Categories
איכות חיים אמנות הפגנות הרהורים זכויות האזרח צדק חברתי

1984 = March 2020

הרהורים על החשש מאיבוד האינדיבידואליות, האנונימיות והדמוקרטיה, אילולא ההפגנות בכיכרות

חתימת אצבע ; חתימת יד; בשנים האחרונות חתימת טביעת האצבע הפכה להיות יותר ויותר שכיחה ודומיננטית עם הפעלת הדרכון הביומטרי בארץ ובעולם.

נושא טביעות האצבע עלה בתודעתי ביתר שאת, כש-שלושה מחברי נעצרו באחת ההפגנות בקיץ 2018, ונלקחו מהם טביעות אצבע כמו היו קרימינלים או רוצחים. למרות שכל פועלם היה הבעת דעה בעצם נוכחותם בהפגנה, כמחווה דמוקרטי בכיכר העיר.

גם תמונות ממצבם העגום של מליוני המהגרים עלו וצפו, כאשר לאורך השנים 2015 – 2019 מעל ארבע וחצי מליון פליטים ממלחמת האזרחים בסוריה, זרמו גלים גלים והתדפקו על שערי תורכיה ומדינות אירופה והיו למחזות קורעי לב יומיומיים; תנועת המהגרים הגדולה במאה ה-20.

טביעת יד

ההפגנות בארץ תפסו תאוצה ב-2019 עם מאות ולעיתים אלפים שהגיעו לכיכר הבימה בתל אביב, לכיכר גורן בפתח תקווה ולערים אחרות, בדרישה להתפטרותו של ראש הממשלה בעקבות כתבי אישום וחשדות לשוחד. שוב אזרחים נעצרו על כי הביעו את דעתם – ״די לשחיתות!״

ב-ספט׳ 2019 הטבעתי חמש טביעות כפות ידיים, כולל שלי, וכן הטבעה של פני, וכך יצקתי בסיס לתחושת המצוקה של הפליטים ושל המפגינים.

דמות מהפגנות החטיארים, ספט׳ 2019. תמונת תקריב

הציור בא להביע את חוסנם ודרכם של החטיארים מההפגנות, אשר לא מקבלים את המהלכים הלא חוקיים במרץ 2020 של השלטון, שעושים שימוש בימים הקריטיים של התפשטות הקורונה בישראל, לעוור את האזרחים, וכשיש חשש כבד לאיבוד הדמוקרטיה. עולים לירושלים ויוצאים נגד ״הקורונה השלטונית״ עם הצעירים המתעוררים.

Categories
איכות חיים הודו הרהורים מרקו פולו סיפורים

סאדהו* יפה התואר

ירדתי במדרגות התלולות ברישיקש, אל הגשר המרכזי בלקסמן ג׳ולה, וגיליתי אותו מולי. סאדהו שיושב על המדרכה בישיבת לוטוס, בדיוק מול יציאת המדרגות אל רחבת הגשר. היתה לו נוכחות מרשימה. מחלפות ראשו הארוכות, בגדיו הבוהקים ופניו היפים לכדו את תשומת לבי. עצרתי מולו והבטתי בו בהשתאות ומבטו הופנה היישר אלי. ניסיתי לצרוב בזיכרוני את הצלבת המבטים שבאותו הרגע הרגשתי שכמוה כהיכרות. לא בכל יום נתקלים באיש יפה תואר כזה, אסתטי ומרשים, שיושב עם דלי לצדו כדי לקבץ מזון וכסף. להמתין מבחירה, בסבלנות אין קץ, שאנשים יפתחו את לבם.

התכופפתי לעברו. "אני יכולה לצלם אותך?" 

"50 רופי," מלמל. 

תשובתו הזריזה הפתיעה אותי. הוא חזר על המילים בשקט, "50 רופי." 

המקום המה אדם. פרות, קופים ואופנועים התרוצצו בתזזית תוססת וצפופה והתנקזו אל גשר החבלים הצר. 

