״בית הספר האנגלי״ נכתב כמו ישבה עליי הרוח והכתיבה

״בית הספר האנגלי״ נכתב כמו ישבה עליי רוח והכתיבה. אפשר לאמר שגם לספר יש חיים והיסטוריה עצמאיים לחלוטין, בלי קשר לסיפור עצמו או לסופר/ת, ולפעמים יש אפילו ארץ לידה ותאריך לידה. ״בית הספר האנגלי״ נולד בניו זילנד, ב-8 בפברואר 2008.

ניו זילנד, Rangitoto Island New Zealand
מראה מהאי רנג׳יטוטו (שמורה), לעבר אוקלנד, ניו זילנד, View from Rangitoto Island, NZ

 

התמלאתי אומץ כדי להיחשף ולכתוב על מקצת ההרפתקאות שעברתי בכתיבת הספר ״בית הספר האנגלי״.

פרחי הקנטוטה של פרו
פרח הקנטוטה, הפרח הלאומי של פרו

בעצם, הייתי עסוקה אז בכתיבת ספר אחר, (שעדיין יושב במגירה), אלא שלילה אחד חזיתי את סיפורה של אישה שנוסעת לדרום אמריקה בעקבות מודעה אקראית שמצאה באינטרנט, והחיזיון כבש אותי והובלתי הלאה על-ידי גיבורי הסיפור. וכך במשך כשש שנים, הגיבורה שחייתי לצדה חיים כפולים, את חיי שלי ואת שלה, שלטה שלטון מוחלט על ימיי ועל לילותיי. שמה של הגיבורה שלי היה נעמי בהתחלה, אך באופן אכזרי ובלתי צפוי, הייתי צריכה להיפרד משמה ולמצוא לה שם חדש, כי זמן מה לפני סגירת הספר שלי והבאתו לדפוס, קראתי ש״נעמי״ היא גיבורת ספרו הטרי של שי שריד ב״גן נעמי״. בעצבות גדולה הייתי צריכה להיפרד מ״נעמי״ שלי, ולמזלי מצאתי את – דפנה! ״דפנה״ היא גיבורת הספר שלי, שנכתב ונרשם בה שמה כדת וכדין. 🙂

הספר נכתב כמו ישבה עליי רוח ואילצה אותי לכתוב. מקריות וקראמה מעורבים בעשייתו ויצירתו של הספר, כמו בסיפור עצמו. ופרט חשוב נוסף, הספר נולד בארץ רחוקה, בניו זילנד.

מעניין לכשעצמו, שלכל ספר יש ״חיים״ והיסטוריה עצמאיים לחלוטין, בלי קשר לסיפור או לסופר/ת, ובמקרה הזה, יש אפילו ארץ לידה ותאריך לידה. ״בית הספר האנגלי״ נולד באוקלנד, ניו זילנד, ב-8 בפברואר 2008.

הגעתי לביקור בניו זילנד כשבני ארנון עבד על הסרט ״דרכו של לוחם״ (The Warrior’s Way). בביתו היו לי תנאים אידיאליים לכתיבה, חדר מואר בדירה מפוארת, כשחלונותיה פונים לעגן סירות בנמל העיר אוקלנד. השקיעות בניו זילנד, היו מהיפות שראיתי בחיי.

גשר אוקלנד בשקיעה, ניו זילנד Auckland Bridge at sunset, NZ
גשר אוקלנד בשקיעה, ניו זילנד
Auckland Bay Bridge at sunset, NZ

כאמור, באותה עת עבדתי על ספר אחר, שכתיבתו החלה חודשים אחדים קודם לכן. לילה אחד מצאתי את עצמי כמו חולמת; בתחושה פיזית של מציאות וחלום גם יחד. והנה אני מגיעה לבית ספר מבודד בפרו, שבדרום אמריקה. נכרכתי אחר קורותיה של אישה שעזבה הכל בארץ, מאוכזבת ומיואשת מחייה שלה לאחר שבעלה עזב אותה לטובת אישה צעירה, ויצאתי אתה לדרך בלתי נודעת. הובלתי אחריה, כמו ישבה עליי רוח והכתיבה לי. חייבת הייתי להזיז הכל הצידה ולכתוב את קורותיה של האישה הזו! בית הספר האנגלי עצמו, למרות ששכן באזור נידח בפרו, התנהל בתפישת עולם אוניברסלית אנתרופוסופית,שפיתח רודולף שטיינר. התנהלות בית הספר נגלתה לי לאטה ולמדתי אודותיה ועל עקורותיה, והיא שהייתה לי כמשואה, שהובילה אותי קדימה בחשכה. וכך הספר שכתבתי באותה עת נגנז במגירה, נדחף הצידה בדחיפה פראית על-ידי הגיבורה החדשה שלי דפנה, ואני מלאת סקרנות, פעילה ומופעלת גם יחד, התמסרתי אליה.

