סכנת סגירה לביה"ס 'ויצמן' ביפו – בית-ספר יהודי-ערבי

לכל בוגרי ביה"ס ויצמן ביפו – האם אנחנו נשב בשקט עם סגירת ביה"ס ויצמן שכה אהבנו?
לתושבי העיר תל-אביב יפו, לשוחרי הדו-קיום, לאוהבי ומצהירי הדימוקטיה – היכן אתם כעת עם סכנת סגירת בית הספר היהודי ערבי הממלכתי היחיד – ויצמן ביפו?

זה חודשים אחדים מטפטפת אינפורמציה על סכנת סגירה של ביה"ס היהודי ערבי ממלכתי היחיד בארץ!
בכל אירוע שקורה בתל אביב, אנחנו שומעים שהעירייה היא עיריית תל-אביב-יפו, היכן העירייה ברגעים הללו? ואולי ההפך – האם העירייה הם הזוממים להכחדת בית הספר ויצמן.

כיום לומדים בבית הספר כ-350 תלמידים, מחציתם יהודים ומחציתם ערבים.
לאן ילכו? מה הרעיון מאחורי הסגירה?
כתלמידת בית הספר ויצמן בסוף שנות החמישים, הייתי גאה בבית הספר הזה, היינו גאים בבית הספר שלנו, למרות שתושבי יפו גם אז היו דלי אמצעים לעומת התל-אביבים, וקולם לא נשמע. (סיימתי את הלימודים בבית הספר הממלכתי ע"ש הנשיא ויצמן בשנת 1956, בעשור למדינת ישראל.)
היתה לנו מחנכת מיתולוגית רחל סלוצקי שחיזקה אותנו תמיד, נטעה בנו גאווה והאמינה בילדים העולים החדשים משכונות העוני. (היא הייתה תל-אביבית צפונית! סמלה היה עישון סיגריות בשרשרת, כולנו מתגעגעים אליה.)
מנהל בית הספר באותה עת – המנהל א. שרייבמן גם הוא דמות ידועה וכריזמטית – שהיה גאה בנו מאוד, הוא שנטע בנו חוזק ועוצמה, חינוך לערכים ותמיד דירבן אותנו לנצח בתחרויות עם בתי ספר אחרים, שיראו כי גם אנחנו יכולים. (גם מר שרייבמן היה תל-אביבי ולא הגיע מיפו.)
ההתפתחות הטבעית של יפו והמגורים בשכנות ארוכת השנים, של יהודים וערבים יחד, הצמיחה את הצורך הטבעי לבית ספר יהודי ערבי. בואו ניתן יד לצמיחתו ולהמשך החיים ולהלימודים בו ולא ההפך.
אני בתקווה גדולה שאין העירייה חושקת באדמות היקרות של בית הספר ויצמן. בית הספר ויצמן יושב על שטח גדול למדי כולל החצרות והמבנים, והיה בשטחו אפילו שטח חקלאות שהיה כה נדיר באותם ימים.
רבים מבוגרי בית הספר ויצמן ביפו, הם אנשים ידועי שם בתחום הרפואה, התיאטרון ואנשי מעש בתחומים רבים.

לפני ימים אחדים כתבתי פוסט על יום הזיכרון שלי – שפרושו זיכרון הנופלים והמשך החיים – בחיי היומיום פרוש הדבר: למצוא פתרונות לשלום עם שכנינו - לא נהייה שוחרי מלחמה לעולמי עד.
כאן ישנה הזדמנות קטנה של כל אחד מאתנו לפעול למען יום הזיכרון ויום העצמאות שלנו.

אשמח שתפיצו מייל זה בין חבריכם ויחד נפעל לשינוי הגזירה; נפעל להצלת ביה"ס ויצמן ביפו.

יום הזיכרון – הזיכרון גם להמשך החיים

ביום הזיכרון נתייחד עם יקירינו, נעלה את זכרם של הנופלים, אך יחד עם זאת עלינו לפתוח צוהר במחשבה – להמשיך את החיים!!!

למרות השכול (שהמשפחות השכולות ואלמנות צה"ל נושאות אותו כדרגות על כתפיהן כל חייהן) עלינו לחשוב על החיים והמשך החיים.

גם במחשבת ישראל הלאומית קיים הדבר, מסתיים יום הזיכרון ומתחיל עוד באותו ערב – יום העצמאות וכולם יוצאים בריקודים, זיקוקים מתעופפים ושמחה שורה על כולם.

יום הזיכרון – הוא גם יום הזיכרון להמשך החיים.

המשך החיים – פרוש הדבר למצוא פתרונות לשלום עם שכנינו – לא נהייה מרחרחי מלחמה לעולמי עד.

חשיבה ירוקה – לא זורקים רהיטים ישנים! ממחזרים….

למי מאתנו אין רהיט ישן בבית, שאנחנו אוהבים?

לא נזרוק את הרהיט הישן! לעיתים אנחנו מתביישים להוציאו בפרהסיה, אך בשום פנים ואופן לא ניתן לעצמנו להיפטר ממנו. כך הוא נשאר בפינה חשוכה, כפנינה ישנה סנטימנטלית ואיכותית.

כיסאות משרד אנגליים בני כ-70 שנה.

כיסאות משרד אנגליים בני כ-70 שנה.

בדיוק מהמקום הזה, אני מפעילה את *Renovaחידוש רהיטים http://renova.co.il/

כוונתי היא לקחת את הרהיט הישן שלכם ולחדש אותו – לתת לו פנים חדשות: צבע, פוליש, ריפוד, פוליטורה, התזת חול, גלוון, ציפוי מתכת; להראות לעולם את יופי הרהיט המיוחד, שאנחנו אוהבים ושומרים. אינני מתימרת לעשות לרהיט שימור מדויק ולהחזירו לעבר, טכנית הדבר הוא בלתי אפשרי, כי השימוש ברהיט תמיד נותן את אותותיו; אבל זה היופי שבו, לראות את שנותיו וסגנונו המיוחד.

Renova – חידוש רהיטים יוצאת לדרך, עם הרהיטים הישנים שאנחנו אוהבים המקבלים פנים חדשות, צבע וריפוד חדש. בקיצור הרפתקה סנטימנטלית עיצובית

כיסאות אנגליים ערומים לפני צביעת אפוקסי

כיסאות אנגליים ערומים לפני צביעת אפוקסי

וויזואלית, בה נחדש את ימי הרהיט הישן והאהוב וניתן לו פנים חדשות.

ממחזרים…. ומחדשים!

הורגלנו לזרוק רהיטים ישנים ולקנות חדשים. לא שהרהיטים החדשים יהיו איכותיים יותר, אלא שכך הורגלנו.
גם הטרחה להתעסק בחיפוש אחר אנשי מקצוע מיומנים, לחפש בד חדש, וכל טיפול יסודי הקשור לחידוש הרהיט, ירחיקו אותנו מיד מהרעיון. נכנסים לחנות אופנתית מתפתים וקונים.

אני רוצה להוביל אתכם לחשיבה 'ירוקה', בה אתם נותנים את הדעת לעץ היקר והמיוחד שממנו יוצר

כיסאות משרד צבועים בצבע אפוקסי ירוק בקבוק, מרופדים בבד בסגנון יפני חסין אש.

כיסאות משרד צבועים בצבע אפוקסי ירוק בקבוק, מרופדים בבד בסגנון יפני חסין אש.

הרהיט הישן, לרגל ממתכת שהיא נדירה למרות שצבעה דהה והחלידה; לעיצוב של שנות השישים למשל, שכולנו נוהים אחריו בערגה. תביטו ברהיט בעיניים חדשות ותראו את יופיו וייחודו.

כשאנו רואים מכונית ישנה ושמורה, אין אחד שלא יסתכל בה בעיניים כלות.

חשיבה ירוקה פרושה לתת את הדעת לסביבה שלנו באופן רחב. חלק מכך יהיה לתת את הדעת ולא לזרוק את הרהיט הישן, אלא לשפץ אותו ולחדשו.

האם אתם מחליטים לזרוק 2 כיסאות משרד אנגליים ישנים? או שתתנו לי צ'אנס לתקן אותם, לטבול אותם מחדש בצבע אפוקסי ירוק (צבעם המקורי), לבחור בד יפה ומתאים ולרפדם מחדש.

אני מתחילה בעבודה…… נתראה בסיומה.

יין ישמח לבב אנוש

זה עתה יצאנו מחג הפורים, שלעניות דעתי היה חג שקט ועצוב משהו. פעם כולנו היינו חוגגים ברחוב, בכל מקום נראו ילדים ומבוגרים בתחפושות ושמחה בעיניים. היום כולם מצטופפים וננעלים בקניונים. שמחתי מאוד לשמוע שבשכונת פלורנטין חוגגים זו השנה השלישית מסיבות פורים ברחוב, בחלקן ספונטניות, בחלקן מאורגנות, מסיבות רחוב אליה כולם מוזמנים!

"חייב אדם לשתות (יין) עד לא ידע בין 'ארור המן לברוך מרדכי'" (מגילה ז' ב') – עניין זה ידוע ומוכר כמעט לכל. זה בעניין פורים.

גם בפסח היין הוא אחד המרכיבים החשובים בחג, שותים ארבע כוסות תוך כדי קריאת ההגדה, ויש שממשיכים הלאה.

וכך, בין פורים לפסח כולנו מתעסקים הרבה ביין, הרבה יותר מאשר בשעת ימות השנה. החגים והמסורת מחייבים, המתנות לחברים ולמשפחה וגם כי האביב בפתח ואנחנו נפתחים ומתעוררים כמו הפריחה בשדה.

בהזדמנות זו אני רוצה לספר לכם על יין טעים, עם ארומה אביבית שמוסיף למצב הרוח – הסנגרייה.

יין הסנגרייה ארוז באריזת קופסה מקורית, השומרת על טריות היין לאורך זמן.

סנגרייה – לוליילו

פסק דין בעניין צילום של רובינגר – הצנחנים ליד הכותל – והרהורים על זכויות יוצרים

כתבה שהופיעה היום בעתון 'הארץ' בעקבות קריקטורה שצוירה ע"י איל אילת שהתבססה על התמונה המפורסמת של הצלם דוד רובינגרצנחנים ליד הכותל המערבי, שצולמה ב-1967, מעוררת שוב את הדיון אודות זכויות יוצרים:
מהי השראה?
מהי השפעה אמנותית?
האם שימוש/השראה מתצלום שהפך לאייקון – האם זו גניבה?
מהי זכות/השראה לעניין זכויות יוצרים וכו'.

פסק הדין שניתן ע"י השופטת חנה ינון קבע פיצוי על הפרת זכויות יוצרים לדוד רובינגר ע"י האתר וואלה וקביעה כי איל אילת הפר זכויות יוצרים.

אותי העניין הזה מקומם כי אף אחד לא לוקח את הרגע ההסטורי של התמונה שצילם דוד רובינגר, ואת זכויות היוצרים שלו על התמונה, אבל התמונה הזו הפכה להיות אייקון של תקופה, ולכן השפיטה לגבי התמונה הזו צריכה להיות שונה. התמונה זכתה להופיע בעשרות מאגזינים ובאופן מיידי היא מיצרת תזכורת לזמן ומקום בהסטוריה הקיבוצית שלנו, אי לכך גם ההתייחסות לתמונה היא כזו.

אני מדברת מתוך ראייה של אדם אוהב אמנות, הרואה חשיבות בהתפתחות האמנות, זוהי התפתחות האנושות! התפתחות שבאה מהשראה, מסקרנות ורצון לחזור ליצירות ישנות ואהובות, ובל נשכח כי ישנה חשיבות באמנות בקשר לנקודות ציון הסטוריות.

הדיון והכתבה החזירו אותי לעבודה שכתב זוהר מנור-אבל'החופש ליצור ויצירת חופש' - Creating freedom & the freedom to Creat