זה היה באיזור הומה אדם, כשפָּרות, קופים ואופנועים, נעו תוססים בצפיפות יחד ובקצב דומה; מתנקזים כולם לגשר חבלים צר.

מוג'י באבא (גורו ג'מאיקני) עם שורת מעריצים אחריו, על גשר החבלים ברישיקש, מרץ 2019

שלושה בחורים שנשענו על הקיר לידנו מצאו עניין במפגש שלי עם הסאדהו, קטעו שיחה סוערת. "50 רופי הוא אמר!" חזרו על דבריו בקול רם ובאנגלית וחיכו למהלך הבא. 

מצמצתי. לא הייתי בטוחה שאני רוצה לשלם את המחיר הגבוה. במסעותי בהודו השתדלתי להתייחס לכסף כמו הודית ולא בראש מערבי. התאכסנתי בגסטהאוזים עממיים, אכלתי בבתי אוכל של המקומיים וידעתי, שבחמישים רופי אפשר לקנות פירות וירקות לשבוע שלם. מצד שני ידעתי שאני חייבת לצלם אותו. 

הנעתי את ראשי במחווה לא ברורה שבין כן ולא והסאדהו, שעקב אחרי כל תזוזה שלי חזר ואמר, הפעם בקול רם וצלול, "50 רופי." 

הוצאתי את הטלפון הנייד מהתיק והיה ברור, שבכך הסכמתי לתשלום. הסאדהו יפה התואר העביר מיד את ידו על מחלפות שיערו הארוכות והסבוכות ומשך אותן קדימה, על חזהו, כך שגלשו מתחת למותניו אבל לא נגעו ברצפה, כי הוא כיוון אותן בתשומת לב מוקפדת כך שישתלשלו לתוך כלי האוכל. קערה מנחושת מבריקה ובוהקת, שעמד מולו על הרצפה. הוא יישר את כתפיו, הזדקף ונראה כבעל ניסיון בפוזות מול מצלמה.

 צילמתי אותו כמה פעמים וחבורת ההודים הצעירים, שגדלה בינתיים, התקהלה סביבנו. נראה שהופתעו לגלות שאישה מערבית מוכנה לשלם לקבצן 50 רופי על תמונה. כמה מהם חייכו אלי בביישנות אבל רובם חיכו בסקרנות רצינית למה שיקרה הלאה.

 הסאדהו הביט בי וטפח על הרצפה לידו, להזמין אותי לשבת. מחווה כלל אנושית שלא זקוקה למילים. אבל המבוכה השתלטה עלי והמשכתי לצלם. הרחקתי את עצמי מהרגש והתמקדתי בצד הטכני ובניסיון לתפוס את מבטו של הסאדהו. אפוף המסתורין.

הוא נראה שָׁלֵו ובטוח. כאילו התקיים מעבר לאירוע זה או אחר. כאילו הוא נצחי כמו הזמן. הוא לא זז ולא מצמץ. עיניו הכהות, הנסתרות כמעט בתוך שקעיהן העמוקים, הקרינו נוכחות וביטחון. הוא לא מיהר לשום מקום. מצחו היה צבוע לבן, כדרכם של הסאדהואים והפס הבהיר בלט על רקע הצבעים המגוונים והרועשים שסביבו כמצהיר: "אני סאדהו אנושי גאה!"  ידיו היפות נשמטו לצדיו ללא מתח. האצבעות הארוכות הביעו עידון וכוח. 

כיכר ברישיקש
״בניתי לי בית,״ אמר הבחור בגאווה. ״בואי תשתי איתי תה,״ הוסיף.

ידעתי שאוכל לתקשר איתו. אפילו לשוחח, אבל אם הייתי נענית להזמנתו ומתיישבת לידו לאן זה יכול היה להוביל? רציתי לכפר על הימנעותי ולקטוע את קשר העין בבת אחת. הוצאתי מהארנק 100 רופי נאים ומגוהצים ונתתי לו. הוא לא התרגש, גופו לא נע. הוא לא מצמץ. הודה לי בתזוזת פנים קלה וקיבל את הכסף בנונשלנטיות. לא נראו על פניו לא שמחה ולא תמיהה. אולי רק קמצוץ של שביעות רצון. גם אני הייתי שביעת רצון. צילמתי סאדהו ברשותו ובהתכוונותו המלאה. 

פניתי אל הגשר והסאדהו המשיך לשבת ללא תנועה ולהביט בעוברים ושבים. הפס הלבן הבהיק על מצחו ונדמה לי שזיהיתי רפרוף של חיוך.

חבורת הצעירים רצה אחרי כשניגשתי לעלות על הגשר. "צלמי אותי! אותי! אותי!" "מאה רופי על צילום!" "מאה, וואו!" "אני!", "אני!"

  • סאדהו הוא מתרגל רוחני. אדם שמוותר על בית, משפחה, פרנסה, מעמד חברתי, דעות, אמונות ואפילו על שמו. הוא נע ונד הרחק מביתו ומזהותו הקודמת, מסתגף בבדידות, אוכל מה שעוברי אורח שמים בכלי האוכל שלו ומה שהוא מוצא בטבע ומתפרנס מנדבות. בחברה ההודית בחירת דרך כזו היא מקובלת ומוערכת ובעיני רבים ההולכים בה הם קדושים. 
גשר החבלים בבוקר שקט
הכיכר המרכזית בלקסמן ג׳ולה (מעבר לגשר), רישיקש
נהר הגנגה, רישיקש

Categories
איכות חיים אמנות הרהורים ריגשי שיחת היום

הסתגלות Adaptation

תכונות תורשתיות של האדם שהשתכללו מדור לדור הן הסוד ליכולות הישרדותו, זאת על-פי רעיון הברירה הטבעית של צ׳ארלס דרווין.  

בקיצור : הסתגלות

בימים טרופים אלה, כשאנחנו נמצאים במרכזה של ״מכת הקורונה״, ברור לנו שהסתגלות למצב החדש, היא המפתח להישרדותינו.

התעסקתי ברעיון ההסתגלות וחיפשתי דרך להפיכתו ל-וויזואלי. הסתגלות זו יצירה שאפשר לגעת בה, לשנות את נפחה ומראָה.

״הסתגלות״ – סגור

משטח עץ, רצועות ברזל, ברגים, צבע שמן   גודל: 60 ס״מ * 90 ס״מ בימים אלה היצירה עברה ריענון והתחדשות, כיאה להיותה נושאת את דגל ההישרדות וההסתגלות.                                 

״הסתגלות״ זו יצירה שבאה להמחיש את המיידיות שבא אנו נדרשים להסתגל בחיינו. משהו רגעי שמשתנה, שהופך למשהו חדש, שהופך להרגל, להתנסות חדשה. מצב חדש.

הצבע האדום – סמל לנחישות, לאומץ, לכוח. צבע של מהירות ואנרגיה. צבע הדם. צבע של יופי. צבע סקסי. כל התכונות הנדרשות להסתגלות.

״הסתגלות״ – פתוח

הסתגלות אינה בהכרח מורכבת מפעולות שצריכות לבלוט חיצונית. השינויים קטנים ויציבים. עבודה עצמית, מִרכּוּז, כוח רצון, הצבת מטרות, הצבת כוונות. פרי ראייה לתווך ארוך. שליטה עצמית. שאיפות. שאיפות לשלימות. פשטות. יופי.

בניית העבודה נשמכה זמן מה, אך היא הושקה ב- 22 בינואר 2014.

בזכות יכולות ההסתגלות, ההישרדות שלנו היא זינוק למחוזות חדשים, לעוצמה, להתפתחות ועלייה מתהומות לשחקים.

בזכות יכולות ההסתגלות שלנו, הרצון לחדש, להתחדש, להגשים, להצליח, ולשרוד – אנחנו מגיעים להישגים ומתעצמים.

Categories
איכות חיים אמנות בריאות הרהורים שיחת היום

נחיתת הקורונה – Corona

הקורונה הגיעה ושינתה סדרי עולם.

אמנם לא השתנו סדרי בראשית, אך נטרפו הקלפים והסדרים בעולם שהיינו רגילים אליהם השתנו והעולם נראה ומוצג במערומיו.

הננו רואים שברוב ארצות העולם, מערכות הבריאות קורסות, לא מכסות ומגינות על התושבים בעת מצוקה ואסון.

לו יהי זה סמל ואות לעתיד להתארגן מחדש ולטפל ב״מחלות״ הללו של ״הקורונה השלטונית״ ובכל ההשלכות שהקורונה תביא עלינו, ושלא חזינו מראש.

נחיתת הקורונה – בתהליך עבודה. עץ, מתכת, שמן

העולם נמצא במצב של ריסט – Rest

מהיכן הופיעה? למה בעת הזו? מי ימות ומי לא? תשובות מדויקות אין לנו עדיין, אבל כל העולם מתכוונן מחדש ומשנה מהלכיו. בינתיים כולם לוקחים צעדים אחורה ומתכנסים מתוך הכרח בפרטיות; מהלכים הפוכים לגמרי בחיינו, ממה שהיו נהוגים ורגילים אליהם עד עכשיו.

ומה מראה הקורונה? במקרוסקופ, כמו להכעיס, הווירוס נראה יפהפה וצבעוני. מראהו מרנין. כמו צוחק על האנשים ועל העולם ועל מזלו הטוב. בהופעה קצרה, הפך את העולם שידענו על פיו.

מאחלת לכולנו בריאות ושמחה, ושנעבור את ״מכת 2020״ במהרה. מחכות לנו משימות פוליטיות סבוכות בארצנו ובעוד מדינות בעולם.

אולי זה קרה כדי שהאזרחים יתעוררו ויגידו לא ל״קורונה שלטונית״!

נחיתת הקורונה – בעבודה

בתקווה שה-Reset העולמי החדש, יעשה בסופו של דבר – רק טוב.

Categories
בלוגים הרהורים שיחת היום

״בית הספר האנגלי״ נכתב כמו ישבה עליי הרוח והכתיבה

ניו זילנד, Rangitoto Island New Zealand
מראה מהאי רנג׳יטוטו (שמורה), לעבר אוקלנד, ניו זילנד, View from Rangitoto Island, NZ

 

התמלאתי אומץ כדי להיחשף ולכתוב על מקצת ההרפתקאות שעברתי בכתיבת הספר ״בית הספר האנגלי״.

פרחי הקנטוטה של פרו
פרח הקנטוטה, הפרח הלאומי של פרו

בעצם, הייתי עסוקה אז בכתיבת ספר אחר, (שעדיין יושב במגירה), אלא שלילה אחד חזיתי את סיפורה של אישה שנוסעת לדרום אמריקה בעקבות מודעה אקראית שמצאה באינטרנט, והחיזיון כבש אותי והובלתי הלאה על-ידי גיבורי הסיפור. וכך במשך כשש שנים, הגיבורה שחייתי לצדה חיים כפולים, את חיי שלי ואת שלה, שלטה שלטון מוחלט על ימיי ועל לילותיי. שמה של הגיבורה שלי היה נעמי בהתחלה, אך באופן אכזרי ובלתי צפוי, הייתי צריכה להיפרד משמה ולמצוא לה שם חדש, כי זמן מה לפני סגירת הספר שלי והבאתו לדפוס, קראתי ש״נעמי״ היא גיבורת ספרו הטרי של שי שריד ב״גן נעמי״. בעצבות גדולה הייתי צריכה להיפרד מ״נעמי״ שלי, ולמזלי מצאתי את – דפנה! ״דפנה״ היא גיבורת הספר שלי, שנכתב ונרשם בה שמה כדת וכדין. 🙂

הספר נכתב כמו ישבה עליי רוח ואילצה אותי לכתוב. מקריות וקראמה מעורבים בעשייתו ויצירתו של הספר, כמו בסיפור עצמו. ופרט חשוב נוסף, הספר נולד בארץ רחוקה, בניו זילנד.

מעניין לכשעצמו, שלכל ספר יש ״חיים״ והיסטוריה עצמאיים לחלוטין, בלי קשר לסיפור או לסופר/ת, ובמקרה הזה, יש אפילו ארץ לידה ותאריך לידה. ״בית הספר האנגלי״ נולד באוקלנד, ניו זילנד, ב-8 בפברואר 2008.

הגעתי לביקור בניו זילנד כשבני ארנון עבד על הסרט ״דרכו של לוחם״ (The Warrior’s Way). בביתו היו לי תנאים אידיאליים לכתיבה, חדר מואר בדירה מפוארת, כשחלונותיה פונים לעגן סירות בנמל העיר אוקלנד. השקיעות בניו זילנד, היו מהיפות שראיתי בחיי.

גשר אוקלנד בשקיעה, ניו זילנד Auckland Bridge at sunset, NZ
גשר אוקלנד בשקיעה, ניו זילנד
Auckland Bay Bridge at sunset, NZ

כאמור, באותה עת עבדתי על ספר אחר, שכתיבתו החלה חודשים אחדים קודם לכן. לילה אחד מצאתי את עצמי כמו חולמת; בתחושה פיזית של מציאות וחלום גם יחד. והנה אני מגיעה לבית ספר מבודד בפרו, שבדרום אמריקה. נכרכתי אחר קורותיה של אישה שעזבה הכל בארץ, מאוכזבת ומיואשת מחייה שלה לאחר שבעלה עזב אותה לטובת אישה צעירה, ויצאתי אתה לדרך בלתי נודעת. הובלתי אחריה, כמו ישבה עליי רוח והכתיבה לי. חייבת הייתי להזיז הכל הצידה ולכתוב את קורותיה של האישה הזו! בית הספר האנגלי עצמו, למרות ששכן באזור נידח בפרו, התנהל בתפישת עולם אוניברסלית אנתרופוסופית,שפיתח רודולף שטיינר. התנהלות בית הספר נגלתה לי לאטה ולמדתי אודותיה ועל עקורותיה, והיא שהייתה לי כמשואה, שהובילה אותי קדימה בחשכה. וכך הספר שכתבתי באותה עת נגנז במגירה, נדחף הצידה בדחיפה פראית על-ידי הגיבורה החדשה שלי דפנה, ואני מלאת סקרנות, פעילה ומופעלת גם יחד, התמסרתי אליה.

ההענות הפסיבית וההתמסרות לכתיבה הפכה לאובססיה, שכבשה אותי כולי. למחרת כל יום, כשהייתי קוראת את העמודים שכתבתי יום קודם, בקושי הייתי מכילה את הסיפור שהלך והתפתח, אך במיוחד הייתי נפעמת מגילויי ונפלאות השפה שנרקמה. כותבת ומתקנת; כותבת, מוחקת ומתקנת וכותבת. וכך בין ההתפתלויות של הסיפור לבין השמירה על צלילי המוזיקה שבתוכו והקצב, צמחה השפה ויפתה, התפתלה, הסתלסלה והשתבחה. (Hard work too)

בענווה ובצניעות אומר מול גדולתו של האיש, אך הזדהיתי בלבי בשמחתו של ש”י עגנון, שאמר שהוא שמח על כל עמוד שהוא כותב בשפת הקודש והוסיף “והייתי מוסר את נפשי לזה”, ונצמדתי גם אני לרעיון הזה.

עד כאן להיום. אמשיך לספר על נפלאות מסע הכתיבה שלי, בפעם אחרת.

שמורת אי רנגיטוטו, ניו זילנד; Rangitoto Island, NZ Photo: 8 Feb. 2008
שמורת אי רנגיטוטו, ניו זילנד; Rangitoto Island, NZ
Photo: 8 Feb. 2008