האם יטאטאו את הדרישות כמו שטאטאו את האוהלים? באו באישון לילה, כגנבים בלילה…

היה עצוב היום לעבור ברחוב נורדאו העירום ולראות את השדרה מגורפת. נשארו אוהלים ספורים רק בקטע בין רח' בן-נון ואבן גבירול. האם יטאטאו את הדרישות כמו את האוהלים? הצביעות בולטת בעקבות העובדה שרק יום קודם לכן, העירייה חילקה ליושבי האוהלים ורדים ופרחים.
לעת ערב שמחתי לשמוע משרוקיות מכיוון העירייה, ולראות צעירים נלהבים מגיעים מכל עבר למחות על הפינוי. העיקר, שרון חולדאי לא הצליח לטאטא ולדכא את הרוח.

צר לי על האנשים שנעצרו.

.Sweeping the tents from the streets of Tel-Aviv will not sweep the spirit

העם דורש צדק חברתי

סכנת סגירה לביה"ס 'ויצמן' ביפו – בית-ספר יהודי-ערבי

לכל בוגרי ביה"ס ויצמן ביפו – האם אנחנו נשב בשקט עם סגירת ביה"ס ויצמן שכה אהבנו?
לתושבי העיר תל-אביב יפו, לשוחרי הדו-קיום, לאוהבי ומצהירי הדימוקטיה – היכן אתם כעת עם סכנת סגירת בית הספר היהודי ערבי הממלכתי היחיד – ויצמן ביפו?

זה חודשים אחדים מטפטפת אינפורמציה על סכנת סגירה של ביה"ס היהודי ערבי ממלכתי היחיד בארץ!
בכל אירוע שקורה בתל אביב, אנחנו שומעים שהעירייה היא עיריית תל-אביב-יפו, היכן העירייה ברגעים הללו? ואולי ההפך – האם העירייה הם הזוממים להכחדת בית הספר ויצמן.

כיום לומדים בבית הספר כ-350 תלמידים, מחציתם יהודים ומחציתם ערבים.
לאן ילכו? מה הרעיון מאחורי הסגירה?
כתלמידת בית הספר ויצמן בסוף שנות החמישים, הייתי גאה בבית הספר הזה, היינו גאים בבית הספר שלנו, למרות שתושבי יפו גם אז היו דלי אמצעים לעומת התל-אביבים, וקולם לא נשמע. (סיימתי את הלימודים בבית הספר הממלכתי ע"ש הנשיא ויצמן בשנת 1956, בעשור למדינת ישראל.)
היתה לנו מחנכת מיתולוגית רחל סלוצקי שחיזקה אותנו תמיד, נטעה בנו גאווה והאמינה בילדים העולים החדשים משכונות העוני. (היא הייתה תל-אביבית צפונית! סמלה היה עישון סיגריות בשרשרת, כולנו מתגעגעים אליה.)
מנהל בית הספר באותה עת – המנהל א. שרייבמן גם הוא דמות ידועה וכריזמטית – שהיה גאה בנו מאוד, הוא שנטע בנו חוזק ועוצמה, חינוך לערכים ותמיד דירבן אותנו לנצח בתחרויות עם בתי ספר אחרים, שיראו כי גם אנחנו יכולים. (גם מר שרייבמן היה תל-אביבי ולא הגיע מיפו.)
ההתפתחות הטבעית של יפו והמגורים בשכנות ארוכת השנים, של יהודים וערבים יחד, הצמיחה את הצורך הטבעי לבית ספר יהודי ערבי. בואו ניתן יד לצמיחתו ולהמשך החיים ולהלימודים בו ולא ההפך.
אני בתקווה גדולה שאין העירייה חושקת באדמות היקרות של בית הספר ויצמן. בית הספר ויצמן יושב על שטח גדול למדי כולל החצרות והמבנים, והיה בשטחו אפילו שטח חקלאות שהיה כה נדיר באותם ימים.
רבים מבוגרי בית הספר ויצמן ביפו, הם אנשים ידועי שם בתחום הרפואה, התיאטרון ואנשי מעש בתחומים רבים.

לפני ימים אחדים כתבתי פוסט על יום הזיכרון שלי – שפרושו זיכרון הנופלים והמשך החיים – בחיי היומיום פרוש הדבר: למצוא פתרונות לשלום עם שכנינו – לא נהייה שוחרי מלחמה לעולמי עד.
כאן ישנה הזדמנות קטנה של כל אחד מאתנו לפעול למען יום הזיכרון ויום העצמאות שלנו.

אשמח שתפיצו מייל זה בין חבריכם ויחד נפעל לשינוי הגזירה; נפעל להצלת ביה"ס ויצמן ביפו.

כאב בטן קולקטיבי

בזכות התחושה הפנימית של ידידתי בתיה, אני כותבת את הפוסט הזה.
קשה לי להגיד בפירוש – אבל אני מחפשת את האמת. זה נשמע גרנדיוזי מדי, אבל החיפוש אחר האמת הוא המעניין – הדרך!
ומה יהיה אם אמצע? מה אני אעשה אז?
האמת! 🙂

בבלוג שלי אני כותבת כשהדברים פורצים בכוח, על נושאים שונים שמציתים אותי. הבלוג צעיר, אבל אני שמחה שיש לי במה קטנה בה אני מדברת עם העולם – מספרת, מתארת חוויות ומוסיפה את צורת הראייה שלי. אני כותבת על נושאים שאני רואה אותם כחשובים, ומצפה שיהיה דיון עליהם, שיעוררו אחרים למחשבה. גם כשזה לא קורה בהיקף שהייתי רוצה, ויש לי רק קוראים בודדים, דיינו!

מאז ומעולם הדברים שעניינו אותי היו קשורים לנחלת הכלל. גם בעבודה האמנותית שעשיתי התייחסתי לחוויות קולקטיביות ולא דווקא לכאב הפרטי. בדרך כלל מדברים על כאב, זה מעניין, אבל זה לא מספיק בשבילי, אני חושבת שהשילוב צריך להיות בין שניהם, החוויה הפרטית והחוויה הקולקטיבית, במילים אחרות – האוניברסליות.
גם בספר שכתבתי, לעניין הזה היה מקום חשוב בהחלטות שלי.

למשל, אין הפרדה בזבל שלנו בין עיתונים, בקבוקי זכוכית, בקבוקי פלסטיק, פחיות שתייה וכו… ואין מקום לאיסוף נוח לבטריות שמרעילות את האדמה היקרה שלנו. כמה אנחנו נלחמים עליה וכמה אנחנו מזלזלים בה, בצורה בוטה וקולקטיבית! גם אני כאזרחית, לא צועקת מספיק לשינוי. זה כאב הרבה יותר גדול ועמוק מהכאב הפרטי שלי.

נדבר רגע על הרשימה של אתמול, בכיכר רבין, שילבתי בה תיאור של האירוע והבאתי ממחשבותיי. לא התכוונתי להביא את קורא הבלוג למקום שלי, או לשכנע בצדקת דברי, אבל כן, הכוונה הייתה לספר מה ראיתי ולהוסיף את מבטי הספציפי. עובדה, היום נכתבו הרבה מאוד כתבות ופוסטים על העצרת של אתמול, וכל אחד דיבר בשפה שונה וכתב מזווית אחרת; מה ראה, מה שמע ומה הוא חש.

הדיאלוג הוא שמעניין, וזוהי הדרך לשינוי!

בלי לחלום על דימוקרטיה, בלי לדבר עליה, בלי להצביע ברגליים בכיכר, דבר לא יקרה!

התגובה שצמחה לפוסט שלם – זה תהליך הביטוי שהופך לחשיבה קולקטיבי, כפי שניתן לראות בפוסט "איך הפסקתי להאמין בדמוקרטיה", מאת זוהר מנור-אבל.

12 שנים עצובות לרצח רבין, בכיכר רבין (4.11.95 – 4.11.07)

שוב יידלקו האורות בעוצמה בכיכר לזיכרו של יצחק רבין. השנה הגיעו כ-150,00 איש, לעומת כ-100,000 איש בשנה שעברה. חששתי שהכיכר נכנסה לשגרה, ובאיה בימי הזיכרון של יצחק רבין ילכו ויפחתו.
אני זוכרת היטב את השנה שעברה, הרוב היו צעירים וצעירות מתנועות הנוער, נשאו באופטימיות שלטים כבדים ממשקלם. בכיתי למראה הצעירים הללו שצעקו "שלום עכשיו"!
הם הם אמרתי בלבי 'בשר התותחים' של המלחמה הבאה. ולצערי, אכן צדקתי.

נהג המונית שהביא אותי היום לכנס, אמר בידענות של נהג מונית: 'מי שקבע את תאריך ההתייחדות, קבע את תאריך הלידה! יחד עם הניתוח הקיסרי, שניתן לקבוע אותו על-פי רצון היולדת, הם יכלו לדייק, וכך הצליחו לשגע את כל המדינה! רק חבל שהשופט שכח אותנו האזרחים בסיפור הזה!' סיכם נהג המונית.

הכנס הערב החל בהשמעת קולו העמוק של יצחק רבין מכל קצוות הכיכר, מהמפגש הדרמטי ההוא ב-4.11.95, יחד עם קולות רוחשים של הקהל מאותם ימים.
שייקה לוי מהגששים, הקונצנזוס הלאומי, פתח ב"שיר הרעות".
את הטקס הנחה ברגש ארהל'ה ברנע שהדגיש כי יש להזכיר את הרצח ולא את הרוצח! 'לא נשכח ולא נסלח!' אמר בפאטוס.

הקהל היה מגוון, בשום אופן לא יכולים להגיד המקטרגים כי הגיעו רק המגוייסים מתנועות הנוער; הגיעו צעירים ומבוגרים, אנשים שרצו להיות שם, עמדו חמורי סבר ועצובים.

שוב בוקע מהרמקולים קולו העמוק של יצחק רבין – קול רגוע ומרגיע, אבל הוא נדם אז, ביום ההוא ונרצח. רואים במסכים הגדולים את פניו המחייכות של רבין, אין ספק, פנים טובות היו לו, מחייכות בביישנות הידועה. פניו ודמותו כמו סבא יקר לכולנו, שמחייך ומחבק בחיוכו את כולם. כעת מראים על המסכים את מאות ואלפי הצעירים והצעירות מאותם ימים בנובמבר 95, דור הנרות. הדור שדומם כעת ולא פועל. לא דופק ברגליו בכיכרות כמו באותם ימים, כשהיו צעירים וחולמים.<
שמעון פרס, נשיא המדינה אמר שיצחק רבין היה 'מדינאי ולא פוליטיקאי'.
אהוד ברק, שר הביטחון אמר: 'אנחנו מתגעגעים אל האומץ והיושרה של יצחק רבין. מתגעגעים אל האיש הביישן נטול הרהב והיומרה – תכונות שכה נדירות היום במחוזותינו.'
שמחתי לראות את ראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי שגם הוא בא לכיכר. 'רבין נרצח וכולנו נפצענו אנושות' אמר.
שרית חדד שרה את 'שמע ישראל' ורבים הצטרפו למילות השיר:…'הכאב גדול ואין לאן לברוח'.

יובל רבין, דיבר בכאב: 'אבי הגן על כולנו, אבל אף אחד לא הגן עליו!'

ואכן המחשבה הזו עברה בראשי הערב. ראיתי את הבדיקות המדוקדקות באזור הסטרילי, עם מצלמות ומכונות זיהוי החפצים והרנטגן; שוטרים צמודים וצפופים היו פזורים בכל האזור. איך לא הקפידו כך אז? היום בקול רם אומרים שהיו התראות ברורות על מתאבד ערבי, אבל היהודי הוא שהצליח.
יובל רבין, מדבר זו הפעם הראשונה ב-12 השנים מאז רצח אביו, מזכיר את קולות המסיתים היום שנשמעים ללא מענה: 'היום בדיוק כמו אז!' הוא מדבר על הרוצח שממשיך להתל בכולם, כולל היתר הנישואין ובית הכלא שהופך לאולם שמחות ופסיקתו של השופט צבי גורפינקל.(*) הוא מסיים בקריאה לחזק את הממשלה של אולמרט בדרכה לשלום! ומסיים בשיר ששר אביו בכיכר ב4.11.95-: '…ובכל הכיכרות הריעו רק שלום!'

כמו בכל שנה, אביב גפן מסיים את הערב, שר ברגש ומזכיר לנו שוב את היום העצוב ההוא.

(*) לאסיר בטחוני ערבי השייח ראאד סלאח מחגנה, בדיון משנת 2004, לא נתנה אפשרות להחזיק את בנו שנולד בזמן שהותו בכלא.

לא הבנתי מה ההבדל?
דווקא עם היהודי הרוצח – רוצח ראש הממשלה! אתו היינו צריכים להחמיר!!

עדכון אחרון: איתמר בן-גביר, פעיל ימין, הגיש תלונה הערב, נגד יובל רבין במשטרת חברון בגין דבריו של רבין נגד השופט צבי גורפינקל, שהייתה בהם עבירת זילות בית המשפט והעלבת עובד ציבור.

לרוץ אחרי האוטובוס

קודם כל הברכות:
שנה טובה מאושרת ושמחה!

שנת שלום!

בריאות טובה ושכל החלומות יתגשמו!

לאחרונה, אני מתמרנת ובוחרת בקפידה את כלי התחבורה הנוח עפ"י המטרה והזמן שבידי. פעם נוסעת ברכב הפרטי, פעם ברכבת, רוכבת על האופניים לסידורים בכל העיר ונהנית, נוסעת במיניבוסים של הקווים 4 ו-5, ולאחרונה גיליתי את האוטובוס. מצחיק אותי לשלם כפנסיונרית 2.60 = שני שקל וששים אגורות! עבור הנסיעה.
וכך נתקלתי מקרוב, במראה הידוע של אנשים שרצים אחרי האוטובוס. האוטובוסים שומרים הרבה יותר על 'הכללים' לעומת פעם, ולא עוצרים אלא בתחנות ואפילו לא לחברים. גם כשהאוטובוס נוסע, הוא נוסע! לא עוצר גם אם רצים אחריו, זאת, פרט אם רצה אחריו בחורה צעירה בחצאית ורצוי בעקבים. אז בדרך כלל, הנהג, רואה את המראה המשובב במראה, 'מתחשב' ועוצר גם באמצע הכביש.
וכך, במחשבה אופטימית זו, אני רואה את האוטובוס ומתחילה לרוץ אחריו… הנהג מסתכל במראה, רואה אישה מבוגרת בת 60+ רצה אחרי האוטובוס ונוסע, בלי להניד עף עף. לא בקשתי שיעצור באמצע הכביש, אלא שימתין עוד דקה אחת, כי אני ממש ליד דלתו!

אני מאמינה שתחושה זו של איפה ואיפה בין אנשים צעירים ומבוגרים, היא הסיבה הגורפת לנשים שעושות ניתוחים פלסטיים; הרצון להמשיך ולהראות צעירה, מבוקשת, מחוזרת ומכובדת בעקבות כך! כנראה שזה אפילו שווה את הכאבים, ואת הקושי להתרגל לפנים החדשות שמקבלים על הפנים.
צריכה לעשות החלטה: או שאפסיק לרוץ אחרי האוטובוס או שאחפש מנתח פלסטי…