״בית הספר האנגלי״ נכתב כמו ישבה עליי הרוח והכתיבה

״בית הספר האנגלי״ נכתב כמו ישבה עליי רוח והכתיבה. אפשר לאמר שגם לספר יש חיים והיסטוריה עצמאיים לחלוטין, בלי קשר לסיפור עצמו או לסופר/ת, ולפעמים יש אפילו ארץ לידה ותאריך לידה. ״בית הספר האנגלי״ נולד בניו זילנד, ב-8 בפברואר 2008.

ניו זילנד, Rangitoto Island New Zealand
מראה מהאי רנג׳יטוטו (שמורה), לעבר אוקלנד, ניו זילנד, View from Rangitoto Island, NZ

 

התמלאתי אומץ כדי להיחשף ולכתוב על מקצת ההרפתקאות שעברתי בכתיבת הספר ״בית הספר האנגלי״.

פרחי הקנטוטה של פרו
פרח הקנטוטה, הפרח הלאומי של פרו

בעצם, הייתי עסוקה אז בכתיבת ספר אחר, (שעדיין יושב במגירה), אלא שלילה אחד חזיתי את סיפורה של אישה שנוסעת לדרום אמריקה בעקבות מודעה אקראית שמצאה באינטרנט, והחיזיון כבש אותי והובלתי הלאה על-ידי גיבורי הסיפור. וכך במשך כשש שנים, הגיבורה שחייתי לצדה חיים כפולים, את חיי שלי ואת שלה, שלטה שלטון מוחלט על ימיי ועל לילותיי. שמה של הגיבורה שלי היה נעמי בהתחלה, אך באופן אכזרי ובלתי צפוי, הייתי צריכה להיפרד משמה ולמצוא לה שם חדש, כי זמן מה לפני סגירת הספר שלי והבאתו לדפוס, קראתי ש״נעמי״ היא גיבורת ספרו הטרי של שי שריד ב״גן נעמי״. בעצבות גדולה הייתי צריכה להיפרד מ״נעמי״ שלי, ולמזלי מצאתי את – דפנה! ״דפנה״ היא גיבורת הספר שלי, שנכתב ונרשם בה שמה כדת וכדין. 🙂

הספר נכתב כמו ישבה עליי רוח ואילצה אותי לכתוב. מקריות וקראמה מעורבים בעשייתו ויצירתו של הספר, כמו בסיפור עצמו. ופרט חשוב נוסף, הספר נולד בארץ רחוקה, בניו זילנד.

מעניין לכשעצמו, שלכל ספר יש ״חיים״ והיסטוריה עצמאיים לחלוטין, בלי קשר לסיפור או לסופר/ת, ובמקרה הזה, יש אפילו ארץ לידה ותאריך לידה. ״בית הספר האנגלי״ נולד באוקלנד, ניו זילנד, ב-8 בפברואר 2008.

הגעתי לביקור בניו זילנד כשבני ארנון עבד על הסרט ״דרכו של לוחם״ (The Warrior’s Way). בביתו היו לי תנאים אידיאליים לכתיבה, חדר מואר בדירה מפוארת, כשחלונותיה פונים לעגן סירות בנמל העיר אוקלנד. השקיעות בניו זילנד, היו מהיפות שראיתי בחיי.

גשר אוקלנד בשקיעה, ניו זילנד Auckland Bridge at sunset, NZ
גשר אוקלנד בשקיעה, ניו זילנד
Auckland Bay Bridge at sunset, NZ

כאמור, באותה עת עבדתי על ספר אחר, שכתיבתו החלה חודשים אחדים קודם לכן. לילה אחד מצאתי את עצמי כמו חולמת; בתחושה פיזית של מציאות וחלום גם יחד. והנה אני מגיעה לבית ספר מבודד בפרו, שבדרום אמריקה. נכרכתי אחר קורותיה של אישה שעזבה הכל בארץ, מאוכזבת ומיואשת מחייה שלה לאחר שבעלה עזב אותה לטובת אישה צעירה, ויצאתי אתה לדרך בלתי נודעת. הובלתי אחריה, כמו ישבה עליי רוח והכתיבה לי. חייבת הייתי להזיז הכל הצידה ולכתוב את קורותיה של האישה הזו! בית הספר האנגלי עצמו, למרות ששכן באזור נידח בפרו, התנהל בתפישת עולם אוניברסלית אנתרופוסופית,שפיתח רודולף שטיינר. התנהלות בית הספר נגלתה לי לאטה ולמדתי אודותיה ועל עקורותיה, והיא שהייתה לי כמשואה, שהובילה אותי קדימה בחשכה. וכך הספר שכתבתי באותה עת נגנז במגירה, נדחף הצידה בדחיפה פראית על-ידי הגיבורה החדשה שלי דפנה, ואני מלאת סקרנות, פעילה ומופעלת גם יחד, התמסרתי אליה.

ההענות הפסיבית וההתמסרות לכתיבה הפכה לאובססיה, שכבשה אותי כולי. למחרת כל יום, כשהייתי קוראת את העמודים שכתבתי יום קודם, בקושי הייתי מכילה את הסיפור שהלך והתפתח, אך במיוחד הייתי נפעמת מגילויי ונפלאות השפה שנרקמה. כותבת ומתקנת; כותבת, מוחקת ומתקנת וכותבת. וכך בין ההתפתלויות של הסיפור לבין השמירה על צלילי המוזיקה שבתוכו והקצב, צמחה השפה ויפתה, התפתלה, הסתלסלה והשתבחה. (Hard work too)

בענווה ובצניעות אומר מול גדולתו של האיש, אך הזדהיתי בלבי בשמחתו של ש”י עגנון, שאמר שהוא שמח על כל עמוד שהוא כותב בשפת הקודש והוסיף “והייתי מוסר את נפשי לזה”, ונצמדתי גם אני לרעיון הזה.

עד כאן להיום. אמשיך לספר על נפלאות מסע הכתיבה שלי, בפעם אחרת.

שמורת אי רנגיטוטו, ניו זילנד; Rangitoto Island, NZ Photo: 8 Feb. 2008
שמורת אי רנגיטוטו, ניו זילנד; Rangitoto Island, NZ
Photo: 8 Feb. 2008

בלוג לא רק למדונה ובריטני

אתמול השתתפתי בכנס הבלוגרים הראשון כנס וורדקאמפ של WordPress Israel 2007, היה מרתק ומחדש.

אפשר לכתוב ולדבר על הכנס ברמות שונות: קודם כל כחוויה לראות אולם (ועולם) מלא של אנשים צעירים שבאים לחלוק ולהתחלק בנושא הבלוגים שמרתק אותם ואת העולם. שנית, פגשתי אנשים מקבוצה פיונירית שמקדישה זמן יקר מזמנם הפרטי, לטובת הכלל. הייתה גם החוויה האישית שלי, בשיתוף הפעולה והתמיכה המלאה שקיבלתי מבני זהר שרואה ומאמין בבלוג כמקום להתבטאות אישית, מקום ליצירת רשת חברתית ומקום לשיתוף הידע האנושי; מהיחיד לקולקטיב, דוגמאת האתר שהקים: מקבלוג למשתמשי קהילת המק בישראל.

גם את לבי כבש הבלוג כמקום להתבטאות אישית. בינתיים הנושאים הבוערים הם הוצאת ’קיטור’ בנושאים אקולוגיים וחברתיים.

אין ספק, הבלוג תפס את מקומם של הרבה מאוד מקומות: זוהי ככר העיר המודרנית (דוגמאת: הייד פארק בלונדון) בה יכולים אנשים להתבטא בכל נושא, זוהי גם המגירה הפרטית של רבים והבלוג משמש במה נסיונית לפריקת ההשראה והחזיונות מרשות הפרט לרשות הכלל.
הבלוג תפס תאוצה גם בתחום העסקי, ישנן דיעות לכאן ולכאן בעניין, אבל העובדה היא שזה מקום קיים המשמש את הקהילה העסקית כשופר לתכנים שיווקיים, כבמה עסקית, ככלי לשינוי תדמית ועוד.
הבלוג הוא הבסיס לרשת חברתית חדשה ברמות שונות, כשהתא המשפחתי מצטמצם והולך ושעות העבודה הולכות ומתארכות; העבודה כאילו והשתלטה על חיינו, למרות שהמהפכה התעשייתית שנים מאחורינו. כך הבלוג משאיר אותנו מצד אחד ‘תקועים’ במקומות שבחרנו, ומצד שני נפתח חלון וירטואלי המחבר אותנו להרבה מאד אנשים; כלומר, הרשת החברתית התרחבה עבורנו, בעקבות הכתיבה העמיקה ונותנת לנו אין סוף אפשרויות ליצירת מעגלים חברתיים המתחילים כווירטואליים אך מתקדמים ומתקיימים גם כריאליים אם בוחרים בזאת.

המיוחד בבחירת WordPress כפלטפורמה למיקום הבלוג שלי, היא בהיותה עצמאית, ולא יושבת על פלטפורמה שיתופית. כמו כן, הבחירה מצוינת בסביבת הקהילה הנפלאה והתומכת, אותה פגשתי בכנס אתמול.

בעקבות ההכרות עם WordPress הגעתי לבלוג ששמו סקרן אותי במיוחד – אח”י דקר
וכך אתמול הייתה לי ההזדמנות לפגוש את חנית אישית. פגשתי בכנס את שרית עמר שנתנה לי תשומת לב מיוחדת בהרצאתה כבלוגרית מתחילה! בהגדמה עם שרון גפן – איך להתקין וורדפרס ב-5 דקות. הכרתי את טל גלילי שרואים שהנושא בוער בעצמותיו. הרצאתו של זיו קיטרו הסבירה אחת ולתמיד מה זה פודקאסטים וטעימה ממופע השוליים שלו; שמחתי שהוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לחריגים בחברה. למי שנשאר כמעט עד הסוף, היתה הזדמנות להכיר את עו"ד יהונתן קלינגר שענה על שאלות בנושאי זכויות יוצרים בסביבה וירטואלית.

דברי הפתיחה והנעילה של לורל ואנפוסן, היו מעניינים ומאלפים, אישה מלאת אנרגיה וידע שהגיעה לכנס מארה”ב, העשירה אותנו בטיפים והדגישה את התמצית שאותה כדאי לזכור בכתיבה בבלוג – האוטנטיות!!!