12 שנים עצובות לרצח רבין, בכיכר רבין (4.11.95 – 4.11.07)

שוב יידלקו האורות בעוצמה בכיכר לזיכרו של יצחק רבין. השנה הגיעו כ-150,00 איש, לעומת כ-100,000 איש בשנה שעברה. חששתי שהכיכר נכנסה לשגרה, ובאיה בימי הזיכרון של יצחק רבין ילכו ויפחתו.
אני זוכרת היטב את השנה שעברה, הרוב היו צעירים וצעירות מתנועות הנוער, נשאו באופטימיות שלטים כבדים ממשקלם. בכיתי למראה הצעירים הללו שצעקו "שלום עכשיו"!
הם הם אמרתי בלבי 'בשר התותחים' של המלחמה הבאה. ולצערי, אכן צדקתי.

נהג המונית שהביא אותי היום לכנס, אמר בידענות של נהג מונית: 'מי שקבע את תאריך ההתייחדות, קבע את תאריך הלידה! יחד עם הניתוח הקיסרי, שניתן לקבוע אותו על-פי רצון היולדת, הם יכלו לדייק, וכך הצליחו לשגע את כל המדינה! רק חבל שהשופט שכח אותנו האזרחים בסיפור הזה!' סיכם נהג המונית.

הכנס הערב החל בהשמעת קולו העמוק של יצחק רבין מכל קצוות הכיכר, מהמפגש הדרמטי ההוא ב-4.11.95, יחד עם קולות רוחשים של הקהל מאותם ימים.
שייקה לוי מהגששים, הקונצנזוס הלאומי, פתח ב"שיר הרעות".
את הטקס הנחה ברגש ארהל'ה ברנע שהדגיש כי יש להזכיר את הרצח ולא את הרוצח! 'לא נשכח ולא נסלח!' אמר בפאטוס.

הקהל היה מגוון, בשום אופן לא יכולים להגיד המקטרגים כי הגיעו רק המגוייסים מתנועות הנוער; הגיעו צעירים ומבוגרים, אנשים שרצו להיות שם, עמדו חמורי סבר ועצובים.

שוב בוקע מהרמקולים קולו העמוק של יצחק רבין – קול רגוע ומרגיע, אבל הוא נדם אז, ביום ההוא ונרצח. רואים במסכים הגדולים את פניו המחייכות של רבין, אין ספק, פנים טובות היו לו, מחייכות בביישנות הידועה. פניו ודמותו כמו סבא יקר לכולנו, שמחייך ומחבק בחיוכו את כולם. כעת מראים על המסכים את מאות ואלפי הצעירים והצעירות מאותם ימים בנובמבר 95, דור הנרות. הדור שדומם כעת ולא פועל. לא דופק ברגליו בכיכרות כמו באותם ימים, כשהיו צעירים וחולמים.<
שמעון פרס, נשיא המדינה אמר שיצחק רבין היה 'מדינאי ולא פוליטיקאי'.
אהוד ברק, שר הביטחון אמר: 'אנחנו מתגעגעים אל האומץ והיושרה של יצחק רבין. מתגעגעים אל האיש הביישן נטול הרהב והיומרה – תכונות שכה נדירות היום במחוזותינו.'
שמחתי לראות את ראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי שגם הוא בא לכיכר. 'רבין נרצח וכולנו נפצענו אנושות' אמר.
שרית חדד שרה את 'שמע ישראל' ורבים הצטרפו למילות השיר:…'הכאב גדול ואין לאן לברוח'.

יובל רבין, דיבר בכאב: 'אבי הגן על כולנו, אבל אף אחד לא הגן עליו!'

ואכן המחשבה הזו עברה בראשי הערב. ראיתי את הבדיקות המדוקדקות באזור הסטרילי, עם מצלמות ומכונות זיהוי החפצים והרנטגן; שוטרים צמודים וצפופים היו פזורים בכל האזור. איך לא הקפידו כך אז? היום בקול רם אומרים שהיו התראות ברורות על מתאבד ערבי, אבל היהודי הוא שהצליח.
יובל רבין, מדבר זו הפעם הראשונה ב-12 השנים מאז רצח אביו, מזכיר את קולות המסיתים היום שנשמעים ללא מענה: 'היום בדיוק כמו אז!' הוא מדבר על הרוצח שממשיך להתל בכולם, כולל היתר הנישואין ובית הכלא שהופך לאולם שמחות ופסיקתו של השופט צבי גורפינקל.(*) הוא מסיים בקריאה לחזק את הממשלה של אולמרט בדרכה לשלום! ומסיים בשיר ששר אביו בכיכר ב4.11.95-: '…ובכל הכיכרות הריעו רק שלום!'

כמו בכל שנה, אביב גפן מסיים את הערב, שר ברגש ומזכיר לנו שוב את היום העצוב ההוא.

(*) לאסיר בטחוני ערבי השייח ראאד סלאח מחגנה, בדיון משנת 2004, לא נתנה אפשרות להחזיק את בנו שנולד בזמן שהותו בכלא.

לא הבנתי מה ההבדל?
דווקא עם היהודי הרוצח – רוצח ראש הממשלה! אתו היינו צריכים להחמיר!!

עדכון אחרון: איתמר בן-גביר, פעיל ימין, הגיש תלונה הערב, נגד יובל רבין במשטרת חברון בגין דבריו של רבין נגד השופט צבי גורפינקל, שהייתה בהם עבירת זילות בית המשפט והעלבת עובד ציבור.

4 תגובות בנושא “12 שנים עצובות לרצח רבין, בכיכר רבין (4.11.95 – 4.11.07)”

  1. This is a sad day. I agree with what you say that because the murderer is Jewish, we and the state must be harsher with him. I don't understand how anybody can be forgiving to him, even if they share the same political view. In my opinion, just like they made a special exception with Eichmann for the death penalty, this should have been be considered here too. The remifications of this action on the nation and the peace process has caused hundreds of deaths both civilian and military.

  2. I couldn't sleep until I wrote that post.
    tomorrow it's a celebration day to all the extremists, they have a son – a new born.
    one have to see all the talks becks – that they pray for them to have a lot more kids & best wishes etc.

  3. משום מה, סברתי שאת באה ממקום של אידיאולוגיה ולא של אינדוקטרינציה. אשמח לדבר איתך כאשר ניפגש, ועד אז רק מעט חומר למחשבה: אני סבורה שאף אחד מהצדדים, הישירים והעקיפים, לסכסוך הישראלי פלסטיני, אינו מעוניין בפתרונו, אלא להיפך. האינטרסים לשימור הקיים עולים בהרבה על הרצון, לכאורה, לשלום, ושימי לב שהשמאל האמיתי, שמשום מה נקרא כאן רדיקלי, כמו גם המחנה האמוני-לאומי האמיתי,שמשום מה מכונה כאן קיצוני (כמובן שבשני המקרים אני יודעת 'משום מה'), מחזיקים באותן דעות ביחס לשקר השקוף הזה.

    אגב, לאחרונה קראתי ואף ציטטתי לצורך עבודה מסוימת מאמרים מעניינים בהקשר זה, שכתבה פרופ' טניה ריינהרדט ז"ל, מתוך תפישת עולם מרקסיסטית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *