Marco Pola's lonley planet

יש בזה משהו ייחודי לטייל לבד. הכל נעשה בקצב הרצוי לך ואין לעשות את הממוצע: הוא רוצה לשחות והיא רוצה ללכת למוזיאון, לדוגמא. אבל לא הכל ורוד ושמים תכלת בלבד, כי יש רגעים של בדידות ואפילו הספקתי לשאול יותר מפעם את השאלה הפשוטה: מה את רוצה לעזאזאל? לאן את הולכת בדיוק? מי צריך את כל זה? עוזבת את הנוחיות שלך, הסדר וההרגלים ויוצאת להרפתקאות. אבל, כן, ההרפתקאות והנגיעה בבלתי נודע, הבלתי צפוי, יש בזה משהו חדש, מרטיט ואפילו משכר וממכר.

ביום השלישי שלי בניו זילנד, החלטתי ללכת למוזיאונים להכיר את התרבות שם, קודם כל. ביום הספציפי שאני מספרת עליו, הלכתי למוזיאון האמנות באוקלנד. התערוכות היו מעורבות, המענינות ביותר עבורי היו תמונות השמן של ציירים ניו-זילנדיים שציירו את האובריג'ים על כל תלבושותיהם, והקעקועים על פניהם. לחלק מהתערוכה הלכתי בצירוף מדריכה וזה היה יעיל מאד לשמוע פרטים נוספים שאין ביכולנו לדלות מסיור מהיר ועצמאי במוזיאון.
אני יוצאת לקפה שליד המוזיאון, הוא פונה לרחוב ציורי, ירוק ושקט למדי. אני שותה להנאתי קפה על חלב סויה כהגלי, והנה אני רואה אישה ממש ציורית יושבת במרפסת הקפה, חובשת כובע רחב שוליים ובגדיה בצבעים פסטליים. הסתכלתי עליה ארוכות, אהבתי שהיתה מאד עסוקה בעצמה והביטה כאילו פנימה לעצמה למרות שמבטה היה כלפי העולם והחוצה. אחרי הרהורים רבים, החלטתי שאצלם אותה, כי כזו תמונה בדיוק הייתי רוצה לצייר פעם, של האישה הזו. הוצאתי את המצלמה, הצלחתי ללחוץ פעמיים על הכפתור, והגברת קמה בפתאומית, לא הרגישה כלל בפלאש שפעל, הסתדרה ועזבה את הקפה. היה לי מספיק זמן לחשוב עוד קודם, שאלוא הייתי מבקשת את רשותה, הרי שתנועותיה היו הופכות להיות ב'פוזה' ולא טבעיות כפי שהיו. שמחתי שהצלחתי לפחות לצלם גם את אלו הבודדות.
סיימתי את הקפה ויצאתי לשירותים. והנה אני רואה שם את האישה.
היי, אני אומרת לה. למרות שלא שאלתי את רשותך, צלמתי שתי תמונות שלך, אז רציתי להצהיר את הדבר בפניך, כי יצאת בפתאומיות. וגם, רציתי לצלם עוד כמה תמונות ברשותך.
אותי? צלמת אותי? שאלה ופניה נעימים וגם קולה. מה מצאת בי? דווקא אותי? שאלה בתימהון.
כן, את נראית יפה. עניתי.
קיבלתי את הרשות וצלמתי עוד כמה תמונות. טוב, אני לא נראית משהו, עם הכובע רחב השוליים, כי יש לי מלנומה על האף. את יודעת בניו זילנד אנחנו חשופים כי אין אוזון, אמרה.
כן, המראה שלך עם הכובע, זה מה שמצא חן בעיני, עניתי. מופתעת מהישירות והפתיחות שלה. תוך שניות מכאן והלאה השיחה קלחה בינינו, על הילדים כמה מילים, עלינו, על העבר ועל העתיד.
החלטנו שאנחנו נמשיך לטייל יחד ולשוחח. לאחר כשעה מצאנו את עצמנו אוכלות יחד במסעדה צימחונית סינית מדהימה, טעימה וזולה להפליא. הזמן עבר בנעימים ובמהירות וליוויתי אותה עד לאונייה אותה לקחה בדרכה הביתה, לחצי האי דבונפורט – Devonport, שנמצא בדיוק מול אוקלנד, כ-13 דקות נסיעה בפרי. חזרתי 'הביתה' שמחה ומאושרת על שפגשתי אישה נעימה שיכולתי ליצור אתה קשר מיידי, וכבר ציפיתי לפגישה הבאה. הספקתי לבקר אותה בביתה, טיילנו בשכונה הציורית בה היא גרה ויצאנו לטיול טראק קצר ומפרך באחד מאיי הלבה הלא מיושבים – Rangitoto.

הבן הצעיר מבין שלושת בניה – ג'ונתן, בן ה-17 שאל אותה: זה לא מוזר להכיר מישהו בשירותים?
הבטחתי לשלוח תמונה שלי לברברה = Barbara.

3 תגובות בנושא “Marco Pola's lonley planet”

  1. קודם כל תודה!!!
    שנית,
    אני עונה בלשונך… 🙂
    זה ממש מעודד אותי ומדרבן שאכתוב, כשהתגובה כל כך מיידית וחיובית.
    ואני חייבת לציין שאתה מעודד אותי תמיד!
    מתברר, שגם ההורים זקוקים לעידוד וטפיחה על השכם, ואני אמנם מקבלת זאת מילדי, ובשפע למזלי הטוב.

  2. Dear Norche,
    What a pleasure was for me to read your two stories !
    I like very much your way of expression- I "feel" and experience together with you all your impressions-iesh laem taam vereah – im kol ha-tavlinim!
    Thank you!ILove!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *