המורדת: "אבל אף אחד לא שאל אותי!"

על הופעה של ״המורדים״ בפרקנקפורט, דיברו על מלחמה וחימוש – הכאב האוניברסלי שאין לו סוף

פרנקפורט, 8.10.2013

התקהלות רבת משתתפים משכה את לבי, האנשים הביטו בצוואר נטוי ומשוך כלפי מעלה אל ראשו של המגדל. זרקורים האירו מקרנות הרחוב אל עבר עמדת צריח שעמדה בראשו. המבטים התרכזו בבחורה שעמדה בעמדת הצריח, בחזה חשוף ושיער גולש. קונסטרוקציה גבוהה כוסתה בבדים ענקיים ועליהם צוירה תחנת רכבת, שנראתה כתפאורה ארעית בתיאטרון רחוב. הבחורה בצריח החלה להקריא טקסט בגרמנית בקול יציב קולח ואחיד. האמירות היו נגד אמריקניזציה, נגד השגרה, נגד קוקה קולה, נגד קפה, נגד הבורגנות הפסיבית, נגד ניצול החלשים, נגד ניצול נשים, ונגד כל המוסכמות המארגנות באופן כללי את חיינו. מאחוריה הבליחו שני נגנים חשופי חזה אף הם, הופיעו ונמוגו לצלילי גונג רועם. בהמשך האחד ניגן על סינסטייזר והשני על תופים, השמיעו סדרת צלילים שהתבלטו באי סדר. הצלילים לא היו מלודיים, אלא כפולסים קצביים לחיזוק ומתן קצב לדבריה, והד לרעיונות הרועמים של האישה. היא המשיכה להקיא את הטקסט בקול דרמטי ולעיתים עברה לאנגלית –

How much you can take?

How long you can take It? צעקה.

הצלילים הצורמים של הנגנים נשמעו אף הם כקולות רקע אנרכיסטיים, שחיזקו את קולה של המורדת. אט אט נטמעו הצלילים הצורמים ברעש המכוניות שנסעו סביב, אך אז כמו במטמורפוזה הפכו הצלילים לצלילי יצירות קלסיות והקולות לווקליים נעימים. זה חיזק את הרגשתי שהצלילים באים כדי לעורר את הקהל ולהשאירו קשוב. ואכן הקהל הביט ביתר עניין כלפי מעלה, ובצפייה למשהו שיקרה. תנועת אי שקט עברה מדי פעם בין האנשים, פה ושם נזרקה פחית בירה בקו שטוח המקביל לקרקע ובכעס מופגן, וכקול מזדהה עם דברי הנואמת. חבורת צעירים גדולה הצטרפה ודחפה קדימה. כמו מחכים היו למשהו חצוף, למשהו סוער שיקרה, ושהם יהיו שותפים וחלק ממנו. ריח בירה חריף תקף מכל עבר. הקהל הרים ראשו באחת עם שינוי המקצב שהפך לדומיננטי; כולם הביטו בתמונת המורדת חשופת החזה המוקרנת על הבד הענקי, מקשיבים לקולה המונוטוני. אין בין מילותיה הפסקות כמו השאיבה האינסופית של אוצרות הטבע, וכמו הניצול שאינו נגמר. היא ממשיכה להקיא את המילים – "מלחמה…", "חימוש…", "תקציבים אסטורונומיים לציוד מלחמה", "רכש אסטרטגי…", "אבל אף אחד לא שאל אותי!!!"היא צועקת. צעקתה "אף אחד לא שאל אותי," חוזרת ומתנגנת שוב כשורת פזמון חוזר בין דבריה, עד שהולכת ומתכהה. ההקראה, כהקאה וכהכאה על חטא ממשיכה ומתארכת בפירוט העוולות, ומסכמת – כאב אוניברסלי שלא ייגמר לעולם! ואז, בדיוק כשהקהל כבר כמעט מאבד את סבלנותו, היא מתחילה לשיר, שירה חדגוונית כמו להכאיב, וברקע נגינת אורגן כנסייתית, שמעלה רעיונות וזיכרונות. הצריח, סמל מבצרם של החזקים, נכבש לשעה קלה על-ידי המורדת חשופת החזה, הזועקת את עוולות העולם; כמדברת מגרוני, דברים שלא העזתי.

עירומה עמדה ודיברה, בקולה המונוטוני; גלויית לב. "הנה אני עומדת עירומה לפניכם, ומדברת!" כאילו אמרה. דמותה כעת מוקרנת בצבעי סגול-אדום וכתום שהופכים לפסטליים, וגופה העירום בוהק כפסל מתקופת הרנסנס. ובתוך כל זה, ומבלי משים, אני רואה מצלמה מרחפת באוויר, יורדת מתוך הליקופטר קל כצעצוע הנע באיטיות. האם זה האח הגדול שעוקב? האם זו המשטרה שמתעדת? האם השירה המונוטונית ודבריה של המהפכנית תסחוף קהל למשהו בלתי צפוי? ואולי זו מצלמת המורדת וחבריה? הזמרת עוברת משירה לגניחות. היא משמיעה גניחות אשר הולכות ומתעצמות. כעת הגניחות מחרישות אוזניים, ככאבו של העולם! נשימתה מתעצמת וגניחותיה האירוטיות, חיות בועטות ושורטות, ובאחת היא מפסיקה ונעלמת.

שקט.

הקהל מוחא כפיים ושורק בהתרגשות, בשקיקה.

המורדת נגלית שוב בצריח וחוזרת כעת לדבר על האנשים, על האינטלקט האנושי האינדיבידואלי המבוזבז. קולה התרכך. האוזניים קשובות לה. היא נוגעת בכל אחד ואחת. כולם מוחאים כפיים ושורקים, רוצים עוד.

שקט.

רואים את המורדת היפה שוב מוארת על המסך, ובפעם הראשונה היא מחייכת לרגע.

היא קדה קידה ואומרת תודה, ושלושת האמנים מתקבצים יחד ומשתחווים; חשופי חזה מודים לקהל.

באחת המצלמות מפסיקות לצלם. חושך בצריח.

הקהל שורק!!! מחכה לעוד. איש לא מתפזר. שריקות. עוד!!

שקט.

 

עידכון הסיפור: 9.9.2014

שנת מיחזור

חגים ומועדים לששון. לשנה החדשה אני מאחלת לכולנו – שנת מיחזור!

שקית מעיתון ממוחזר, בהודו.

להלן שקית נוחה מעיתונים ישנים שקיבלתי בהודו ואהבתי. בחנות המציעה מוצרי בריאות, גם האריזה תהיה שם בהתאם, עם מחשבה על איכות הסביבה.

לפני ימים אחדים לא יכולתי שלא להתקנא ולהתפעל מפחי המיחזור הממקומים במקומות ציבוריים בגרמניה ובאמשטרדם.

להלן צילום צורות, חומרים וצבעים המשלימים זה את זה.

!My new year resolution is – Recycling

 

פחי מיחזור בשדה התעופה באמשטרדם.
פח מיחזור לארבע חומרים, בתחנת הרכבת בהמבורג.

חשיבה 'ירוקה' – למה לא לזרוק הרהיט הישן?

מה נעשה עם הרהיט הישן שאנחנו אוהבים?

הורגלנו לזרוק רהיטים ישנים ולקנות חדשים. לא שהרהיטים החדשים יהיו איכותיים יותר, אלא שכך הורגלנו.גם הטרחה להתעסק בחיפוש אחר אנשי מקצוע מיומנים, לחפש בד חדש, וכל טיפול יסודי הקשור לחידוש הרהיט, ירחיקו אותנו מיד מהרעיון. נכנסים לחנות אופנתית מתפתים וקונים חדש.

אני רוצה להוביל אתכם לחשיבה 'ירוקה', בה אתם נותנים את הדעת לעץ היקר והמיוחד שממנו יוצר הרהיט הישן, לרגל ממתכת שהיא נדירה למרות שצבעה דהה והחלידה; לעיצוב של שנות השישים (למשל), שכולנו נוהים אחריו בערגה. הביטו כעת ברהיט בעיניים חדשות ותראו את יופיו וייחודו.
כשאנו רואים מכונית ישנה ושמורה, אין אחד שלא יסתכל בה בעיניים כלות.

חשיבה ירוקה פרושה לתת את הדעת לסביבה שלנו באופן רחב. חלק מכך יהיה לתת את הדעת ולא לזרוק את הרהיט הישן, אלא לשפץ אותו ולחדשו.

ns-english-arm-chair-beforeכורסה אנגלית קלסית, שבורה ועייפה משימוש (הכורסה האדומה) /לפני

האם אתם מחליטים לזרוק הכורסה? או שתתנו לי צ'אנס לתקן אותה, לבחור בד יפה ומתאים ולרפד אותה מחדש כולל הקפיצים.
המשימה: למצוא בד שיתאים לאופי הכורסא וליתר הרהיטים בבית, והעיקר להביא משב רוח רענן ועכשווי.

*Renova – חידוש רהיטים מוצאת את בד הריפוד האסטטי והאיכותי, המתאים לאופי הרהיט ולסביבתו בבית. כמו כן, נעשה טיפול מיוחד בעץ או כמו במקרה של הכורסה שלפנינו – בה נעשה תיקון בבסיס הכורסה. כדי ליצור רהיט חדיש ואקסקלוסיבי בטעם ארומה ובאיכות של פעם. אני מתחילה בעבודה…… נתראה בסיומה.ns-english-arm-chair-renova-after


להלן כורסה אנגלית קלסית, משופצת והריפוד חדש (בריפוד הבהיר) /אחרי

בד הריפוד נבחר בהקפדה, בסגנון יפני, צבעו ירקרק, הוא יושב בהתאמה לסביבת הרהיטים האחרים בסלון. הצבע העדין שנבחר בא כדי להקטין את גודלה של הכורסה האנגלית הקלסית וכדי לא להתחרות במוטיבים האחרים בבית. הבד הוא חסין אש.

מה נעשה עם הרהיט הישן שאנחנו אוהבים?
Renova* – חידוש רהיטים

אין חדש תחת השמש

אלו שורות שכתבתי בפתק במאי 2000, שנת המילניום כשהיו ציפיות לעידן חדש.

אנחנו ארץ של 'מותגים וסלבריטאים'.

אפשר להגיד בפה מלא שזה מחליא לראות תוכניות אירוח בטלוויזיה שלנו. יש סבב קבוע של 'מפורסמים' קרי סלבריטאים ו/או עיתונאים.

כלומר, מי שלא בברנג'ה אין לו דיעה והוא לא קיים.
בטח ובוודאי הוא לא קיים, הרי הוא לא מופיע ולא מביע דעתו.
מחליא.
אין אצלנו אנשים חושבים חוץ מאשר ה'מותגים' = סלבריטאים.
מדברים על כך הרבה מאוד ואין שינוי. מדברים ולא עושים.
שביתת צופים! זה ידבר!
אלו הדברים מאז.

אין חדש תחת השמש!
החדשות הן שהמציאו מכונות אינסטנט ליצירת סלבס = האח הגדול, הישרדות וכדומה. תסלחו לי, כן, יש חדש!!
בינתיים, הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא לא לצפות 'במותגים', לצאת מהקופסא, ל'התנתק מהכבלים' ולצאת לחופשי.

סכנת סגירה לביה"ס 'ויצמן' ביפו – בית-ספר יהודי-ערבי

לכל בוגרי ביה"ס ויצמן ביפו – האם אנחנו נשב בשקט עם סגירת ביה"ס ויצמן שכה אהבנו?
לתושבי העיר תל-אביב יפו, לשוחרי הדו-קיום, לאוהבי ומצהירי הדימוקטיה – היכן אתם כעת עם סכנת סגירת בית הספר היהודי ערבי הממלכתי היחיד – ויצמן ביפו?

זה חודשים אחדים מטפטפת אינפורמציה על סכנת סגירה של ביה"ס היהודי ערבי ממלכתי היחיד בארץ!
בכל אירוע שקורה בתל אביב, אנחנו שומעים שהעירייה היא עיריית תל-אביב-יפו, היכן העירייה ברגעים הללו? ואולי ההפך – האם העירייה הם הזוממים להכחדת בית הספר ויצמן.

כיום לומדים בבית הספר כ-350 תלמידים, מחציתם יהודים ומחציתם ערבים.
לאן ילכו? מה הרעיון מאחורי הסגירה?
כתלמידת בית הספר ויצמן בסוף שנות החמישים, הייתי גאה בבית הספר הזה, היינו גאים בבית הספר שלנו, למרות שתושבי יפו גם אז היו דלי אמצעים לעומת התל-אביבים, וקולם לא נשמע. (סיימתי את הלימודים בבית הספר הממלכתי ע"ש הנשיא ויצמן בשנת 1956, בעשור למדינת ישראל.)
היתה לנו מחנכת מיתולוגית רחל סלוצקי שחיזקה אותנו תמיד, נטעה בנו גאווה והאמינה בילדים העולים החדשים משכונות העוני. (היא הייתה תל-אביבית צפונית! סמלה היה עישון סיגריות בשרשרת, כולנו מתגעגעים אליה.)
מנהל בית הספר באותה עת – המנהל א. שרייבמן גם הוא דמות ידועה וכריזמטית – שהיה גאה בנו מאוד, הוא שנטע בנו חוזק ועוצמה, חינוך לערכים ותמיד דירבן אותנו לנצח בתחרויות עם בתי ספר אחרים, שיראו כי גם אנחנו יכולים. (גם מר שרייבמן היה תל-אביבי ולא הגיע מיפו.)
ההתפתחות הטבעית של יפו והמגורים בשכנות ארוכת השנים, של יהודים וערבים יחד, הצמיחה את הצורך הטבעי לבית ספר יהודי ערבי. בואו ניתן יד לצמיחתו ולהמשך החיים ולהלימודים בו ולא ההפך.
אני בתקווה גדולה שאין העירייה חושקת באדמות היקרות של בית הספר ויצמן. בית הספר ויצמן יושב על שטח גדול למדי כולל החצרות והמבנים, והיה בשטחו אפילו שטח חקלאות שהיה כה נדיר באותם ימים.
רבים מבוגרי בית הספר ויצמן ביפו, הם אנשים ידועי שם בתחום הרפואה, התיאטרון ואנשי מעש בתחומים רבים.

לפני ימים אחדים כתבתי פוסט על יום הזיכרון שלי – שפרושו זיכרון הנופלים והמשך החיים – בחיי היומיום פרוש הדבר: למצוא פתרונות לשלום עם שכנינו – לא נהייה שוחרי מלחמה לעולמי עד.
כאן ישנה הזדמנות קטנה של כל אחד מאתנו לפעול למען יום הזיכרון ויום העצמאות שלנו.

אשמח שתפיצו מייל זה בין חבריכם ויחד נפעל לשינוי הגזירה; נפעל להצלת ביה"ס ויצמן ביפו.