ההענות הפסיבית וההתמסרות לכתיבה הפכה לאובססיה, שכבשה אותי כולי. למחרת כל יום, כשהייתי קוראת את העמודים שכתבתי יום קודם, בקושי הייתי מכילה את הסיפור שהלך והתפתח, אך במיוחד הייתי נפעמת מגילויי ונפלאות השפה שנרקמה. כותבת ומתקנת; כותבת, מוחקת ומתקנת וכותבת. וכך בין ההתפתלויות של הסיפור לבין השמירה על צלילי המוזיקה שבתוכו והקצב, צמחה השפה ויפתה, התפתלה, הסתלסלה והשתבחה. (Hard work too)

בענווה ובצניעות אומר מול גדולתו של האיש, אך הזדהיתי בלבי בשמחתו של ש”י עגנון, שאמר שהוא שמח על כל עמוד שהוא כותב בשפת הקודש והוסיף “והייתי מוסר את נפשי לזה”, ונצמדתי גם אני לרעיון הזה.

עד כאן להיום. אמשיך לספר על נפלאות מסע הכתיבה שלי, בפעם אחרת.

שמורת אי רנגיטוטו, ניו זילנד; Rangitoto Island, NZ Photo: 8 Feb. 2008
שמורת אי רנגיטוטו, ניו זילנד; Rangitoto Island, NZ
Photo: 8 Feb. 2008

3 תגובות בנושא “״בית הספר האנגלי״ נכתב כמו ישבה עליי הרוח והכתיבה”

  1. מוקדש למוזאון הבריטי / וויליאם אמפסון

    יש אל בכיר במדור האתנולוגי
    צורתו קרפד חלול, מולו ניצב מגן חלק.
    הוא זקוק לכרסו להכיל את הפנתאון,
    אותו יש להחדיר בחור אחורי.
    בטבור, בנקודות מודגשות, באברי החישה,
    דבקים פרעושים, בובות, אלים זוטרים,
    גוף העץ הממורק רוחש בכל אמונות העולם.

    קשובים נספוג את תרבות האומות
    לתוך שיפוטנו נמיס את כל תורתם.
    אחר כך, מפוקקים בידי היסוס טבעי,
    (כולם שואלים תמיד על הכוון החוצה),
    הבה נעמוד ונודה שאין לנו שום דרך.
    אנו המכילים הכל, נודה שגם זה משהו,
    או שניתן לעצמנו את זכות הספק,
    נקריב קמצוץ אבק משלנו לאל הזה,
    ונפרוש את מלכותו על פני הבנין כולו.
    שיר שתרגמתי להנאת כולם. המשורר הבכיר william empson
    בן דורו לערך של ג'ורג' אורוול

  2. היי נחום, תודה שהבאת שיר שתירגמת של וויליאם אמפסון. נראה שאיש היה יוצא דופן.
    ״שניתן לעצמנו את זכות הספק…״ זכות הספק קיימת במהות הכתיבה וביצירה אמנותית, צריך להכיל אותה בהכרה.

    ״…הבה נעמוד ונודה שאין לנו שום דרך.
    אנו המכילים הכל, נודה שגם זה משהו,
    או שניתן לעצמנו את זכות הספק,
    נקריב קמצוץ אבק משלנו לאל הזה,״ וכו׳ ,
    נפלא. תודה.

  3. ערכתי את הפוסט מחדש והוא מדויק יותר.
    לקח לי שנה שלימה לרדת לסוף דעתי… 🙂
    Happy New Year 2016!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *