השינויים קטנים ויציבים. עבודה עצמית, מִרכּוּז, כוח רצון, הצבת מטרות, הצבת כוונות. פרי ראייה לתווך ארוך. שליטה עצמית. שאיפות. שאיפות לשלימות. פשטות. יופי.

בניית העבודה נשמכה זמן מה, אך היא הושקה ב- 22 בינואר 2014.

בזכות יכולות ההסתגלות, ההישרדות שלנו היא זינוק למחוזות חדשים, לעוצמה, להתפתחות ועלייה מתהומות לשחקים.

בזכות יכולות ההסתגלות שלנו, הרצון לחדש, להתחדש, להגשים, להצליח, ולשרוד – אנחנו מגיעים להישגים ומתעצמים.

Categories
איכות חיים אמנות בריאות הרהורים שיחת היום

נחיתת הקורונה – Corona

הקורונה הגיעה ושינתה סדרי עולם.

אמנם לא השתנו סדרי בראשית, אך נטרפו הקלפים והסדרים בעולם שהיינו רגילים אליהם השתנו והעולם נראה ומוצג במערומיו.

הננו רואים שברוב ארצות העולם, מערכות הבריאות קורסות, לא מכסות ומגינות על התושבים בעת מצוקה ואסון.

לו יהי זה סמל ואות לעתיד להתארגן מחדש ולטפל ב״מחלות״ הללו של ״הקורונה השלטונית״ ובכל ההשלכות שהקורונה תביא עלינו, ושלא חזינו מראש.

נחיתת הקורונה – בתהליך עבודה. עץ, מתכת, שמן

העולם נמצא במצב של ריסט – Rest

מהיכן הופיעה? למה בעת הזו? מי ימות ומי לא? תשובות מדויקות אין לנו עדיין, אבל כל העולם מתכוונן מחדש ומשנה מהלכיו. בינתיים כולם לוקחים צעדים אחורה ומתכנסים מתוך הכרח בפרטיות; מהלכים הפוכים לגמרי בחיינו, ממה שהיו נהוגים ורגילים אליהם עד עכשיו.

ומה מראה הקורונה? במקרוסקופ, כמו להכעיס, הווירוס נראה יפהפה וצבעוני. מראהו מרנין. כמו צוחק על האנשים ועל העולם ועל מזלו הטוב. בהופעה קצרה, הפך את העולם שידענו על פיו.

מאחלת לכולנו בריאות ושמחה, ושנעבור את ״מכת 2020״ במהרה. מחכות לנו משימות פוליטיות סבוכות בארצנו ובעוד מדינות בעולם.

אולי זה קרה כדי שהאזרחים יתעוררו ויגידו לא ל״קורונה שלטונית״!

נחיתת הקורונה – בעבודה

בתקווה שה-Reset העולמי החדש, יעשה בסופו של דבר – רק טוב.

Categories
איכות חיים צדק חברתי

המורדת: "אבל אף אחד לא שאל אותי!"

פרנקפורט, 8.10.2013

התקהלות רבת משתתפים משכה את לבי, האנשים הביטו בצוואר נטוי ומשוך כלפי מעלה אל ראשו של המגדל. זרקורים האירו מקרנות הרחוב אל עבר עמדת צריח שעמדה בראשו. המבטים התרכזו בבחורה שעמדה בעמדת הצריח, בחזה חשוף ושיער גולש. קונסטרוקציה גבוהה כוסתה בבדים ענקיים ועליהם צוירה תחנת רכבת, שנראתה כתפאורה ארעית בתיאטרון רחוב. הבחורה בצריח החלה להקריא טקסט בגרמנית בקול יציב קולח ואחיד. האמירות היו נגד אמריקניזציה, נגד השגרה, נגד קוקה קולה, נגד קפה, נגד הבורגנות הפסיבית, נגד ניצול החלשים, נגד ניצול נשים, ונגד כל המוסכמות המארגנות באופן כללי את חיינו. מאחוריה הבליחו שני נגנים חשופי חזה אף הם, הופיעו ונמוגו לצלילי גונג רועם. בהמשך האחד ניגן על סינסטייזר והשני על תופים, השמיעו סדרת צלילים שהתבלטו באי סדר. הצלילים לא היו מלודיים, אלא כפולסים קצביים לחיזוק ומתן קצב לדבריה, והד לרעיונות הרועמים של האישה. היא המשיכה להקיא את הטקסט בקול דרמטי ולעיתים עברה לאנגלית –

How much you can take?

How long you can take It? צעקה.

הצלילים הצורמים של הנגנים נשמעו אף הם כקולות רקע אנרכיסטיים, שחיזקו את קולה של המורדת. אט אט נטמעו הצלילים הצורמים ברעש המכוניות שנסעו סביב, אך אז כמו במטמורפוזה הפכו הצלילים לצלילי יצירות קלסיות והקולות לווקליים נעימים. זה חיזק את הרגשתי שהצלילים באים כדי לעורר את הקהל ולהשאירו קשוב. ואכן הקהל הביט ביתר עניין כלפי מעלה, ובצפייה למשהו שיקרה. תנועת אי שקט עברה מדי פעם בין האנשים, פה ושם נזרקה פחית בירה בקו שטוח המקביל לקרקע ובכעס מופגן, וכקול מזדהה עם דברי הנואמת. חבורת צעירים גדולה הצטרפה ודחפה קדימה. כמו מחכים היו למשהו חצוף, למשהו סוער שיקרה, ושהם יהיו שותפים וחלק ממנו. ריח בירה חריף תקף מכל עבר. הקהל הרים ראשו באחת עם שינוי המקצב שהפך לדומיננטי; כולם הביטו בתמונת המורדת חשופת החזה המוקרנת על הבד הענקי, מקשיבים לקולה המונוטוני. אין בין מילותיה הפסקות כמו השאיבה האינסופית של אוצרות הטבע, וכמו הניצול שאינו נגמר. היא ממשיכה להקיא את המילים – "מלחמה…", "חימוש…", "תקציבים אסטורונומיים לציוד מלחמה", "רכש אסטרטגי…", "אבל אף אחד לא שאל אותי!!!"היא צועקת. צעקתה "אף אחד לא שאל אותי," חוזרת ומתנגנת שוב כשורת פזמון חוזר בין דבריה, עד שהולכת ומתכהה. ההקראה, כהקאה וכהכאה על חטא ממשיכה ומתארכת בפירוט העוולות, ומסכמת – כאב אוניברסלי שלא ייגמר לעולם! ואז, בדיוק כשהקהל כבר כמעט מאבד את סבלנותו, היא מתחילה לשיר, שירה חדגוונית כמו להכאיב, וברקע נגינת אורגן כנסייתית, שמעלה רעיונות וזיכרונות. הצריח, סמל מבצרם של החזקים, נכבש לשעה קלה על-ידי המורדת חשופת החזה, הזועקת את עוולות העולם; כמדברת מגרוני, דברים שלא העזתי.

עירומה עמדה ודיברה, בקולה המונוטוני; גלויית לב. "הנה אני עומדת עירומה לפניכם, ומדברת!" כאילו אמרה. דמותה כעת מוקרנת בצבעי סגול-אדום וכתום שהופכים לפסטליים, וגופה העירום בוהק כפסל מתקופת הרנסנס. ובתוך כל זה, ומבלי משים, אני רואה מצלמה מרחפת באוויר, יורדת מתוך הליקופטר קל כצעצוע הנע באיטיות. האם זה האח הגדול שעוקב? האם זו המשטרה שמתעדת? האם השירה המונוטונית ודבריה של המהפכנית תסחוף קהל למשהו בלתי צפוי? ואולי זו מצלמת המורדת וחבריה? הזמרת עוברת משירה לגניחות. היא משמיעה גניחות אשר הולכות ומתעצמות. כעת הגניחות מחרישות אוזניים, ככאבו של העולם! נשימתה מתעצמת וגניחותיה האירוטיות, חיות בועטות ושורטות, ובאחת היא מפסיקה ונעלמת.

שקט.

הקהל מוחא כפיים ושורק בהתרגשות, בשקיקה.

המורדת נגלית שוב בצריח וחוזרת כעת לדבר על האנשים, על האינטלקט האנושי האינדיבידואלי המבוזבז. קולה התרכך. האוזניים קשובות לה. היא נוגעת בכל אחד ואחת. כולם מוחאים כפיים ושורקים, רוצים עוד.

שקט.

רואים את המורדת היפה שוב מוארת על המסך, ובפעם הראשונה היא מחייכת לרגע.

היא קדה קידה ואומרת תודה, ושלושת האמנים מתקבצים יחד ומשתחווים; חשופי חזה מודים לקהל.

באחת המצלמות מפסיקות לצלם. חושך בצריח.

הקהל שורק!!! מחכה לעוד. איש לא מתפזר. שריקות. עוד!!

שקט.

 

עידכון הסיפור: 9.9.2014